מורה הנבוכים לרמב״ם

כותרת משנה: שיעור 163 – דרוש קצר לסיום מורה הנבוכים תאריך: אור לרביעי, ה מנחם-אב התשפ"א תקציר: דרשנו על חשיבות לימוד המורה, תארנו את מגמתו, סיכמנו את הנושאים המרכזיים שבו ואת מבנהו (הקדמה על סתרי התורה, טוהר ייחוד ה', חידוש העולם, הנבואה, ההשגחה, התורה וחתימה יישומית בתכלית האדם), והראינו כיצד אומר חייו של הרמב"ם – שהיה כולו "הקריאה בשם יי א-ל עולם", כאברהם בזמנו – יצא אל הפועל בשיא עומקו בכתיבת המורה. עוד הדגשנו את התועלות הגדולות שיכול כל אדם להפיק מלימוד המורה לבירור יסודות האמונה, ואת התועלות העצומות שיוכלו יחידים להפיק ממנו לבירור סודות התורה והאמונה במידה וירדו גם לעמקי סודותיו.

כותרת משנה: שיעור 162 – ח"ג, השלמת פרק נד[4], וחתימת המורה כולו תאריך: שלישי, ד מנחם-אב התשפ"א תקציר: למדנו על קריאת הרמב"ם להכרת דרכי ה' ולהליכה במידותיו כתכלית האדם, והבנו כיצד תכלית זו משתלבת בלא סתירה עם קריאתו להשגת ה' בהשכלה וידיעה טהורה כתכלית האנושית. הוספנו לבאר היטב את דבריו התמציתיים של הרמב"ם בתיאור דרכי ה' הללו והראינו כיצד עומקים אדירים חבויים בהם, עומקים כאלו שאף גדולי הפילוסופים לא הצליחו לחדור לסתרם, ובחשיפתם התבאר לעינינו עומק ההבדל ש"בין א-להי אברהם [והרמב"ם] לאלהי אריסטו" (ע"פ הכוזרי ד,טז). אחר, ציטטנו ממקומות שונים במורה כיצד האבות ומשה מימשו את האידיאל האנושי המתואר בפרקנו במלואו. עוד תאמנו וזיהינו את תכלית ההידמות בהשגה ובמעשה שמתוארת כאן עם פסגת אהבת ה' התכליתית שמתוארת בחתימת ספר המדע שב"משנה תורה", [בסוף הלכות תשובה (י, ב): "בִזְמַן שֶׁיֶּאֱהֹב אָדָם אֶת ה' אַהֲבָה הָרְאוּיָה (=המלאה בדעת ששוגה בה תמיד) - מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת מֵאַהֲבָה"], ועמדנו על התוקף והמשמעות האידיאלית שהמצוות כולן מקבלות (כעשיית "הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת") כשהן מתבצעות מתוך ההשגה הנכונה ולשם הידמות לבורא. חתמנו בביאור מעמיק לדברי הרמב"ם האחרונים והמרגשים החותמים את המורה כולו בתפילה ובשיר סיום והדרכה אל ה' ולימי גאולה בהם תמלא הארץ דעה. במהרה בימינו. אמן.

כותרת משנה: שיעור 161 - ח"ג, פרק נד[3], פסקאות 8-12 תאריך: שני, ג מנחם-אב התשפ"א תקציר: השלמנו את לימוד ארבעת מיני השלמויות המצויות לאדם. תחילה השלמנו דברים על התועלות המידותיות והחברתיות של המצוות בעוה"ז, ואחר למדנו על דעת ה' - "הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒" - שהיא שלימות האדם התכליתית שעבורה יש לכוון את תכלית הפעולות כולן, ורק בה יש להתפאר ואותה בדוקא יש לחשוק, "בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל". את כל זה הרמב"ם מלמד מתוך משמעות דברי ירמיהו המופלאים, וכפי שביארום חכמים בתמציתיות מופלאה במדרש בראשית רבה. המשך דברי ירמיהו הכוללים הפתעות נשגבות בביאור תכלית האדם - יתבארו בהשלמת הפרק שהוא גם חתימת המורה, בע"ה בשיעור הבא.

כותרת משנה: שיעור 160 - ח"ג, פרק נד[2], פסקאות 5-7 תאריך: ראשון, ב מנחם-אב התשפ"א תקציר: דברי הרמב"ם הבאים בהמשך פרקנו מיוסדים על כמה הקדמות שהקדים. פתחנו בסיכום וחידוד ההקדמות הללו. אחר, ניגשנו ללימוד ארבעת מיני השלמויות המצויות לאדם: הקניין, הגוף, המידות והדעות. הספקנו ללמוד באופן יסודי על שלמויות הקניין, הגוף והמידות, ועל הדירוג שקיים בהם עד כמה הן נוגעות באדם עצמו ומתקנות אותו בעצם אישיותו. בכלל הדברים הרחבנו לבאר את מהותם של המידות ושל המצוות המתקנות אותם על פי כל מרחבי משנת הרמב"ם, וביארנו מתי הן אמצעיות בלבד עבור ההשגה והמעלות השכליות, ובאיזה אופן אף הן ביטוי להשגה וחלק מעצם תכלית האדם עצמו וממימוש צלמו הא-להי.

כותרת משנה: שיעור 159 - ח"ג, פרק נד[1], פסקאות 1-4 תאריך: חמישי, כח תמוז התשפ"א תקציר: הקדמנו דברים אחדים על חשיבותו העליונה של פרק נד, שבו בוחר הרמב"ם לחתום את המורה בתיאור אידיאל ההידמות לה' (בהשגה אותו, בהשגת דרכיו ובחיקוי פעולותיו), שהוא תכלית האדם. אחר, ניגשנו ללימוד הפרק עצמו. את אידיאל ההידמות לה' התכליתית מלמד הרמב"ם בפרקנו מתוך דברי ירמיהו שהדריך להעדיפו על פני כל שאר שלמויותיו של האדם: "...אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙...וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר...אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעׇשְׁרֽוֹ׃ כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה׃ בכדי להבין את דברי ירמיהו לאשורם הוזקק הרמב"ם להקדים ולפרש לעומק את משמעויות המונחים "חסד, משפט וצדקה" (בפנ"ג), וכן את משמעויותיו השונות של המונח "חכמה" (בתחילת פרקנו). עוד הוזקק הרמב"ם להבחין בדקדוק בין משמעויותיו השונות של המונח "תורה" בהקשריו השונים, ולימד על סדר קניית המעלות: תורה, חכמה ומעשה, לפי דברי חז"ל.

כותרת משנה: שיעור 158 - ח"ג, פרק נג תאריך: רביעי, כז תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו בתוספות אחדות וחידודים בעניין שתי תכליות התורה - האהבה והיראה - שעליהן לימד הרמב"ם בפרקים נא-נב, ומשם המשכנו לפרקנו המתחיל לעסוק גם במעשים המתחייבים מן ההשגה העליונה המונחת ביסוד האהבה והיראה הללו. בפרקנו, כהקדמה לשם הבנת האידיאל האנושי של "השכל וידע אוֹתי, כי אֲנִי ה' עושה חסד משפט וצדקה בָּאָרֶץ, כי בְאלֶּה חָפצְתּי" - ניגש הרמב"ם לבאר לעומקם את המונחים "חסד, משפט וצדקה" שנאמרו הן בזיקה לאדם הן בזיקה לה'. העמקנו בדברי הרמב"ם ומתוכם הוספנו לצלול לעומק דעתו בענייני ההשגחה ודרכי ניהולו את המציאות, שאותן חובתנו להשיג ובהן נצטווינו להידמות.

