ענתי. אנורקסיה מבפנים

בדצמבר 2003, בתוך ערימת רהיטים ישנים, מצאה הילה קלסר מכתבים שנשכח במשך 22 שנה. בתוכו הסתתרה עדות מצמררת: יומן אישי שכתבה אחותה הגדולה, ענת, במהלך שמונה חודשי אשפוז במחלקה הסגורה ב"גהה" בשנת 1985.ענת, שנפטרה לאחר מאבק ממושך באנורקסיה, השאירה אחריה מילים שמתארות מציאות קשה של בידוד, מאבקי שליטה ושיטות טיפול של שנות ה-80. בפודקאסט הזה, הילה פותחת את הקלסר ויוצרת דיאלוג מאוחר עם אחותה. לצד המכתבים המקוריים, היא כותבת לענת בחזרה – כאישה בוגרת, כאמא, וכאחות שהפסיקה לכעוס. זהו סיפור על משפחה שלמה שהתפרקה בצל המחלה, ועל הניסיון לאחות את השברים דרך המילים.הנחיות למאזינים:סדר ההאזנה: הסיפור נבנה נדבך על נדבך, ולכן מומלץ להאזין לפרקים לפי הסדר הכרונולוגי (מפרק 1 ואילך).הפרדה בין הקולות: צליל פעמון ("דינג") יסמן את המעבר בין המכתבים של ענת מהעבר, לבין קולה של הילה המתבוננת מההווה. הלה שחם © 2026

לצד המכתבים, נמצא מסמך שבו ענת מסכמת בעצמה את השתלשלות המחלה ואת הסיפור שלה החל מגיל 13. היא כותבת בכנות מצמררת על הפחד המשתק להשמין, על הסיוטים, ועל הכמיהה הפשוטה: "להגיע למשקל סביר, ללמוד לחיות... להכיר בחור והוא יאהב אותי".בפרק הזה נשמע את הקול שלה. נבין את הדרך המייסרת שעברה בין מחלקות פסיכיאטריות, את הבריחות ואת הטיפולים הקשים. זהו פרק הרקע שמתאר איך נערה שרק רצתה שימציאו כדור שישחרר אותה מה"שדים", נקלעה למאבק שהכניע לבסוף משפחה שלמה.

הילה כותבת"אני יושבת ומקלידה את המכתבים שכתבת לנו... כאילו כותבת אותם עכשיו בעצמי".מפגש מטלטל בין עבר להווה. כשהיא מקלידה את המכתבים הישנים של אחותה ענת מתקופת האשפוז, הורים שכבר אינם קמים לתחייה בין השורות, והדינמיקה המשפחתית מקבלת משמעות חדשה. זהו פרק על ההתמודדות עם חוסר האונים מול הגוף והנפש, ועל היכולת לראות את מה שהיה שם באמת – לא כילדה שכועסת ומתרחקת, אלא כנפש תאומה שמבינה.

מכתבים מתאריך 11.4-15.4.85"פה אין רחמים". כך מסכמת ענת את המפגש הראשון שלה עם צוות "גהה". בפרק הזה נתוודע לשיטת השכר והעונש שהונהגה בטיפול באנורקסיה: משטר קפדני שבו זכויות בסיסיות נשללות עד לעלייה במשקל.נשמע על המאבק היומיומי מול הפרופסור מנהל המחלקה, על תחושת ההשפלה בזמן ההאכלה בכפייה, ועל הניסיון הנואש לשמור על שפיות ועל קשר עם העולם החיצון מתוך חדר הבידוד.

הילה עונההצד המושתק של המשפחה: ההקלה הרגעית מכך שהמחלה יצאה מהבית, שמתחלפת מהר מאוד בשקט מחריש אוזניים ובחוסר יכולת להירדם בלי נשיקת הלילה טוב של ענת.

מכתבים 16.4-18.4.85ענת כותבת מתוך "שדה הקרב" של גהה. "ברגע זה המחלקה סוערת... כולם רצים, צועקים, מנסים לברוח". היא מתארת שגרה של כאוס בה ענת מנסה לשרוד. היא עולה 1.3 ק"ג בשבוע, סובלת מכאבי בטן ואשמה, וצופה מהצד איך המערכת שוברת את החולים שלה בכוח הזרוע.

מונולוג של הילהמתי התחלפה הענתי לענת

מכתבים 19.4-20.4.85הפרק מתאר את סוף השבוע הראשון במחלקה. ענת מתארת את הבדידות והשעמום בחדר הסגור, את חוסר האמון המשפיל של הצוות, ומנגד – את ה"קרקס" שמתרחש במחלקה עם משפחות אחרות.

