סליחה מראש

הפעם נפגשים בסלון של אלון וידין מתוודה: לא תמיד הייתי חתיך. מליסה שמה מיונז לאלון במקום משחת שיניים, אבל חושבת שצריך להגיד לה כל הכבוד על הסבלנות לאלון בלי קשר לפציעה. איכשהו הם מגיעים לאריסטו, אבל למוזיקה בדרך הם כבר לא יכולים להקשיב והפעם שבה אלון נשכח בים כשהחברים שלו עלו חזרה לסירה וידין מתפלא שיש לו חברים עשירים שהם חברים שלו באמת.

בנוסף לכל הצרות ו-120 הניתוחים שעבר ועדיין סופר, אלון נדקר כשהיה נער, אמא שלו רצה לבית חולים ואבא שלו שבתאי חזר לישון. גם ידין היה חוזר לישון. מה צריך לעשות עם בני הנוער שבשולי החברה? ואיפה עוברת הצביעות של העולם? דרך לסבוס? וגם: האם אלון הוא בנאדם טוב? יכול להיות שכן כי הוא צפה בחזי ובניו.

ידין ואלון חוזרים עם סיפורים מהחיים עצמם, מהאכזבה מאודישן שלא התקבל ועד הרגע שבו הביאו ויברטור לשיקום בבית חולים. הם מדברים על ביקורת ופידבק, על איך מתמודדים עם תגובות ברשת, ועל הגבול הדק בין צחוק לבין כאב. בדרך הם משתפים בחוויות מביקור פצועים, על ניצחון הרוח על הגוף, ועל למה דווקא הומור שחור לפעמים הוא הדרך הכי בריאה להמשיך קדימה. וגם, כמו תמיד, סיפורים הזויים מהמאזינים ושאלה אחת חשובה: איזו הצדעה יותר מרשימה, ימין או שמאל.רוצה עוד כמה אופציות לכותרת בסגנון יותר מצחיק, יותר פרובוקטיבי, או יותר רגשי?

לקראת יום הזיכרון, אלון וידין מארחים את מיקה טל, בת 19 מקריית טבעון, מדריכת קליעה בצנחנים, שמביאה לאולפן סיפור אישי מטלטל על אהבה, שירות ואובדן. בן הזוג שלה, עומר, לוחם בגדוד 101, נהרג במהלך השירות, והיא מצאה את עצמה מתמודדת עם מציאות שלא מדברים עליה מספיק, להיות אלמנה ללא טבעת בגיל צעיר כל כך. בפרק הם מדברים על הזוגיות שנגדעה, על הרגע שבו החיים השתנו, על ההתמודדות היומיומית ועל היכולת להמשיך קדימה למרות הכאב. שיחה כנה, אמיצה ומרגשת, עם רגעים של הומור גם כשברקע שומעים יריות ממטווח.

ידין גלמן ואלון קמינר חוזרים לעוד פרק בלי פילטרים, והפעם מדברים על הגבול הדק בין הומור לפגיעה, על תגובות קשות ברשתות ועל השאלה איך מתמודדים עם הייט ואיומים כשאתה פשוט מנסה להצחיק. בין דיון על אלגוריתמים שמקדמים רוע, סיפורים הזויים מהשיקום ופינת סיפורי המאזינים שחצתה כל גבול.

ידין גלמן ואלון קמינר חוזרים עם עוד פרק בלי פילטרים, והפעם מדברים על הרגעים שבהם גם גב תפוס מרגיש כמו אירוע לאומי, עעל השאלה החשובה באמת, מי קודם באוטובוס, זקן, אישה בהיריון או קטוע רגל. בין סיפורים מהשיקום, דיון מפתיע על מה עדיף להיות, קטוע יד או קטוע רגל, וסיפורי מאזינים שהולכים רחוק מהצפוי, ופינה חדשה עם סיפורים של קצינת הנפגעים.

ידין גלמן ואלון קמינר ממשיכים לפתוח הכל בלי פילטרים, והפעם נכנסים לעומק של החיים שאחרי הפציעה, במיוחד בכל מה שקשור לזוגיות ולדימוי עצמי. הם מדברים בכנות על החשש שלא יימשכו אליהם יותר, על הדילמה אם לשחרר את בת הזוג כדי לא להכביד עליה או להיאבק על הקשר, ועל תחושת חוסר הביטחון שמגיעה אחרי הפציעה.בין הסיפורים והבדיחות הם נכנסים גם לדיון על גבורה, ומנסים להבין איפה עובר הגבול בין לעשות את מה שמצופה ממך לבין מעשה יוצא דופן.

ידין גלמן ואלון קמינר, שנפצעו במהלך שירותם כחיילי מילואים במלחמת חרבות ברזל והפכו לחברים קרובים, פותחים הכל ללא מעצורים. הם מדברים על הרגע שבו החיים משתנים, על השאלה אם באמת יש רגע שבו כל החיים חולפים מול העיניים, ועל דילמות מפתיעות כמו איזה משכך כאבים עדיף, מורפיום או קטמין. פרק מלא בהומור שחור ובהומור עצמי, שלפי ידין ואלון הוא לפעמים הדרך הכי טובה להתמודד עם המצב.שתפו אותנו בווידויים אנונמיים שלכם ואנחנו נענה על הכל בפרקים - https://docs.google.com/forms/d/1KVJQ5oC30zqjfr4YSFfKYzpJfQx4eqTNBMwZDHihSGA/edit?usp=drivesdk