כותרת משנה: שיעור 157 - ח"ג, פרק נב תאריך: שלישי, כו תמוז התשפ"א תקציר: אחר שלימדנו הרמב"ם בפרק נא על שיא ההשגה והאהבה המתמשכת הוא מוסיף ללמדנו על היראה המתמשכת הנדרשת מהשגת האמיתות. נוכחנו שחשוב לרמב"ם לבאר את מציאות הנוכחות הא-להית עם האדם תמיד המביאה ליראת רוממות עליונה ולתיקון המעשים בהסברה רציונאלית מדויקת ועמוקה שלא יתערב בה דמיון כלל, ולכן הוא מתאר שכבוד ה' המלווה אותנו הוא שיכלנו שהוא ה"צלם" הא-להי העליון שבאדם ודרכו אנו משיגים את ה' והוא נמצא עמנו. דברי הרמב"ם היסודיים הללו הובאו ע"י הרמ"א בראש הגהותיו לשו"ע. הבאנו דבריו והשווינו אותם בדקדוק לדברי הרמב"ם על השווה והשונה שבהם. בסוף הפרק ביאר וסיכם הרמב"ם כיצד שתי תכליות התורה הן האהבה והיראה שהן תכלית הדעות והמעשים כולם שהתורה מדריכה אליהם. ביארנו דבריו והשתדלנו למצות את מהויות האהבה והיראה להרמב"ם על שלל היבטים השונים שבמשנתו.

כותרת משנה: שיעור 156 - ח"ג, השלמת פרק נא[7], פסקאות 28-31 תאריך: שני, כה תמוז התשפ"א תקציר: בהקשר לתיאור מנגנון ההשגחה לדבק בה' בשעת דבקותו שבפרקנו - הרחבנו ולתאר ולבאר את מנגנוני ההשגחה השונים הקיימים במשנת הרמב"ם לעומקם, והוצאנו מפרשנויות שגויות בדבריו. עוד הבאנו מדברי הרמב"ן בפירושו לאיוב (לו,ז) שמביא את דברי הרמב"ם בפרקנו ומשבחם. אחרי כל זה, ניגשנו ללימוד הפסקאות האחרונות של פרקנו (28-31) על שיא הדבקות השכלית שהייתה למשה, אהרון ומרים בעת פטירתם, שכונתה בפי חכמים: "מיתת נשיקה", והשתדלנו לבאר העניין לעומקו באר היטב. בסוף דברינו, עם סיום הפרק, הוספנו סיכום תמציתי למבנה הפרק כולו ולמהלכו.

כותרת משנה: שיעור 155 - ח"ג, פרק נא[6], פסקאות 23-27 תאריך: ראשון, כד תמוז התשפ"א תקציר: הרמב"ם חידד היבט עיון מופלא בסוגיית ההשגחה (שיש בו תוספת על כל האמור בפרקי ההשגחה), שלא רק שרמת ההשגחה משתנית בין בני אדם שונים לפי רמות השגתם, אלא שינויי רמת ההשגחה נמצאים גם אצל האדם השלם עצמו בין עתותיו השונות. כך שלא דומה רמת ההשגחה עליו בעתות דבקותו בדעת ה' בפועל לעומת ההשגחה עליו בשעה שמרוכז בענייני העוה"ז וצרכיו. הרמב"ם ביאר את עקרון ההשגחה הזה במנגנון פילוסופי עמוק, (שיש בו גם קורטוב של ביקורת על הפילוסופים שהכחישו את ההשגחה האישית, בעוד שלפי המנגנון שהציע הרמב"ם אין שום הצדקה להתכחש להשגחה כזו אפילו לפי עקרונותיהם כולם). ביארנו את הדברים והוספנו לטעון שמנגנון זה אינו מנגנון ההשגחה היחיד במשנת הרמב"ם (ועוד נוסיף לבאר ולבסס טענתנו בע"ה בשיעור הבא). הרמב"ם הביא למנגנון ההשגחה החדש שביאר ראיות מופלאות משירת האזינו, מדברי הנביאים (ישעיהו, תהילים ואיוב) ומשיר של פגעים (=תהילים צא).

כותרת משנה: שיעור 154 - ח"ג, פרק נא[5], פסקאות 19-22 תאריך: חמישי, כא תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו בהמשך הבירור מהי כוונת העבודה מאהבה האידאלית במשנת הרמב"ם, האם היא מסירות לציוויו גרידא או הזדהות עם רצונו להשלמת המציאות באהבה. לאחר שהרמב"ם הדריך לדרך האימון לקניין דבקות בה' מתמשכת בשעת העבודה ובעתות הפנאי הוא מוסיף לתאר את דרגת הדבקות התמידית העליונה של האבות ומשה שלא פסקו ממנה אף בשעת משאם ומתנם עם בני אדם ובכל עיסוקיהם החומריים, הגופניים והממוניים, ועל ההשגחה הא-להית שנלוותה אליהם ולזרעם מחמת דרגתם העליונה. לדרגה זו טוען הרמב"ם שהוא אפילו לא מתיימר לנסות להדריך. בשולי דבריו הראינו כיצד אף הרמב"ן (דברים יא, כב) אימץ את תיאור הדבקות של הרמב"ם וכיצד שילבה עם תיאור הדבקות שנתבארה בכוזרי, ערכנו השוואה בין תיאור העבודה מאהבה האידיאלית ע"פ הרמב"ם לעבודה זו ע"פ חוה"ל, וסיימנו בדברים מופלאים של רבינו הראי"ה קוק זצ"ל על דברי הרמב"ם הללו ולמדנו על הדרכתו לדבקות המיוחדת הנתבעת בדורנו.

כותרת משנה: שיעור 153 - ח"ג, פרק נא[4], פסקאות 16-18 תאריך: רביעי, כ תמוז התשפ"א תקציר: תחילה למדנו את הערתו של הרמב"ם על אודות חשיבות הפעלת המחשבה בדעת ה', באהבתו ובמסירות אליו בפועל מפני שעיקר הדבקות בו תלויה בזה, ועל תפקידן של המצוות כחלק מעבודת הדבקות המתמדת הזו. בהקשר זה הרחבנו על מהות העבודה מאהבה לפי הרמב"ם ודחינו הבנה שגויה בדעתו בנושא, וכמו כן הראינו כיצד יסוד ההתמדה בעבודה מהווה עיקר גדול בתיאור העבודה השלימה גם בחוה"ל ובמסילת ישרים. אחר, למדנו את הדרכתו המעשית של הרמב"ם ותיאור שלבי העבודה כיצד ניתן להגיע לדבקות המתמדת בדעת ה' בעבודתו ואהבתו, שהיא שלימות האדם התכליתית.

כותרת משנה: שיעור 152 - ח"ג, פרק נא[3], פסקאות 11-15 תאריך: שלישי, יט תמוז התשפ"א תקציר: הרמב"ם מלמד על עבודת האדם התכליתית, שהיא "העבודה המיוחדת למשיג האמיתות", של הדבקות המתמדת בדעת ה' בהפעלת המחשבה וריכוזה בהכרתו ואהבתו כפי היכולת, והוא מוסיף ללמד שאין משמעות ולא ערך לנסות להגיע לעבודת מודעות וריכוז זו אלא אחר ידיעת ה' והשגתו בצורה נכונה, שבלעדיה לא תהיה לעובד עבודת אמת אלא התרכזות בדמיונות לא מציאותיים. עמדנו על החידושים שבתפיסת הרמב"ם בעניין, העמקנו בהבנתה והשווינו והבדלנו בינה לבין תפיסותיהם של אחרים מחכמי ישראל. עוד ניסינו לסכם את ההיבטים הרבים הכלולים במצוות אהבת ה' במשנת הרמב"ם. סיימנו בהערה קטנה על ה"הערה" שהעיר הרמב"ם בפרקנו ודנו בעניינה ותחמנו את היקפה לפי עניות דעתנו.

