בית התקליט

התחנה האחרונה במסע אל החושים, עוצרת בעיניים: אל מה שאנחנו רואים דרכן, אל מה שאחרים רואים דרכן בנו. אחרי הכל, המבט שלנו מסגיר: עצב, שמחה, פחד, התרגשות – כל אלה עוברים דרך העיניים, שלא במקרה מתהדרות בתואר "ראי הנפש". אפילו אפלטון ואריסטו ראו בעיניים לא רק איבר חישה אלא שער פנימי - מקום בו העולם החיצוני והעולם הפנימי נפגשים. 

בתחנה הרביעית במסע אל החושים, נעסוק בחוש המישוש, המתייחס לאיבר הגדול שיש לנו – העור. קו הגבול וגם נקודת המפגש, המקום בו העולם נוגע בנו ואנחנו נוגעים בו בחזרה. הערב נלך בעקבות המגע, כי אחרי הכל "כולנו זוקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע" .

טעם כמעט תמיד מתחיל בבחירה - לפעמים אנחנו מחליט לטעום מתוך סקרנות, לפעמים מתוך הרגל, ולפעמים סתם כי זה מה שמונח על השולחן. יש טעמים שמיד מרגישים נכון, אחרים דורשים מעט סבלנות, ולפעמים גם קצת אומץ. הערב נלך בעקבות הטעם, החוש הכי מוסיקלי שיש. אחרי הכל, גם מוסיקה היא עניין של טעם אישי...                                               

התחנה השניה במסע אל החושים, עוצרת בריח - חוש עמוק הפועל באופן מידי, חודר למאגר הזיכרונות ומסוגל להחזיר אותנו באחת לבית בו גדלנו, לאנשים שכבר אינם או לזכרון שנדמה היה ששכחנו, הרבה לפני שהמילים מצליחות להכניס מעט היגיון. הוא גם זה שמזהה סכנה, שמסגיר שקר, כמו אצל פינוקיו שהאף מתארך בכל פעם שהאמת מתעקמת.                                                                

נדמה לנו שאנחנו מבינים את העולם דרך מחשבות ומילים, אבל בראש ובראשונה אנחנו מבינים אותו דרך החושים: השער שלנו למציאות. הערב נצא לדרך עם סדרת תוכניות חדשה, שכל כולה מסע אל החושים. כל תוכנית או תחנה בדרך, תוקדש לחוש אחר המרכיב את החוויה האנושית, וכמו תמיד נעזר במוסיקה, כדי לייצר רגעים קטנים של אושר. ובתחנה הראשונה – השמיעה.

הלכנו כולנו לצפות בסרט A Complete Unknown, על בוב דילן. באחת הסצנות דילן מבקר את וודי גטרי בבית החולים, ושר את Song to Wood  שכתב לכבודו. אהבתי את הרעיון שמוזיקאי מקדיש שיר לקולגה, הלכתי לבדוק אם יש עוד שירים כאלה ומסתבר שיש לא מעט.... 

בתחנה האחרונה במסע אל ארבעת היסודות, נפגוש את האש על שלל צדדיה. זו המעניקה חום, אנרגיה, השראה ותשוקה, וזו העלולה לשרוף ולהותיר חורבן. אש המופיעה כשלהבת נר רומנטית, או חלילה כשריפה גדולה. אז יאללה, בואו ונצית קצת אש...  

בתוכנית השלישית בסדרה, ננסה לאחוז באוויר  – יסוד שקוף, בלתי נראה וחיוני כל־כך; סמל לחופש, למחשבה ולרוח האנושית. נרגיש את הרוח, נקשיב ללחישותיה וננסה למצוא יחד את התשובות שהיא נושאת עימה... 

התחנה השניה בסדרת היסודות, עוצרת במים. יסוד חמקמק, רב ניגודים, שמחזיק בתוכו דבר והיפוכו: המים מעניקים חיים אך גם מציפים ומחריבים, מחממים או מקפיאים כקרח, שקופים ומסתירים סוד במעמקים. בניגוד ליציבות האדמה, המים מלמדים עד כמה החיים שלנו בתנועה מתמדת. 

 במשך אלפי שנים הביטו בני האדם סביבם,ניסו להבין את העולם, וחילקו אותו לארבעה יסודות: אדמה, מים, רוח ואש. ארבעה מרכיבים פיזיים המשמשים גם כסמלים ליציבות, תנועה, רגש ותשוקה. בתוכניות הקרובות נצא למסע בעקבות ארבעת היסודות, ונתחיל בזה שמחזיק את הכל - האדמה.