הילה עונהחזרה לטיפול המשפחתי שקדם לאשפוז.בחדר אחד יושבים ההורים, ענת ו"האיש הקרח" – הפסיכולוג שמנסה למצוא סיבה הגיונית לטירוף. פרק על הרגע שבו נגמרו המילים, הרגע שבו האנורקסיה מפסיקה להיות עניין לשיחות נפש והופכת לכרטיס כניסה לבית חולים לחולי נפש.

מכתבים 21.4-22.4.85"אני רק מבינה עד כמה אני שפויה והגיונית... ועד כמה אני לא כמו רוב בני האדם כאן".המחלקה גועשת: חולים צורחים, חלונות נשברים, ומטופל צעיר פולש לחדר של ענת ומסרב לצאת. בתוך כל הרעש הזה, מגיעה קבוצת סטודנטים לפסיכולוגיה לסיור, וענת מוצאת את עצמה בעמדת ה"מדריכה" שמסבירה להם על המחלה.פרק על הניסיון לשמור על שפיות בתוך בדידות, מאבק ותסכול.

הילה עונהמי מחליט ומי מבטיח שיתנו לי לצאת בסוף הביקור?". בת 9 נכנסת למחלקה הסגורה ומבינה לראשונה את האימה שבהפרדה. היא מחזיקה חזק ביד של אמא כדי שלא יחשבו בטעות שהיא "משוגעת", ומקפידה להסתכל לשומר עמוק בעיניים – רק כדי שיזכור את הפנים שלה כשתרצה לצאת.בפרק הזה נשמע על המפגש המבלבל עם העולם שמעבר לדלתות הסגורות ועל הפחד הגדול מכולם – השבריריות של הנפש והקו הדק והשקוף שמפריד בין אלו שנשארים בפנים לבין אלו שיוצאים החוצה.

מכתבים 24.4-25.4.85יום העצמאות 1985. בזמן שבחוץ חוגגים, ענת נשארת במחלקה הסגורה עם "החולים הקשים". במכתב כואב היא מתארת את תחושת איבוד הזמן ואת הניתוק מהמציאות: "דברים אמיתיים לא חודרים לכאן".בפרק הזה נשמע על השעמום החוגג, על הפחד המשתק מהאחיות שגורם לה לאכול יוגורט מקולקל רק כדי לא להסתבך, ועל רגע אחד של נחמה: חציית רף ה-33 ק"ג וקבלת הספרים המיוחלת.

מכתבים 26.4.85 1.5.85 2.5.85"מי אני שאשתעמם? ועוד במקום כזה..."ענת עומדת בפתח החדר שלה וצופה במחלקה הסגורה כמו בסרט טוב. בזמן שכולם מקבלים ביקורי הורים והיא נותרת לבד, היא משקיפה מהצד על ה"קרקס" האנושי: מההורים ההיסטריים ש"נשפכים" לחדר הרופאים כשהדלת נפתחת , דרך חולים שרוקדים ריקודי עם בערב שנראה לה כמו "שיא הבידור" , ועד לשיחות עם הרופא המטפל שהיא מהנהנת מולו ומגדירה אותו כ"דביל".בפרק הזה נחשף למבט הציני והמרוחק של ענת, שמוצאת מפלט מהבדידות ומהפחד בכך שהיא הופכת את הטירוף סביבה למופע בידור שבו "כל אדם נורמלי יצחק"+2

הילה עונהגם כשהייתה מאושפזת במחלקה הסגורה, ענת המשיכה לנהל את הבית מרחוק. המחלה שלה הייתה נוכחת גם כשלא היתה בבית.במונולוג הזה הילה קושרת קשר טראגי בין המכתבים הכואבים שענת שלחה, לבין הסרטן שהתחיל לנבוט לאמא עמוק בבטן – בדיוק במקום שבו שמרה את המילים הקשות של בתה. סיפור על מחלה של שליטה שרדתה במשפחה שלמה.

מכתבים 6.5-8.5.85השבוע הזה במחלקה נע בין אבסורד לטרגדיה. זה מתחיל בביקור הזוי של שרת הבריאות של נפאל, שבו ענת נדרשת להסביר לאישה עם "כתם אדום על המצח" מה זו אנורקסיה, וממשיך ברגע נדיר של שפיות כשהיא יוצאת בבגדים רגילים לבדיקה בבלינסון, מתפקדת כ"מבוגר האחראי" שמלווה מטופל צעיר ופרוע.אבל המציאות מכה חזק כשהדלת נסגרת: הלחץ סביב המשקל מוביל לשבירה, וענת מודה לראשונה שהיא מקיאה את האוכל. המחיר הוא כבד – היא ננעלת בחדר לשעה אחרי כל ארוחה, וכשהיא שומעת שבחוץ חוגגים את ל"ג בעומר בקומזיץ בלעדיה, היא מסכמת את התסכול במשפט אחד: "בשמחה הייתי מבעירה את המחלקה הזאת".