כותרת משנה: שיעור 151 - ח"ג, פרק נא[2], פסקאות 3-10 תאריך: שני, יח תמוז התשפ"א תקציר: אחר שפגשנו את משל ארמון המלך עצמו ניגשנו כעת ללימוד פתרונו המפורט והחשוב של הרמב"ם בו הוא מלמד על שבע מדרגות כלליות של כלל בני האדם בקרבתם למלכו של עולם. החל בשבטים הנבערים מדעת לחלוטין והכופרים ההולכים ומתרחקים מן המלך בכפירתם, דרך עמי הארץ וחכמי ההלכה ועד לגדולי יודעי ה' ולנביאים הדבוקים במלך בדעתם בהשתדלות ובמודעות מתמדת.

כותרת משנה: שיעור 150 - ח"ג, פרק נא[1], פסקאות 1-2 תאריך: ראשון, יז תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו בהשלמת תיאור מבנהו של מו"נ והקבלתו לענייני דעת ה' ומעשה בראשית ומרכבה שבתחילת הלכות יסודי התורה. המשכנו בתיאור גודל חשיבותה של חתימת המורה העוסקת בתיאור עבודת האדם התכליתית ובהדרכה אליה לאחר ידיעת האמיתות שהתבררו במורה כולו, והשווינו את מחשבת הרמב"ם לחתום כך את סיפרו לחתימות דומות של רס"ג (הנבחר באמונות ודעות: סוף מאמר ב; מאמר י) וחוה"ל (בסוף שער אהבת ה') שסביר שהרמב"ם הושפע מהם ונהג בדומה לפי דרכו. אחר, נגשנו ללימוד פרק נא עצמו וביארנו את משל הארמון העמוק של הרמב"ם.

כותרת משנה: שיעור 149 - ח"ג, הרחבה אחר פרק נ תאריך: חמישי, יד תמוז התשפ"א תקציר: עם סיום לימוד נושאיו העיוניים של המורה ולפני חתימתו (המתארת את העבודה היישומית ומדריכה את האדם לשלמותו התכליתית לפי האמיתות שכבר התבררו לו) - ניגשנו לסכם את כל נושאי המורה שבכל חטיבות פרקיו הכוללות, תארנו את רעיונותיו המרכזיים וביארנו את מהלכו ומסרו הכולל של הספר כולו. חילקנו את המורה לחמישה נושאי יסוד כוללים: דעת ה', הבריאה, הנבואה, ההשגחה והתורה, ועוד פתיחה וחתימה. ביארנו את עיקריהם ופרשנו כיצד כולם מצטרפים למהלך אחד המבאר את עומק דעת ה' ע"פ סתרי מעשה בראשית ומעשה מרכבה, וכיצד הם עולים כולם למהלך אחד ארוך של הקריאה בשם ה' א-ל עולם של אברהם אבינו שאותה ממשיך הרמב"ם בעומק בכלל סיפרו. נוכח הסדר המדויק של הספר אותו חשפנו - סיימנו את השיעור בדחיית הדעה הרווחת כאילו הספר נכתב בכוונה בלא סדר, ופתרנו עוד כמה קשיים נקודתיים בסידורו של הספר בהקשר זה.

כותרת משנה: שיעור 148 - ח"ג, השלמת פרק נ[4], סיום וסיכום פרקי טעמי המצוות תאריך: רביעי, יג תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו בלימוד הפסקאות האחרונות של פרק נ (פסקאות 15-12) בהם מבאר הרמב"ם את הטעם שהתורה האריכה בתיאור מסעות ישראל וחנייתם על פי ה' על פי הענן במשך זמן משתנה במקומות השונים, שמטרת התורה בזה הייתה להדגיש שישראל לא נהגו כן מחמת תעייה ומבוכה אלא בהנהגה א-להית מתוחכמת שהובילה אותם בצורה צודקת ומועילה להם ולדורות. הרחבנו לבאר כיצד חתימת הרמב"ם ברעיון זה בוודאי הייתה מכוונת, וכיצד אין היא מלמדת על עצמה בלבד אלא על רעיונה היסודי של חטיבת פרקי טעמי המצוות בכללה, ועל כלל חלקו השלישי של המורה, ועל דרכו ומגמתו של המורה כולו. בצאתנו מחטיבת פרקי טעמי המצוות סיכמנו את המבנה הכללי ומהלך הדברים שבה וחזרנו וביארנו רעיונות יסוד המתבארים בכללותה.

כותרת משנה: שיעור 147 - ח"ג, פרק נ[3], פסקאות 6-11 תאריך: שלישי, יב תמוז התשפ"א תקציר: למדנו על התועלות ועל סתרי התורה הכלולים בפרשיות ייחוסי בני שעיר ומלכי אדום לפי הרמב"ם, והוספנו להשוות את דבריו אף לדברי הרמב"ן, רבינו בחיי ולסודות המקובלים שבעניין. בהקשר לתועלת של בירור ייחוסו של עמלק, ולמידת הצדק הא-להי המשתקפת בכך - הוספנו לדון גם בגדרה ובהימצאותה של מצוות מחיית עמלק לדורות ע"פ משנת הרמב"ם. סיימנו את השיעור בלימוד תועלת אזכורי פירוט המסעות ומקומות חנייתם של ישראל במדבר - לצורך הנצחת מסורת הניסים בצורה מבוררת לדורות, לשם העמדת האמנת ההשגחה הא-להית על ישראל ועל המתמסרים לעבודת ה'.

כותרת משנה: שיעור 146 - ח"ג, פרק נ[2], פסקאות 3-5 תאריך: שני, יא תמוז התשפ"א תקציר: למדנו על תועלת תיאור שלשלת ייחוסי העמים, התפתחות השפות וגורמי פיזור האומות שבספר בראשית וכיצד כל אלו מבססים את דעתנו בחידוש העולם. השוונו את הדברים לדברי הכוזרי והרמב"ן ועמדנו על השווה והשונה שבין דבריהם והדגשותיהם לעומת דברי הרמב"ם והדגשותיו כאן. אחר, למדנו על מסרי התורה בסיפורי המבול וסדום לעניין האמנת ההשגחה, והרחבנו לבאר את מרכזיותם של המעשים הללו בכתבי הרמב"ם כמעשים מייצגים ומכוננים בהאמנת יסוד זה (=העיקר העשירי מי"ג העיקרים). סיימנו בלימוד המסרים העולים ממלחמת המלכים והצלת אברהם את לוט - על גודל הנס שנעשה לאברהם ועל מידותיו התרומיות המשתקפות מן הפרשה כולה.

כותרת משנה: שיעור 145 - ח"ג, פרק נ[1], פסקאות 1-2 תאריך: ראשון, י' תמוז התשפ"א תקציר: אחר השלמת ביאור טעמי המצוות כולם וחשיפת תועלותיהם (לעיל, פרקים לה-מט) מקדיש הרמב"ם את פרק נ' לבאר אף את תועלותיהם של סיפורי המקרא הנראים חסרי תועלת במבט ראשון ללא עיון מעמיק. העניין המפתיע שבתוך דברי הרמב"ם הללו שעליו עמדנו בשיעור זה הוא שהרמב"ם מכנה בשם "סתרי תורה" את התועלות הפשוטות לכאורה של האמנות יסוד ומוסרים מידותיים שהוא מוצא ומוציא מסיפורי המקרא השונים שבפרקנו. לביאור כוונתו הפכנו והעמקנו במשמעות המונח "סתרי תורה" שבמורה ובמשנת הרמב"ם בכלל, והראינו כיצד חשיפתם וביאורם של "סתרי התורה" זהו הנושא העיקרי של החיבור כולו, וכיצד גם פרקי טעמי המצוות ותועלות סיפורי המקרא הנראים פשוטים אף הם משלימים נדבך חשוב בהבנת "סתרי התורה" ובהבנתה לפי עומק אמיתתה וסודה.