פנים רבות לו, לצבע האדום– תשוקה, כמיהה לאהבה, תמרור אזהרה, קריאה למהפכה או סתם כוס יין מנחמת. ב"מסיבה הסיום" של סדרת הצבעים, ניתן לאסוציאלציות להוביל, ונצבע את העיר באדום. 

ברוכים הבאים לפרק נוסף בפלטת הצבעים, וכמו דורתי נצעד גם אנחנו בדרך האבנים הצהובות, רק כדי לגלות שהאושר נמצא בחזרה הביתה אל עצמנו, אל חיים פשוטים וכנים. 

שוב אני יושב מול הדף הלבן, מנסה למצוא נקודת אחיזה, משהו להתחיל ממנו. מצד אחד, יש משהו מרתיע בדף הלבן, הריק, שממתין לך שתמלא אותו. מצד שני, הדף הלבן הוא גם הזמנה לחלום, לדמיין, הזדמנות למשהו חדש. הערב נאמץ את דברי המשורר הצרפתי פול ולרי שקבע כי "הלבן הוא לא צבע, אלא האפשרות לכל הצבעים", ונצא יחד למסע אל תוך הלבן 

הירוק היום ירוק מאוד, כותבת לאה גולדברג בשיר "למחרת" וממחישה בעזרת הצבעים את הניגודים שבין תקווה לייאוש, בין העבר לעתיד, בין סערה לשקט. ועד בוא השקט, היא מוסיפה ש"לא קל לנשום ומאוד לא פשוט לחכות"...  אז לא נחכה, נמשיך במסע הצבעים, וכמו יורם ארבל נצבע את השלכת בירוק, ולא רק אותה.                                                                               

ממשיכים לדפדף בפלטת הצבעים, לערב כחול עמוק: כחול מיני, כחול של שמיים, blue מלנכולי או סתם כחול אופנתי שמשדר רוגע ואמינות - הכחול כאן כדי להשאר. פרק שני בסדרה  

ב – '66 מוציאים הרולינג סטונס את Paint It, Black  שעושה את דרכו במהרה אל צמרת הבילבורד האמריקאי ומצעד הסינגלים הבריטי. השיר, המתאר אבל שאדם חווה בעקבות אובדן, מבטא עצבות וייאוש בעזרת שימוש בצבע השחור כמטאפורה, ולוקח אותנו למקום בו כל הצבעים נעלמים, והחיים הופכים למסך אפל שמסתיר את כל מה שיכול היה להיות... צבע ראשון בפלטת הצבעים 

 אחרי שגילינו את המרחבים הפראיים של המערב, גילינו את קסמי המזרח, והקשבנו לרוחות הצפון – הגיע הזמן לצאת למסע האחרון. והפעם נרד דרומה: אל עיירות הפיתוח, אל השקט האינסופי של המדבר, אל המוזיקה החמה של ניו אורלינס, ואל כל אותם מקומות שיכולים להפשיר גם את הלב הקפוא ביותר... 

בתחנה השלישית של המסע "לכל הרוחות" נושבות רוחות אחרות: שקטות, קרירות, נושאות ניחוחות של הרים, ערפל, שלג וגעגוע.  מצד שני, אומרים ש"מצפון תפתח הרעה", אז לך תדע.... כך או אחרת, הערב "נאחז בתקווה של הבוקר, נאחז ברוחות הצפון" 

לכל הרוחות - תחנה שניה: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", כתב יהודה הלוי ממקום מושבו בספרד, ואנחנו הולכים אחרי ליבו ויוצאים הערב לקדמה. סוג של ערב מזרחי... 

בבראשית, פרק י"ג, מבטיח אלוהים לאברם: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם: צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם". לימים בוחר הרבי מלובביץ במילים "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָה" כסיסמא החב"דניקית, מעודד את חסידיו להעצים את מפעל שלוחי חב"ד ולפתוח בתים ברחבי העולם.                                                                                                                                     בכל אחת מארבע התוכניות הבאות, נרים מצפן, נבחר כיוון ושירים רלוונטיים, ובסיומה נשנה אזימוט ונצא שוב לדרך. והערב - ימה. הולכים למערב                                                                                   

אנשים זוכרים סיפורים, הרבה יותר טוב מאשר עובדות, מספרים, סטטיסטיקות או הקשרים.  למה זה קורה? מה יש בו בסיפור, שגורם לנו להקשיב? מה הופך סיפור, לסיפור טוב? לכזה שנזכור לאורך זמן? האם לסיפור יש את הכוח לעשות הבדל? להשפיע עלינו באמת? שאלנו קבוצת סתתים הדופקים על סלע: מה אתם עושים?                                                                                                                                        "אני דופק על סלע בפטיש ואזמל", עונה הראשון, ובצדק. "אני מסתת לבנים", עונה השני ומדייק גם הוא. "אני בונה בית" אומר השלישי, והרביעי עונה: "אני? אני בונה את בית המקדש". כולם מבצעים בדיוק את אותה הפעולה, ובכל זאת כל אחד מהם חי בסיפור אחר לגמרי. אנחנו גדולים ממש כמו הסיפור שלנו, לא כמו הפעולה שאנחנו עושים. 

