Special Monograph: Josef ha-Cohen Alconstantini, the Memory of Exile

מקלעת איוד - קולות ספרד מספר: שלום. אני הרב יהודה בן שלמה אלבילבילי, זה מבילביליס, וקולי, כמו נהר חאלון המרחץ את ארצנו, נוסע היום דרך הזמן. לא כדי לספר לכם סיפורים על מפתחות וחומות, אלא כדי לעקוב אחר עקבות עט שמהגלות שיחזר את העולם שאיבדנו. היום, מקלעת איוד, אני מביא לכם את קולו של אדם שמעולם לא הלך ברחובותיה, אך היה הבילביליטי ביותר מכולם: יוסף בן יהושע הכהן, ההיסטוריון הגדול של הגלות, כותב הכרוניקה של הבכי והתקווה. , כדי להבין את יוסף, האיש שיהפוך להיסטוריון היהודי הגדול ביותר של המאה השש עשרה, אסור לנו לחפש את עריסתו בעמקי איטליה שבהם חי, אלא כאן, בלב אראגון, באלג'מה של קלעת איוד. סיפורו הוא סיפור דמו, זה של האלקונסטנטיני, שושלת שגדולתה ונפילתה יסמנו את גורלו ויצירתו לנצח. דמיינו לרגע את קלעת איוד של סוף המאה החמש עשרה. האלג'מה שלנו לא הייתה פינה אפלה, אלא עיר בתוך עיר, מנוע של כלכלת הממלכה. האגדות, שאנו כל כך אוהבים לספ ר אומרות שנוסדנו על ידי גולים מירושלים לאחר חורבן בית ראשון. היינו אורגים, סנדלרים, בעלי מלאכה... אבל האליטה שלנו, האצולה שאליה השתייכו האלקונסטנטיני, נגעה במיתרי הכוח. הם היו רופאים, גובי מסים מלכותיים, ומעל הכל, באילים: מנהלי המלך, הגשר בין הכתר לעם. האלקונסטנטיני היו התגלמות האצולה הזאת. שם המשפחה עצמו, המהדהד עם הדים של קונסטנטינה העתיקה, דיבר על שושלת עמוקה. דמויות כמו משה אלקונסטנטיני שימשו כבאיל כללי, תפקיד של יוקרה עצומה וסכנה. הארכיונים מספרים לנו על תלאותיו: כיצד תככי החצר הובילו אותו לכלא, כיצד נאלץ למכור בפומבי נכסים בקלעת איוד שלנו כדי לשלם ערבות מופרזת שהוטלה על ידי הכתר. אבל גם לאחר הסערה, משה חזר, לא כמנהל, אלא כרב, כמנהיג רוחני, והוכיח שכוחה של משפחתו לא היה רק בזהב, אלא בתורה. ם סבו של גיבורנו, טרדוז אלקונסטנטיני, היה רופא נודע, איש מדע. בית הכנסת הגדול, מרשים וגאה, היה הסמל של קהילה שהרגישה בטוחה, מושרשת, נצחית. אבל נצחיות, ידידיי, היא מותרות שלעמנו הוענקה לעתים רחוקות. האוויר של המאה החמש עשרה הפך לבלתי נשימה. הוויכוח של טורטוסה, הדרשות הרעילות של ויסנטה פרר... הכל השאיר פצע מוגלתי. הלחץ לנטוש את אמונת אבותינו היה פטיש מתמיד. ואז, במרץ 1492, מגרנדה, הגיעה המכה הסופית. הגזירה. הבחירה הבלתי אפשרית: מי הטבילה או אבק הדרך. המרה או גלות. עבור האלקונסטנטיני, כמו עבור רבים אחרים שנשאו את ספרד בנשמתם, ההמרה הייתה מוות חי. הם דחו את הטבילה. הם בחרו בגלות. ובאותו רגע, המשפחה, כמו מראה שנזרקה על הרצפה, התנפצה, וכל שבר שיקף גורל שונה. מוסה אלקונסטנטיני, בנו מנישואיו הראשונ י של טרדוז, יצא עם הרב הגדול יצחק ארמה ועיקר הקהילה לכיוון נאפולי, מחפש מקלט באיטליה. אבל פרסיוסה סנטל, אשתו השנייה של טרדוז, וילדיה, בונפוס ודולסה אלקונסטנטיני הצעירה, אמו העתידית של יוסף שלנו, בחרו בדרך אחרת. דרך שנראתה קצרה יותר, אבל שתוביל אותם למה שיוסף, שנים מאוחר יותר, יקרא "כור הברזל". הם פנו צפונה, לממלכת נווארה. ב-15 ביולי 1492, בקסקנטה, נווארה, אנו מוצאים מסמך שמגלה את ייסורי הגולה. בונפוס אלקונסטנטיני חותם על חוזה שכירות. הוא משלם מראש, עם סעיף הקובע שאם יעזוב לפני שנה, יאבד את כל הכסף. הם לא תכננו להישאר. נווארה הייתה רק הפסקה, נשימה לפני המשך הבריחה. אבל הגורל, באירוניה האינסופית שלו, ארג תוכנית אחרת. במקלט הזמני הזה, שתי