כותרת משנה: שיעור 144 - ח"ג, השלמת פרק מט[6], פסקאות 28-33 תאריך: חמישי, ז' תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו בלימוד טעמי איסור סירוס, איסורי הביאה בקהל והנשים האסורות לכוהנים לפי הרמב"ם, ולמדנו מהם על חשיבות כבודם של ישראל והכוהנים שכבוד ה' תלוי בכבודם. עם השלמת ביאורם השלמנו גם את לימוד קבוצת המצוות האחרונה (=דיני האישות ואיסורי העריות), ביארנו את ההיגיון בסדר שהרמב"ם ביאר את טעמי מצוותיה, והתייחסנו גם למצוות שנשמטו ממנה ולטעמיהן לפי הרמב"ם. הפרק מסתיים בעקרונות אחרונים שמלמד הרמב"ם בהבנת הטעם בקביעת המצוות הפרטיות כולן - הן אלו שכבר נתבארו ב 14 הקבוצות הן אלו שטרם ונחשבות ל"חוקים" שאינם מובנים - ומלמד על תועלתן בביטול הע"ז ומנהגיה ושאר נזקיה, ועל העובדה שאין אחת מן המצוות בלא טעם. בשולי דבריו, שאותם ביארנו היטב, הסברנו אף את תועלותיהם הנצחיות של המצוות להרמב"ם הקיימות תמיד גם בלא קשר למאבק המוצלח בע"ז שהעבירה מן העולם תודה לא-ל.

כותרת משנה: שיעור 143 - ח"ג, פרק מט[5], פסקאות 22-27 תאריך: רביעי, ו' תמוז התשפ"א תקציר: פתחנו תחילה בהערות משלימות לשיעורים הקודמים בעניין תחום טעמי המצוות לרמב"ם ובעניין טעמי הנידה לרמב"ן, ואחר ניגשנו לעניינינו. למדנו את טעמי איסור כלאי בהמה בהרבעה ובחרישה להרמב"ם והבנו מדוע אף מצוות אלו שייכות לקבוצת איסורי העריות וההרחקות מהתאווה המופרזת ומן העסק בהם שאינו הכרחי ומועיל. עוד לימדנו את טעם הכלאיים גם לפי דעת הרמב"ן. לבסוף הגענו להסברת הטעמים השונים שבאר הרמב"ם למצוות ברית המילה, העמקנו בהם והשווינו אותם בצורה יסודית לטעמי רס"ג וריה"ל ונוכחנו במה הרמב"ם נסמך עליהם ובמה הוא מסתייג מדבריהם וסולל לו דרך והסברה חדשה..

כותרת משנה: שיעור 142 - ח"ג, פרק מט[4], פסקאות 15-21 תאריך: שלישי, ה' תמוז התשפ"א תקציר: למדנו את טעמי איסורי העריות השונים ע"פ הרמב"ם, רס"ג והראב"ע, והראינו מה לקח הרמב"ם מקודמיו ומה הוא הוסיף עליהם. כמו כן, נגענו בהשגת הרמב"ן על קודמיו, יישבנו אותה ולמדנו את דרכו וטעמו החילופי והייחודי שהוסיף בטעמי העריות. הוספנו לדון בסתירה-לכאורה האם העריות מכלל ה"חוקים" הם או מכלל ה"משפטים" שדעתו של אדם מכרעתם מעצמה, וחילקנו בכך בין העריות השונות ובין דיניהן השונים. לבסוף למדנו גם על ההרחקות שדרשה התורה מאיסורי העריות ועל מוסרי החכמים שהביא הרמב"ם בעניינים הללו, וראינו כיצד פרשם וכיצד הדגיש וביאר את גודל חשיבותם.

כותרת משנה: שיעור 141 - ח"ג, פרק מט[3], פסקאות 10-14 תאריך: שני, ד' תמוז התשפ"א תקציר: תחילה הוספנו לעיין במצוות הייבום לפי דרכם של הרמב"ם ור' אברהם בנו, וביארנו בהקשר זה את הבנתם העמוקה במאמרי החכמים המלמדים כי "האבות קיימו את כל התורה כולה". אחר, ניגשנו לטעמי דיני התורה ב"מוציא שם רע" וביארנו את שלימות הדרכת התורה ואת אופני הצדק המופלאים שחשף הרמב"ם בעניינו. עוד ביארנו מדוע הפריד ודחה הרמב"ם את טעמי ה"מוציא שם רע" ולא ביארם במקומם עם דיני האונס והמפתה, והסברנו כיצד דבריו בכל עניין כתובת האשה שכאן במו"נ יכולים להתאים גם לדבריו בהלכות. את טעמי מצוות ספר נשים סיים הרמב"ם בביאור "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", ובהתפעלות מהחכמה האינסופית שבצדק דיני התורה (="כל דרכיו משפט") שהיא כעין החכמה האינסופית שבשלימות חוקי הטבע (="תמים פעלו"), והעמקנו והדגשנו את ההבנה הנכונה בדברים.

כותרת משנה: שיעור 140 - ח"ג, פרק מט[2], פסקאות 7-11 תאריך: ראשון, ג' תמוז התשפ"א תקציר: אחר שלימד הרמב"ם את טעמי סדרי הקידושין והנישואין לפי דיני התורה (לעיל בפסקאות 2-6) הוא מוסיף כעת לבאר את התועלת והחכמה שבדיני הגרושין (פסקה 7) ובדיני הסוטה לשם יציבות הבית ותקינותו (פסקה 8). אחר (פסקה 9), הרמב"ם ביאר את החכמה והצדק שבדיני האונס והמפתה, ובהקשר זה הוספנו לבאר כיצד דבריו בעניין (ובכלל הטעמים במורה לפסוקי התורה שבכתב) משתלבים עם פרטי הלכותיה של התושבע"פ, כפי שהרמב"ם מביאם להלכה ב"משנה תורה". בסוף השיעור למדנו את טעמי הייבום והחליצה להרמב"ם (פסקאות 10-11) וביארנו את המסרים המוסריים והמחשבתיים החשובים שהוא העלה ממעשה יהודה ותמר, שהובא הנה בדרך אגב, בהקשר לטעמי מצוות הייבום, כתיאור מנהג הייבום שנהג עוד לפני מתן התורה.

כותרת משנה: שיעור 139 - ח"ג, פרקים מח[3] - מט[1], פסקאות מח (9-11) - מט (1-6). תאריך: חמישי, ל' סיון התשפ"א תקציר: התחלנו בתוספת ביאור, חידוד ודיוק לסוגיית הטעמים סביב מצוות שילוח הקן. אחר, למדנו את טעמי המצוות האחרונות שנכללו בקבוצת איסורי האכילה (=קבוצה יג) הלא הם כיסוי הדם, דיני הנדרים ואיסורי הנזיר, ובסיומם סיכמנו את הקבוצה ומהלכה. לבסוף החלנו בלימוד קבוצת הטעמים האחרונה (=קבוצה יד: דיני האישות ואיסורי העריות). נגענו בטעמי מצוות הנישואין בכתובה וקידושין ואיסור הקדשה, והוספנו הערה בטעמי מצוות שאר כסות ועונה ומצוות פרייה ורביה להרמב"ם, שאף הן נתבארו בהלכות אישות ואף להן ישנו קשר לקבוצת הטעמים האחרונה. סיכומם של הנושאים הללו מתמצה בתיאור הקדושה בהיבטים הבאים: קדושת היחיד בתחום האכילה, קדושת הנזיר וקדושת המשפחה.