יושבים נרגשים באולם, האורות כבים, הקוסם עולה על הבמה, מרים את שרביט הקסמים ולוחש מילה שממלאת את ליבנו התרגשות גדולה: "אבראקדברא!" ולפתע, מתערער עולמנו. כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מציאות, לא מסביר את מה שעינינו רואות. משהו אחר קורה. לא מוסבר. קסם. 

השעות הקטנות של הלילההן אולי הגדולות באמת.בשעות הקטנות של הלילההעולם את ההגה שומט.לילה, התחנה האחרונה במסע לאורך היממה.                                                                                                                                                          "היום מיוחד להשפעת הרוח מכל מה שמבחוץ, מקבל הוא רשמי הסביבה ומתעשר ומתגדל על ידם. הלילה מיוחד בהתעמקו בתוכו פנימה, מסתלקים השפעים החיצונים והרוח בודד וצולל בתהומיו העצמיים, מתייחד עם הווייתו המיוחדה ומתכנס יותר ויותר אל תוכו" (הרב קוק). 

צהרים, התחנה השנייה במסע לאורך היממה.                                                                                                                                                        אמצע היום, שמש קופחת, עייפות של אחרי ארוחת הצהרים נותנת את אותותיה, ואנחנו מייחלים לתוספת הקטנה שעושה את המעבר מ"צהרים" ל"אחר הצהרים". בעבודה, בהפסקת צהרים, או שרגע לפני שנ"צ קצר, אני והפלסטיקים כאן עם שירים והרהורים, ללוות אתכם בצהרים היום. 

"הפלישה הבריטית" היא תקופה בתולדות המוזיקה שהחלה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, בה אמני רוק רבים מבריטניה חצו את האוקיינוס האטלנטי והחלו להופיע ולהשפיע על המוזיקה ביבשת החדשה. וכך, בעוד אמריקה הלבנה והשמרנית מעדיפה פזמוני פופ מתקתקים ונאבקת עם המטען הפוליטי והחברתי של הבלוז, הבריטים דווקא מאמצים אותו בחום, משתעשעים עם המבנה המסורתי של הריתם אנד בלוז, חוצים את האוקיאנוס ומלמדים את האמריקאים שיעור בבלוז ורוקנרול.   

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב" כתבה נעמי שמר, ואכן הבוקר הוא הזמן שבו הכל מתעורר לחיים מחדש. השמש שולחת אור ראשון, האוויר רענן וקריר, ונדמה שהעולם כולו מתעורר יחד איתנו. באותם רקעי יקיצה והתחדשות, עוד בטרם "התחרבש" עלינו היום, נדמה שהכל אפשרי. ולכבוד רגעי הבוקר הקסומים נקדיש את התוכנית הערב, שתהיה הראשונה מתוך שלוש שיחלקו את היממה למקטעים.   

אנחנו חיים בעולם של מספרים. המספרים נמצאים ברקע מרגע שפקחנו את ענינו בבוקר, עד הרגע בו נעצום אותן שוב, כמו נוף קבוע שמכתיב את הסדר והקצב. מייצגים נתונים, משמשים כבסיס לכל החלטה, מסייעים לנו להבין ולהתנהל בעולם הסובב אותנו. מצד אחד, הם יכולים להיות מועילים וליצור תחושת שליטה,  סדר ויציבות. מנגד הם עלולים להלחיץ כשהם יוצרים עולם בו אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאידיאלים שמכתיבים אחרים. לטוב או לרע, המספרים נמצאים שם, אז הערב נצלול לעולם המספרים, ונספור יחד מאחת עד עשר.... 

אהוד בנאי מספר כי "כבר שלושים שנה אני כותב את אותו שיר בווריאציות שונות. בכל פעם מזווית אחרת, קשה לי להסביר. הרגע הזה שאתה כותב שיר שבא לגמרי מתוך החיים שלך... אולי זה הסוד הגדול של יצירה מוזיקלית. לקחת רגעים קשים, או רגעים יפים ולהפוך אותם לשיר. ככה החיים נכנסים לתוך השיר, והשיר נכנס לתוך חיים אחרים". ולמרות שאין נוסחה אחת לכתוב שיר מוצלח, הערב נחפש ונמצא את השירים שנוגעים בחיים בהכי פרטיים של יוצריהם. השירים שנכתבו אל ועל הילדים שלהם.... 