שושלות של גולים נפגשו. דולסה אלקונסטנטיני, הצעירה מקלעת איוד, נושאת זיכרון אראגון, פגשה את יהושע הכהן. הוא היה מקוונקה, ממשפחה כוהנית קסטיליאנית שגם ידעה רדיפה וגלות, ומצאה מקלט בטירת הואטה. ב-1495, כבר באביניון, הם נישאו. מאיחוד זה, מסכום שתי נוסטלגיות, זו של אראגון וזו של קסטיליה, ייוולד ב-20 בדצמבר 1496, באביניון, הילד שייתן להם קול: יוסף הכהן. נ יוסף נולד על אדמת פרובנס, אבל הוא עצמו תמיד יחתום כ"הספרדי". ילדותו הייתה הד של זו של עמו: עלייה לרגל מתמדת. ב-1501, בן חמש בלבד, המשפחה חוצה את האלפים לכיוון איטליה. גנואה, נובי, וולטאג'ו... חיים נודדים, מסומנים באי-סובלנות. ב-1516, הם מגורשים מגנואה. ב-1550, שוב. שוב ושוב, אותה גזירה, אותה מזוודה, אותו כאב. בכור הסבל הזה נוצר ההיסטוריון. בעקבות סבו טרדוז, יוסף למד רפואה. אבל ייעודו האמיתי לא היה לרפא גופים, אלא לרפא זיכרון. הוא רצה להבין את הסיבה לאסון. ובשביל זה, הוא שקע בהיסטוריה. יצירתו הגדולה הראשונה, "דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית עות'מאן הטוגרא" (כרוניקות מלכי צרפת והסולטנים העות'מאניים), היא הישג אינטלקטואלי. היסטוריה אוניברסלית שמקבילה את הנצרות והאיסלאם, צרפת והאימפריה העות'מאנית, מחפשת בתנועות הגיאופוליטיות הגדולות סימן, הסבר לגורל ישראל. זוהי יצירה של חוקר רנסנס, כתובה בעברית הטהורה ביותר. אבל יצירתו השנייה היא זו שתהפוך לצוואתו, לדפיקת לבו הפצוע: "עמק הבכא", "עמק הבכי". כאן, יוסף נוטש את האובייקטיביות של הכרוניקאי ולובש את גלימת הנביא. הספר הוא מרטירולוגיה, ק יה שחוצה את המאות. הוא אוסף כל רדיפה, כל טבח, כל גירוש, כל השפלה שסבל העם היהודי. מהמסעות הצלב ועד אש האינקוויזיציה ששרפה בזמנו שלו. הוא כותב בסגנון מקראי, פואטי, קורע לב. "עמק הבכא" אינו ספר היסטוריה; זהו זיכרון של עם שנעשה תפילת הלוויה. טקסט כה חזק שיקרא בצום תשעה באב, היום בו אנו מנציחים את חורבן בית המקדש שלנו. אבל אל תחשבו שיוסף היה רק איש של ספרים וקינות. הוא היה איש מעשה. הומניסט שלם. הוא תרגם לעברית את "ההיסטוריה הכללית של האינדיאס" של לופס דה גומרה, מוקסם מהעולם החדש הזה שנפתח בצד השני של האוקיינוס. הוא עיבד מסכתות על גיאוגרפיה ורפואה. ומעל הכל, הוא התערב בחיי הקהילה שלו. בעשורים של 1530 ו-1540, אנו מוצאים אותו משתף פעולה באופן פעיל בהצלת שבויים יהודים שנתפסו על ידי פיראטים בים התיכון, מגיפה של אותם זמנים. מכתביו האישיים מראים לנו אדם נלהב, נמרץ, אפילו לוחם במחלוקות משפחתיות על ירושות. הוא הרגיש כל עוול בבשרו. הוא חי כדי לראות גירושים חדשים, כאבים חדשים, אבל מעולם לא איבד אמונה. הוא מת בסביבות 1578, בגיל שמונים, בגנואה, העיר שפעמים רבות קיבלה אותו וגירשה אותו. הוא מת מבלי שראה אי פעם את ארץ הוריו, מבלי שהלך ברובעים היהודיים של קלעת איוד או קוונקה. אבל הודות לו, ההיסטוריה של האלקונסטנטיני, ההיסטוריה של יהודי ספרד, לא הפכה לאפר ושכחה. יוסף הכהן, בנה של דולסה מקלעת איוד, מילא את המצווה הקדושה ביותר של המסורת שלנו: זכור, לזכור. ובכך, הוא הוריש לנו הרבה יותר מכרוניקה של סבל. הוא הוריש לנו אנדרטה להתנגדות. ההוכחה שאפילו בגלות האפלה ביותר, הזיכרון יכול להיות מולדת. והכתיבה, מעשה האמונה העמוק ביותר. מקלעת איוד, מלב ספרד, דיבר אליכם הרב יהודה בן שלמה אלבילבילי. שזיכרון אבותינו, כמו עטו של יוסף הכהן, תמיד יאיר את דרכנו. בימוי והפקה: איגנסיו חבייר בונה לופס שלום