כותרת משנה: שיעור 138 - ח"ג, פרק מח[2],  פסקאות 6-8 תאריך: רביעי, כ"ט סיון התשפ"א תקציר: המשכנו בלימוד קבוצה יג של טעמי המצוות – קבוצת מצוות איסורי האכילה, ועברנו מטעמי המצוות שנמנו בהלכות מאכלות אסורות לטעמי המצוות שנכללו בהלכות שחיטה. ביארנו את טעמי השחיטה ודיניה כפי שנתפרשו בפרקנו ולעיל [פרקים יז (25), כו (8-9)] , ולמדנו את טעמי איסור "אותו ואת בנו" וגדריו. בהקשר זה נזקקנו לבאר גם את מחלוקת המתרגמים שנפלה בטעמי גדרי המצווה של "אותו ואת בנו" וקביעתה בשור וזה בלבד. אחר, למדנו את טעמי מצוות שילוח הקן ועניינה לפי הרמב"ם, והרחבנו לבאר את הסתירות והקשיים הגדולים העולים מדבריו בפרקנו, שללנו מסקנות שגויות שהעלו מהם, והצענו לקשיים הללו פתרונות הולמים את מחשבת הרמב"ם ואת דבריו השונים במקומות השונים באופן שהתיישב על ליבנו.

כותרת משנה: שיעור 137 - ח"ג, פרק מח[1], פסקאות 1-5 תאריך: שלישי, כח סיון התשפ"א תקציר: לאחר שתועלות הקדושה והפרישה מהתאוות וריסונן כבר התבררו כחלק ממטרותיה של התורה, ניגש הרמב"ם להוסיף טעמים מדוע נאסרו דווקא אותם מאכלים שנאסרו לעומת שאר המאכלים, ומהן התועלות השונות מאיסורם של אלו בדווקא. כך ביאר הרמב"ם את פחיתותם של מיני בעלי החיים שנאסרו מבחינת תזונתית, וכן את איסור הדם את החלב ואת הנבלה והטריפה. באיסורו של החזיר הוסיף הרמב"ם תועלת נוספת כחלק משמירת ההיגיינה בערים (והוספנו לדון בסתירה-לכאורה ברמב"ם האם איסור החזיר הוא "חוק" וגזירת כתוב שאינה מובנת או שמא דעת האדם מכרעתו), ואת איסורי אבר מן החי ובשר בחלב ביאר הרמב"ם גם מהרחקה מקניית אכזריות וממנהגי הע"ז. בכל אלו ביארנו את דברי הרמב"ם עצמם והוספנו לדון בהם ולהשוותם לטעמי האסורים הללו גם לפי מפרשים נוספים.

כותרת משנה: שיעור 136 - ח"ג, השלמת פרק מז[4], פסקאות 11-15 תאריך: שני, כ"ז סיון התשפ"א תקציר: המשכנו בלימוד טעמי קבוצת הטהרה להרמב"ם. למדנו על טעם איסור הכהנים להיטמא למת לשם קיום תפקידם ועל תפקיד הציץ והשעירים כחלק מתהליך הכפרה על טומאת מקדש וקודשיו, שנועד לשם מורא המקדש לשם יראת המצווה עליו. עוד למדנו על עניינה וטעמיה הייחודיים של הצרעת, ועל דרכו הייחודית של הרמב"ם בטעם לקביעת רכיבי הטהרה מן הצרעת ומטומאת המת. אחר כל אלו עיינו בטעמיה וסודה של הפרה האדומה במשנת הרמב"ם והשווינו אותה לביאור הפרה במשנותיהם והסברותיהם של חכמים נוספים. בסוף הפרק ביארנו את מבנהו ומהלכו, וסיכמנו את דרכו של הרמב"ם וגישתו העקרונית לעניין הטהרה וכן פרשנו כיצד נכללו בדבריו בפרק זה טעמים עקרוניים לכלל דיני הטהרה הן אלו שנזכרו בו בפירוש והן אלו שנעדרו ממנו.

כותרת משנה: שיעור 135 - ח"ג, פרק מז[3], פסקאות 8-10 תאריך: ראשון, כ"ו סיון התשפ"א תקציר: הרמב"ם לימד על מנהגי הע"ז המטריחים מלאי הדמיונות בענייני הטומאות ואופני ההיטהרות מהם, וכיצד התורה הקלה ופטרה מהטרחות המיותרות הללו ותיעלה את ההרגלים שהורגלו בהם לאפיקים מועילים ומצומצמים בלבד. כך השיג הרמב"ם את מטרתו במציאת טעם לקביעת גדרי הטומאות השונות ועקרונות הטהרה באופן שייחודם אינו גזרת הכתוב בלא טעם בלבד. עוד דיבר הרמב"ם על משמעויות נוספות אחרות שכוונו במונחים "טומאה" ו"טהרה" שבמקראות - במשמעויות של פרישה מהתאוות, וממידות ודעות רעות וחסרות או של נקיות, והרחבנו להדגים ולבאר גם את המשמעויות הללו מרחבי משנת הרמב"ם. בשולי הדברים ערכנו השוואה מאלפת בין דברי הרמב"ם לדברי הכוזרי ועמדנו על הפרטים הדומים שבדבריהם לעומת הגישה השונה לחלוטין שיש להם בתפיסת הטומאה והטהרה, והראינו כיצד פיתח ושכלל הרמב"ם את דברי רס"ג בעניין תוך התייחסות מחודשת בכלל דבריו גם לנקודות שהוזכרו בכוזרי.

כותרת משנה: שיעור 134 - ח"ג, פרק מז[2] , פסקאות 6-7 תאריך: חמישי, כג סיון התשפ"א תקציר: את הדינים המחמירים שבדיני טומאת מת, ומורכבות תהליך הטהרה הארוך ממנו, ביאר הרמב"ם בצורה ייחודית שכל אלו לשם הערמת קשיים להגעה למקדש לשם יצירת יראה ממנו, והראה כיצד בטומאות מסוימות קושי ההיטהרות הוחמר ככל שהטומאה יותר נפוצה. הרחבנו להסביר את הייחודיות שבעיקרון וכיצד הוא נובע ומשתלב היטב עם תפיסת הטהרה העקרונית של הרמב"ם, ואף יישבנו קושיות וסתירות מדומות שמצאו המפרשים בעיקרון הנ"ל. אחרי כל זה למדנו את עקרונות החכמה והתכליות השונות הבאים לידי ביטוי והמסבירים את טעם הגדרת אבות הטומאות השונים כמטמאים (מהעקרונות: א. ריחוק מטנופים, ב. שמירת המקדש, ג. התחשבות בנהוג, ד. הקלת הטורח).

כותרת משנה: שיעור 133 - ח"ג, פרק מז[1], פסקאות 1-5 תאריך: רביעי, כ"ב סיון התשפ"א תקציר: ניגשנו ללימוד טעמי מצוות הקבוצה האחת עשרה - קבוצת מצוות הטומאה והטהרה. עוד לפני שהרמב"ם מתחיל לבאר את הטעם העקרוני של דיני הטומאה והטהרה כולם - הוא פותח בהקדמה חשובה על מגמת התורה להקל את טורח העבודות על האדם ולעזור לו להגיע לשלימות במינימום הטורח הנדרש. הרחבנו לבאר רעיון חשוב זה לפי כלל מופעיו והסברותיו הפזורות ברחבי המורה, וביארנו את הקשרו ומדוע וכיצד הרמב"ם מבארו כאן. אחר, למדנו את עקרונו של הרמב"ם (ע"פ רס"ג) בטעמם היסודי של מצוות הטומאה והטהרה וכיצד הן מביאות לחוויה הרצויה במקדש וליחס הנכון אליו המביא ליראת ה', לכבוד ה' ולהכנעה הראויה לפניו.