בחורף הקר של '85, התארגנתי לצאת לעוד אחד מסיורי הלילה הארוכים מול גדר המערכת.  ארגנתי את הציוד הדרוש, עטיתי שכבות  להתגונן מהקור, ולא וויתרתי על הטרנזיסטור כדי להתגונן מפני השעמום. את התוכנית הערב אקדיש לרדיו הישן והטוב, שמספק אינספור רגעי נחת - כרקע מוסיקלי להפסקת קפה או נהיגה ארוכה, כשותף לשמירות ארוכות, או כחבר קרוב, כמו באותו לילה קר של '85 בו התכרבלנו, הטרנזיסטור ואני, מתחת לאינספור השכבות, והקשבנו יחד לצלילי הפסנתר של קיט ג'ארט....                             

מכירים את הרגע כשלפתע באמצע שיר חדש, משהו נשמע לכם מוכר? מנגינה קצרה, מקצב תופים, משפט, סולו גיטרה...?  אז זהו, שאתם ממש לא מדמיינים. מוזיקאים נוהגים לשלב דגימות מיצירות ישנות במוזיקה שלהם, ומייצרים  רגעי כבוד קטנים לקולגות מהעבר. 

דמיינו את עצמכם יושבים בזולה על הים, לוגמים בירה קרה או מתפנקים על שיק פירות... איזה מוסיקה מתנגנת ברקע? אצלי בראש זה רגאיי. תמיד רגאיי. כזה שעושה שמח, ולא משנה אם אתם נמצאים בהודו, תאילנד, דרום אמריקה או תל אביב. 

מאז ומעולם אהבתי את הקיבוץ.                                                                                                                                                                            כילד, אהבתי לבקר את המשפחה במשאבי שדה, אהבתי את השבילים המוריקים, את ריח הרפת, המולת חדר האוכל, הבגדים הלא מתחכמים של החברים, ואת האידיאולוגיה השיתופית המצדדת ב"כל אחד כפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו". כמה יפה. כמה נאיבי. כל כך מאצ חן בעיני הרעיון הקיבוצי, שאפילו התייצבתי עם חברי לגרעין הנח"ל, לאתגר הקמת קיבוץ חדש , עד שהמציאות לימדה אותנו שיעור כואב לפיו חלומות לא עוברים בירושה....  

הקפה מזמן חרג מקטגוריית המזון, ונכנס ברוב פאר והדר להיכל התרבות של האנושות.                                                                                          במאה השנים האחרונות, הקפה הפך לחלק בלתי נפרד מהיומיום, כמעט של כולנו: אספרסו, מקיאטו, קפוצינו, אמריקנו, לאטה, הפוך, שחור, נס.....  כל אחת והטעם האהוב עליה, כל אחד ודרך ההכנה המועדפת עליו. הערב, אתגבר על הגנים הפולניים שלי ואוותר על כוס התה, לטובת שירי קפה מצויינים 

מראשית הימים, אנחנו חגים סביב השמש במסלול קבוע, וזו בתורה מעניקה לנו חיים. היא מקור האנרגיה, מספקת לנו אור וחום, מחזקת את מערכת החיסון ומאפשרת קיום תהליכי פוטוסינתזה, החיוניים כל כך לחיים על הכדור...  השמש הישנה והטובה שלנו,  לגמרי שווה תוכנית, אז למה שלא נקדיש לה אחת?                                                          

הערב, אנחנו ממשיכים את המסע שלנו לאורך חודשי השנה, וכבר בנובמבר ממתינה לנו קלאסיקה אמיתית...                                                                                                               

"הימים חולפים שנה עוברת, אבל המנגינה לעולם נשארת".                                                                                      נשארת ומשתנה. לא מאוד עמוק, אבל נכון. יש מוסיקה של קיץ, ומוסיקה של חורף. מוסיקה לכל חודש בשנה. כוורת, ברזולוציות מוגזמות, מבקשים "תנו לי בבקשה מוזיקה של בוקר", אבל אנחנו נחלק את השנה לחודשים, נבחר שיר לכל חודש, ונהנה מעוד כמה שירים טובים. 

רגעי ההתאהבות הם בני חלוף.                                                                                                                                                                                לעיתים יצמיחו אהבת אמת, לעיתים האהבה גוועת ומתה. לרב כאבי הפרידה, והכעס על האקס, נשמרים בעמוק בתוככי הלב השבור. במקרים אחרים, סופה של האהבה מוצא את דרכו לרדיו.