כותרת משנה: שיעור 132 - ח"ג, השלמת פרק מו[7], פסקאות 28-30 וסיכום הפרק. תאריך: שלישי, כ"א סיון התשפ"א תקציר: למדנו את הערתו המפתיעה של הרמב"ם בדבר מבוכתו בטעם מצוות ניסוך היין על המזבח וביארנו את תועלות והטעמים שבכל זאת יש במצווה במשנת הרמב"ם. אחר, למדנו על תועלות העלייה לרגל ומצוות הקהל וביארנו את הסדר והחכמה שבמהלכו של פרק מו כולו [חילקנו אותו לחמישה שלבים: א. מעשה הקרבנות (פסקאות 2-13), ב. מצוות הדם (14-19), ג. התאמת הקרבנות לשגגות (20-27), ד. ניסוך היין (28), ה. העלייה לרגל (29)]. בסיום הפרק הוספנו להשוואות את תוכן הפרק לחטיבות ההלכות של ענייני עבודת הקרבנות שב"משנה תורה" והראינו כיצד הרמב"ם כלל את כולן במורה

כותרת משנה: שיעור 131 - ח"ג, פרק מו[6] , פסקאות 25-27 תאריך: שני, כ' סיון התשפ"א תקציר: למדנו את טעמו הייחודי של הרמב"ם למה שאמרה תורה "חטאת לה'" בשעיר חטאת של ראש חודש, עוד למדנו על משמעות "אשה לה'" ו"ריח ניחוח לה'" שנאמר בעולות ולא בחטאות ובשלמים כלל, וכן לימדנו הרמב"ם את הטעם לשרפת החטאות החמורות מחוץ למחנה. בסוף השיעור עיינו בטעמו ועניינו של השעיר המשתלח על פי דעת הרמב"ם והשווינו אותה לדברי הראב"ע בעניין, וכן לדעת הרמב"ן המשקפת תפיסה שונה של מבנה המציאות והרוחניות שבה כולה. הצגנו את התפיסות השונות וחידדנו גם את ההבנה הנכונה של בסוגיה במשנת הרמב"ם לפי עניות דעתנו.

כותרת משנה: שיעור 130 - ח"ג, פרק מו[5] , פסקאות 20-24 תאריך: ראשון, י"ט סיון התשפ"א תקציר: תחילה לימד הרמב"ם על ההתאמה החכמה בין העברות השונות לבין סוגי הקרבנות שנקבעו לעוברים עליהם בשגגה, והראה כיצד הם הותאמו לפי העיקרון המזרז לתשובה ולתיקון שככל שהחטא חמור יותר כך הקרבן עליו פחות יותר. אחר, הביא הרמב"ם מטעמי חז"ל לסיבת בחירת העגל למילואים ופר יוה"כ שהם כדי לכפר על מעשה העגל, ובחירת השעירים לחטאות בכדי לכפר לעדת ישראל על מכירת יוסף. הרמב"ם הוסיף על דבריהם טעם נוסף משלו לבחירת השעירים, אך האריך לבאר גם את העומק והתועלות הברורות שבטעמים הללו שלימדו חז"ל. בכלל הלימוד הדגשנו את התועלות הנצחיות הגדולות לתיקון הדעות, המידות והמעשים העולות מן העבודות הללו ע"פ הרמב"ם גם מעבר לאותן תועלות לשעה שלפיהן חלק מהן נקבעו.

כותרת משנה: שיעור 129 - ח"ג, פרק מו[4] , פסקאות 16-19 תאריך: חמישי, ט"ז סיון התשפ"א תקציר: המשכנו את לימוד מצוות הדם שהוטעמו ע"י הרמב"ם בכלל קבוצת הקרבנות. למדנו על טעם איסור שחיטת בשר תאווה במדבר וטעמי היתרו עם כניסת ישראל לארץ, ועל טעם מצוות כיסוי הדם ומדוע החובה נקבעה דווקא בחיה ועוף טהורים ולא בבהמה. טעמי המצוות הללו קשורים וחבוקים במשנת הרמב"ם עם ייחסו להאמנת השדים ולפולחן ולמנהגים שהתפתחו סביבם. למדנו את דבריו בעניין, ועליהם הוספנו לבאר את דעת הרמב"ם בסוגיית השדים מרחבי משנתו, ועל מה היא מבוססת במקרא ובדברי חז"ל, וביארנו לעומתה גם את דעת הכוזרי ואת דעת הרמב"ן ויסודותיה בסוגייה זו.

כותרת משנה: שיעור 128 - ח"ג, פרק מו[3] , פסקאות 14-15 תאריך: רביעי, טו סיון התשפ"א תקציר: לאחר שלימד הרמב"ם את טעמי הקרבנות עצמם הוא ממשיך לטעמי הזאת דם הקרבן לכפר, ואגב העיסוק בדם הוא מרחיב להטעים באופן שיטתי את כלל המצוות שנאמרו בו. כך מרחיב הרמב"ם בתיאור מנהגי עובדי הע"ז ופולחן השדים שלהם שהיה קשור בדם, ומלמד כיצד איסור אכילת הדם, קידוש הכהנים והכפרה עימו בהזאתו ושפיכתו על המזבח או כמים על הארץ ואיסור קיבוצו והאכילה סביבו - כולם נקבעו בדקדוק בכדי להוציא מאותן התפיסות והמנהגים. בהקשר לשפיכת דם הבהמה כמים על הארץ, ולאיסור "לא תאכלו על הדם" הוצרכנו להאריך בכדי להראות כיצד דברי הרמב"ם בטעמי פשוטי המקראות משתלבים היטב גם עם דברי חז"ל להלכה ואינם סותרים אותם.

כותרת משנה: שיעור 127 - ח"ג, פרק מו[2] , פסקאות 6-13 תאריך: שלישי, יד' סיון התשפ"א תקציר: הרמב"ם הלך והטעים מצוות פרטיות רבות בעניין הקרבנות שנמנו בהלכות איסורי מזבח, מעשה הקרבנות, פסולי המוקדשים, מעילה ותמורה, והראה את תועלותיהם להרחיק מטעיות הע"ז ומנהגיה ולבנות אמונה נכונה ומידות ויחס ראוי של כבוד כלפי ה'. בשולי דבריו העמקנו לעמוד על יסודות תפיסתו שעומדת מאחורי מכלול פרטי דבריו והבדלנו אותה ממשנת הכוזרי והרמב"ן בנושא. סיימנו את השיעור בלימוד טעמי הרמב"ם למצוות והדינים המיוחדים של קרבן הפסח, והוספנו עליהם גם מטעמי ספר החינוך לאותן המצוות.

כותרת משנה: שיעור 126 - ח"ג, פרק מו[1] , פסקאות 1-5 תאריך: שני, יג סיון התשפ"א תקציר: בפרק מו ניגש הרמב"ם להטעים את טעמי המצוות שנכללו בקבוצה האחת עשרה (מ-14 קבוצות המצוות), שהיא קבוצת מצוות הקרבנות, ואחר שטעמה הכולל של עצם עבודת הקרבנות כבר נתבאר בפרק לב הוא ניגש כעת להוסיף ולהטעים את פרטי דיני הקרבנות ומצוותיהם שניתן להטעימן. העניין הראשון שאותו מטעים הרמב"ם בפרקנו הוא מדוע נבחרו הקרבנות מן החי דווקא ממיני הבהמות: הכבשים, העיזים, הבקר, וכן דווקא התורים ובני היונה מן העוף; והוא מלמד את החכמה והתועלת שבבחירתם הן בכדי לשלול את דעות הע"ז והן בכדי לשנות ולהתרחק מדרכי עבודותיהם ככל שניתן ולהקל על עבודת ה' ועל האפשרות להתקרב אליו ככל שניתן. לפי עקרונות אלו מלמד הרמב"ם כי גם אפשרות הבאת המנחות כקרבן זול ומכובד מן הצומח, וכן הגדרת עבודת הקרבנות כולה כרשות - מוסברות היטב ואף החכמה שהם מתבררת.

כותרת משנה: שיעור 125 - ח"ג, השלמת פרק מה[4] , פסקאות 19-25 תאריך: ראשון, יב' סיון התשפ"א תקציר: פתחנו בביאור טעמי הקטורת ושמן המשחה להרמב"ם. בהקשרם ניסינו לבאר את עומק כוונת חכמים במדרשם במשנה (תמיד ג, ח) כי "מיריחו היו מריחין את ריח הקטרת" לפי רוחו של הרמב"ם, והעמקנו בסוד ההנהגה הא-להית המתוחכמת "עצות מרחוק" שאותה מצא הרמב"ם ביסוד המצוות הללו עם שאר מצוות המקדש ושאר המצוות כולן, שהיא כעין אותה ההנהגה הא-להית המתוחכמת בעצמה המנהלת את הטבע ואת ההיסטוריה כולה. בסוף הדברים ביארנו את ההיגיון שבמהלך הפרק וסיכמנו את הרעיונות היסודיים של מצוותיה של קבוצת מצוות המקדש שהוטעמו בו.

כותרת משנה: שיעור 124 - ח"ג, פרק מה[3] , פסקאות 11-18 תאריך: חמישי, ט' סיון התשפ"א תקציר: סיכמנו את העולה בידינו עד כה בטעמי המקדש וארון הברית עם כרוביו, והמשכנו בלימוד טעמי שאר כלי המקדש ועובדיו. למדנו על טעמי המנורה, המזבחות ושולחן הפנים, שבו הרחבנו לבאר את המורכבות שבהבנת טעמו ותועלתו. המשכנו בטעמי דיני בניית מזבח האדמה (=מאבנים טבעיות שאינן מסותתות) ובטעם צורתו של הכבש, וסיימנו בלימוד דיני הכוהנים והלויים, בגדיהם ופסוליהם, עבודותיהם ואופני ההיתר של כניסתם לעבודת המקדש. בכל זה התוודענו לחכמה העמוקה ששללה את הע"ז ומנהגיה והרחיקה ממנה, ובנתה וקבעה במקומה אמונת אמת ויראת ה' שלימות וטהורות.

כותרת משנה: שיעור 123 - ח"ג, פרק מה[2] , פסקאות 6-10 תאריך: רביעי, ח סיון התשפ"א תקציר: כהשלמה לשיעור הקודם פתחנו בהערה להבנת עומק מושג ה"השגחה" וה-"שכינה" שלא זזה לעולם ממקום המקדש לפי משנת הרמב"ם. לאחר מכן למדנו על טעמי עשיית ארון הברית במתכונתו - לבסס אצל ההמון את מציאות המלאכים, בכדי לבסס את ההאמנות הנבואה ובתורה, ובכדי לסלק טעויות העבודה זרה, והרמב"ם הרחיב לבאר כיצד המתכונת המדויקת של הארון מביאה להאמנה בכל זה. אחר, ערכנו השוואה מאלפת על השווה והשונה שבין דברי הכוזרי לדברי הרמב"ם בעניין טעמי הכרובים. לבסוף התייחסנו לסוגיית ייעוד הארון להתקיים לדורות, לסוגיית אפשרות הראייה ע"י הציבור של הארון הספון בקה"ק, והארכנו בביאור דברי חז"ל על מעמד הכרובים ברגלים שנראו כ"מעורים זה בזה בכדי להודיע חיבתן של ישראל לפני הקב"ה", וביארנו את הדברים לפי רוחה של משנת הרמב"ם.

כותרת משנה: שיעור 122 - ח"ג, פרק מה[1] , פסקאות 1-6 תאריך: שלישי, ז סיון התשפ"א תקציר: החלנו בלימוד טעמי הקבוצה העשירית (מ-14 קבוצות טעמי המצוות) - העוסקת בתועלות המקדש וכליו ודיני העובדים בו - ותחילה עסקנו בעניין המקדש עצמו. הרמב"ם הטעים את עצם ייחוד מקום ובית לעבודת ה' ולפרסום ייחוד ה' בארץ, את קביעתו בראש ההר, את טעם כיוון התפילה כלפיו וכלפי צד מערב עבור העומד בו, ולימד שכל זאת נקבע כבר על ידי אברהם ע"פ התגלות ה' אליו כחלק מפרסום האמונה שלו וממאבקו בעבודה הזרה שהיתה בימיו, וכיצד אף התורה המשיכה את אותה המגמה בציוויה על המקדש במתכונתו. עוד לימד הרמב"ם שלושה טעמים מדוע זהותה של ירושלים ומיקומו של מקום המקדש לא נתפרשו בתורה כמקום אשר בחר ה' לשכן שמו. בהקשר זה הרחבנו להסביר את תפקידו וחשיבותו של המקדש לאור מרחבי משנת הרמב"ם המסבירים את טעם לבחירה הא-להית לאותו מקום ועשייתו ל"תכלית התורה בארץ" שהשגחת ה' ורצונו נלווים אליו תמיד.

כותרת משנה: שיעור 121 - פרקים מג[3] -מד, פסקאות מג 11-13- מד 1-2 תאריך: ראשון, ה סיון התשפ"א תקציר: בהקשר לטעמי ארבעת המינים ולדרשות חכמים שנאמרו בעניינם הרחיב הרמב"ם ללמד על דרכי חכמים בדרשות ושפעמים באופן מודע ומכוון הם הסמיכו רעיונות לכתובים אף שאין זו כוונת אותם פסוקים, אלא שכל זה היה רק כחלק משיטה ספרותית ודרשתית שהיתה רווחת באותם הימים. הבנה זו שומטת מן היסוד את הטענות המזלזלות שטענו הקראים בזמן הרמב"ם מפני שחסרו את הבנת העיקרון הזה. את הדיבור על הדרשות ניצלנו להוסיף ולהרחיב את ביאור דרכיהם ועניינם ממקומות נוספים במשנת הרמב"ם וע"פ דבריהם של חכמים נוספים. עוד למדנו על טעמיהן היסודיים והברורים של מצוות ספר אהבה לזכירת ה' תמיד, לאוהבו, ליראו לקיים את מצוותיו וללכת בדרכיו, ועם השלמת הדברים סיכמנו את טעמי המצוות שנמנו בספרי אהבה וזמנים, והובאו כאן בקבוצות השמינית והתשיעית (בפרקים מג-מד), והדגשנו את דרכו הייחודית של הרמב"ם בתפיסתם וטעמיהן.

כותרת משנה: שיעור 120 - ח"ג, פרק מג[2], פסקאות 8-11, 14 תאריך: חמישי, ב סיון התשפ"א תקציר: המשכנו בלימוד טעמיהם ותועלותיהם של חג הפסח וחג הסוכות בביסוס האמנות היסוד ובהקניית מידות מעולות. ביסוס ההאמנות - ביסוס ההשגחה והיכולת הא-להיים באמצעות הנצחת נסי מצרים (בפסח) ונסי המדבר (בסוכות) והזכרתם לדורות. והקניית המידות - הכרת הטוב ומידת הענווה הנקנות באמצעות זיכרון מתמיד של ימי שפלות ושל התשועה מהם בחסד ה'. עוד דגש מיוחד הדגיש הרמב"ם בטעמי המועדים בכלל ובטעמי חג הסוכות בפרט - שהוא ערך השמחה וחיזוק האחווה, שאלו מן הטעמים המרכזיים המסבירים לפי הרמב"ם את טעמי רוב מצוות חג הסוכות, ארבעת המינים ועניינו של שמיני עצרת. על טעמי ארבעת המינים של הרמב"ם הוספנו אף את הטעמתם שבספר החינוך. בכלל הדברים גלש הרמב"ם גם לביאור עניין ה'זכות אבות' המהווה אחד מן הצירים שהתורה סובבת סביבם, שהוא ההבנה שהשגחת ה' דביקה בישראל להיטיב לנו בעבר, בהווה ובעתיד מכח אבותינו השלימים והטובים, אברהם, יצחק ויעקב. הקדשנו כמה דקות מהשיעור להעמיק ולבאר גם יסוד חשוב זה על פי משנת הרמב"ם.