אהבה הוא ללא ספק הנושא עליו נכתבו מירב השירים. ובכל זאת, "לא דיברנו עוד על אהבה, ולא ירדנו אל סופה"השאלה "מה זאת אהבה?" העסיקה רבים וטובים לאורך ההיסטוריה, וגם אנחנו נתפנה ללהג אודותיה מעט. ויחד עם זאת, ספק עם גם הערב נצליח לרדת אל סופה...  

לפני המון שנים, ההורים הסכימו שאלמד למוד לנגן על כינור, בתנאי שאספר לכל מי ששואל, שאף אחד לא הכריח אותי. הקריירה שלי ככנר, שארכה חודשים ספורים בלבד, לרגע לא איימה על סופרסטארים כמו יהודי מנוחין, יאשה חפץ או הדר גולדמן. ולמרות הכל אני לגמרי מזדהה עם שלום חנוך ששר: אוי, הקשיבי לכינורהוא עושה אותי שיכור

הגידו, חבריא, כל מה שתגידו,אמרו שנדוש לדבר בו שבחים.גם סבא וסבתא אי אז בו הביטומבט ממושך שסופו נכדים....   אתם יודעים, הצהוב צהוב הזה שתלוי בשמיים, שמאיר את לילותינו, ממלא את ליבנו בהרהורים רומנטיים, עוזר לנו להתאהב.... "יא ירח, יא ירח, מה עשית?"..... 

פרידה לתמיד, ]רידה של סוף הדרך, היא עניין קשה במיוחד. בסוף כולנו נגיע אל הבור, והשאלה הגדולה היא מה נעשה בדרך לשם? "המוות הוא כנראה ההמצאה האדירה ביותר של החיים" אמר סטיב ג'ובס והוסיף: "זמנכם קצוב, אז אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של מישהו אחר". 

אומרים שכסף מסובב ת'עולם, וכמו במקרים אחרים הקלישאה כנראה לא נוצרה במקרה.                                                                                        כאלה הם החיים בעולם חומרני -  הכסף הוא המפתח לחיים טובים, ובלעדיו קשה מאוד להתקיים. אנחנו הולכים לעבודה כדי שיהיה לנו מספיק כסף לקנות אוכל, בגדים, חינוך, בריאות, תרבות ועוד כל מיני, כי אחרי הכל האהבה לא משלמת את החשבונות..... 

מאז הכ"ט בנובמבר '47, ערב ההחלטה באומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, מייחלים ישראלים רבים להכרת העולם, ביניהם לא מעט מוסיקאים ישראלים, שזכו להצלחה גם מעבר לים.    

עוד מבראשית למדנו ש"לא טוב היות האדם לבדו". אז מה הפלא שמבדידות האנשים הופכים קשים, ורק מעטים יוצאים ממנה נשכרים?

ארזנו את עצמנו והרחקנו לארצות הברית של אמריקה, לתפוס שלכת אמיתית, בצהוב – חום - אדמדם, ולהשתאות מול יופיו של הטבע.  

התחנה האחרונה במסע העונות של הלב: האביב. העונה שמחברת בין החורף הקר לקיץ הלוהט. עונת מעבר קצרצרה, שיש הטוענים שכלל אינה קיימת במחוזותינו... "האביב הוא דרכו של הטבע לומר 'בואו נעשה מסיבה", אמר פעם רובין וויליאמס.  ובמסיבה, כמו במסיבה, הכל שמח יותר – הצבעים, הריחות, ההבטחה התלויה באוויר. הטבע מקיץ משנת החורף, ומשמח את כל היצורים החיים.  זה הזמן של העונה לאהוב.       

החורף זו העונה שלי. נולדתי ביוני, אבל כנראה שבעסקי עונות, ממש כמו עם דשא, של השכן ירוק יותר. הפעם הלב לוקח אותנו אל החורף: הגשם הראשון, הרוחות המנשבות, הקרמבו, או סתם לסגור ערב עם כוס תה מול הטלוויזיה

כבר הסתיו עכשיו. קורא לנו לשוב הביתה, אל עצמנו, אל מי שאנחנו.

ללב, ממש כמו לטבע, יש לפחות ארבע עונות, וזו סיבה מצוינת להתאהב מחדש בכל אחת מהן. עכשיו קיץ 

ישראל שקועה עד צוואר במלחמה מול החמאס בעזה.                                                                                                                                              מלחמה שתפסה אותנו לא מוכנים – כאילו שיש בכלל דרך להיות מוכן למלחמה.