כותרת משנה: שיעור 119 - ח"ג, פרק מג[1], פסקאות 1-7 תאריך: רביעי, א סיון התשפ"א תקציר: החלנו בלימוד טעמי השביעייה השנייה מ-14 קבוצות המצוות, הלא הן שבעיית קבוצות מצוות ה"חוקים" שאין דעתו של אדם מכרעתן מעצמה, אף שגם להן ישנם טעמים ברורים. ראשונה לשבעייה זו היא קבוצת מצוות הזמנים. למדנו בכללה על טעמי השבת, ר"ה ויוה"כ, פסח- ספירת העומר ושבועות, למדנו את טעמיהן לביסוס יסודות התורה, למנוחת הגוף ולשמחת הנפש וחיזוק האחווה וכן על ההיגיון במשך הזמן שנמשך כל אחד מהזמנים הנ"ל. עוד הוספנו בשולי הדברים (בהקשר לר"ה ויוה"כ) עיון וביאור בהבדל בין תפיסת קדושת הזמנים לשיטת הרמב"ם לעומת שיטת הרמב"ן.

כותרת משנה: שיעור 118 - ח"ג, פרק מב תאריך: שלישי, כט אייר התשפ"א תקציר: למדנו על עקרונות הצדק והמוסר המונחים ביסוד דיני הממונות שבתורה. הרמב"ם הדגיש בכמה מצוות לא רק את משפט האמת והצדק של התורה אלא גם את מגמותיה להקנות מידות נעלות ולהתנהג לפיהן. בכללן לתקן את החברה בצורה מאוזנת באמצעות פיזור הרווחים בין כלל השותפים לעסקאות הממוניות, חיזוק יציבות קשרי המשפחות והאחווה כיסוד החברה ודאגה להשארת הזכויות אצל בעליהם הטבעיים. בהקשר לעקרונות הללו למדנו גם את דברי הרמב"ם בעניין היחס הראוי לאדומי, מצרי, עמוני ומואבי, וביארנו וסיכמנו את המהלך והמבנה של כלל הדברים בפרק זה ובשבע קבוצות המצוות שנתבארו עד כה במו"נ ובמשנה תורה לעומתו.

כותרת משנה: שיעור 117 - ח"ג, השלמת פרק מא[5], פסקאות 30-27 תאריך: שני, כח אייר התשפ"א תקציר: בהמשך לביאור עקרונות הענישה שבתורה לימד הרמב"ם את טעמן של מצוות אחדות מדיני המלחמה שבתורה: מחיית עמלק, דיני "התקנת יד ויתד" לנקיות ודין "אשת יפת תואר". בהקשר למחיית עמלק - לימד על עיקרון הענישה הקולטיבית באיזון הראוי שאליו התורה מדריכה, בהקשר ל"התקנת יד ויתד" - לימד על ערך הנקיות יחד עם העזר שבדבר לעורר למודעות להשגחה הא-להית הנילוות למחנה ישראל ועל הרמה המוסרית הראויה לשרור במחנה ישראל ועל מגמת מלחמתם "להישיר לעבודת ה' " ולתקן את העולם, ולא להלחם מתוך מטרות השחתה והחרבת עולם, ובעניין היתר "אשת יפת תואר" הראה הרמב"ם כמה צניעות, איפוק ורגישות מוסרית דרשה התורה מחיילי ישראל למרות ההיתר שהתירה להם התורה, שאף הוא הותר בלית ברירה עבור מי שאינו יכול לעמוד כנגד יצרו. בסוף הפרק סיכמנו את מבנהו ומהלכו והתייחסנו גם לטעם שמצוות שונות הושמטו מפרקנו ולא הוטעמו בו.

כותרת משנה: שיעור 116 - ח"ג, פרק מא[4], פסקאות 26-18 תאריך: ראשון, כז אייר התשפ"א תקציר: פתחנו בלימוד על הסמכויות שניתנו לבית הדין הגדול לחדש גזירות, להסיק מהתורה הלכות חדשות ואף לשנות את דיני התורה לזמן מוגבל ב"הוראת שעה" לשם התאמת דיני התורה למציאות המשתנית ולשם יעילותם גם עבור מצבים חריגים, בהתאם למה שהשעה צריכה. מתוך כך הבנו גם את הקלקול הגדול לתורה והחומרה הרבה שיש בהמראת הזקן הממרא כנגד בית הדין הגדול, שהסמכות לחדש ולהכריע חייבת להיות מוגבלת ובלעדית להם בלבד. אחר, לימד הרמב"ם על היחס התורה לכוונות העבירה השונות: החל מהאנוס שפטרתו התורה, המשך בדרגות השגגה השונות, ועונשי התורה השונים לחוטאים במזיד וכלה בענישה החמורה ביותר למינים ולכופרים העוברים להכעיס וב"יד רמה" כחלק ממאמץ להתנגד לתורה מתוך כפירתם.

כותרת משנה: שיעור 115 - ח"ג, פרק מא[3], פסקאות 17-11 תאריך: חמישי, כד אייר התשפ"א תקציר: אחר שכבר למדנו על מדרג הענישה שבתורה ועל העקרונות הגורמים להחמרה בה, כעת הרמב"ם ניגש להדגים את הדברים ולהטעים את כל הענישה החמורה שבתורה לפי העקרונות הללו במצווה אחר מצווה, כך שנמצאת כלל הענישה שבתורה מבוארת כמערכת מידתית וצודקת בטעמיה. בשולי הדברים הוספנו ביאור על מבנה הפרק, ועל ההיגיון שבהכללה של "חוקים" רבים יחד עם כל ה"משפטים" המתבארים בו כחלק מקבוצת המצוות השישית, (וכן על ההיגיון ועל האופן שנכללו "חוקים" נוספים גם בכלל כל שאר השביעייה הראשונה של קבוצות ה"משפטים", כלומר המצוות שדעתו של אדם מכרעת אותן גם לולא התורה)

כותרת משנה: שיעור 114 - ח"ג, פרק מא[2], פסקאות 10-5 תאריך: רביעי, כג אייר התשפ"א תקציר: פתחנו בלימוד ההיגיון והצדק שבחילוקי התשלומים, הקנסות והענישות על גניבת צאן, גניבת בקר, גזילה ועדות שקר של עדים זוממים (פסקאות 7-5), והתבוננו בטעמי הרמב"ם לעומת הטעמים שנאמרו בתלמוד בעניין. עוד טענו שכל דיון הרמב"ם בנושא (פסקאות 7-2) הועבר לפרקנו אחר שנכתב תחילה בפרק הקודם, ביססנו את הטענה וביארנו מה אנו מרוויחים ממנה. אחר, ניגשנו ללימוד עקרונות הענישה שבתורה - מהם הקריטריונים להחמיר בה ומהם הקריטריונים להקל בה, ולמדנו אלו הם העונשים והאיומים השונים שבתורה ומהו המדרג שלהם מן החמור ביותר אל הקל. בתוך הדברים הדגשנו ביארנו יסודות של חכמה וצדק שכלל הרמב"ם בכלל דבריו על ענישת הכרת שבתורה, על טעם ההחמרה החריגה ב'נשבע, ממר ומקלל חבירו בשם' (הלוקים למרות שלא עשו מעשה), ועל הצדק ובחכמה שבמניין המלקות המשתנה לכל אדם לפי כוחו.