מכתב לאמא 9.5.85"לדעת זה בשכל... אבל הקושי זה להרגיש".ענת מקבלת מכתב ביקורתי מאמא שלה ומתפרצת בכעס. היא טוענת שההורים לא מבינים כלום על הסבל שלה, על הבדידות בחדר הסגור ועל הדחף הבלתי נשלט שמניע את המחלה.בפרק הזה נשמע על הייאוש שמוביל למחשבות על בריחה והתאבדות, ועל האולטימטום החדש שהיא מציבה: או להישבר ולעלות במשקל, או לפתוח בשביתת רעב עד שיתנו לה לראות את ההורים.

מכתב נוסף 9.5.85אחרי הבוקר הסוער, ענת מתנצלת בפני אמא שלה, אך מחליטה לשלוח את המכתב הכועס בכל זאת: "בשביל שזה יישאר... כמזכרת אמיתית לדברים שהרגשתי".הילה, בקריאה מאוחרת, תוהה למי נועדה המזכרת הזו – האם לענת שהחלימה, או למשפחה שתפרק את הבית אחרי שכולם ימותו. זהו פרק על ה"דיפוזיה המעוותת" בין האם לבת, ועל המכתבים שנשארו עדות יחידה לתקופה שבה כולם עוד היו בחיים.

מכתבים 11.5-12.5.85 ענת מדווחת על עלייה של 5.5 ק"ג, על שקרים לצוות הרפואי ועל שימוש בסתר בתה משלשל שאמא שולחת לה. ענת "משחקת את המשחק": היא אומרת לרופאים שהגוף החדש מוצא חן בעיניה רק כדי שיעזבו אותה בשקט. "אני רואה פה אנשים שרואים במקום הזה את ביתם... אני אף פעם לא אהיה כמותם". ענת משווה את עצמה למטופלים הכרוניים ב"גהה" ומתעקשת שלה יש למה לשאוף בחוץ. בסוף הפרק כותבת הילה ממרחק הזמן, על ה"חיים בחוץ" שענת כל כך רצתה ולא באמת חיכו לה.

מכתב 13.5.85"אני יודע שאת מחפשת צרות, את תמצאי אותן". בעיניה המפוחדות של ענת, פרופ' טיאנו הוא דמות דמונית, אויב ש"תופס בחולצה ומנער" ורואה בה יצור שקרן.בפרק הזה מוצג הפער המטלטל בין הזיכרון של ענת לבין המציאות: המפגש המאוחר והמפוכח של הילה איתו, 8 שנים לאחר המוות של ענת.

מכתבים 15.5-16.5.85ענת מנהלת קרב מוחות מול הפסיכיאטר שלה ומכניעה אותו: במקום טיפול, היא מכתיבה לו את הכללים, מסרבת לדבר ומאלצת אותו להסתפק בתשובות בכתב כדי ש"לא יבלבל לה את המוח".במקביל, היא מנהלת את הגוף שלה כמו עסקת חליפין קרה: היא מעלה את המשקל ל-36 ק"ג בדיוק, לא מתוך רצון להבריא, אלא כדי לקנות בחזרה את הזכויות שלה.

מכתב 17.5.85יום שישי במחלקה, השקט המדכא יורד. ענת מוצאת נחמה בשיחה מטופלת בולימית בת 17. השתיים מחליפות חוויות ועורכות מיפוי של הבנות במחלקה לפי סוגי ההפרעות.

מכתב 18.5.85יום שבת, ה-18 במאי. ענת מספרת על מטופל שחשב שהיא בת 13 בגלל גופה הקטן, ומתארת תחושת "אבן שלוחצת מבפנים" ובכי של חוסר אונים.הילה נאחזת בדיוק בגיל הזה ועונה לה בוידוי מטלטל: "בגיל 13 החלטתי להתנתק ממך". היא מתארת כיצד החליטה שמספיק לה עם המחלות של ענת ושל אמא, ופשוט הפסיקה לדבר. היא אטמה

מכתבים 19.5-20.5.85תחת האיום של הדסה לסגור את הדלת אם לא תהיה עלייה במשקל, ענת מרגישה שהאופי שלה משתנה. היא מביטה פנימה ונבהלת: היא כבר לא מזהה את עצמה.הפחד הגדול שלה הוא לא רק מהמשקל, אלא גם מהמחיר הנפשי: היא חוששת שהיא תצא סוף הטיפול "לא בנאדם... וגם משוגעת", אחרי שהמקום "המגעיל והמחליא הזה" מחק את מי שהיא הייתה והשאיר רק קליפה של עצבים ורוע.

3 מכתבים מה 21.5.85היום של ענת מתחיל בירידה של 200 גרם במשקל ובמצב רוח שצונח "ב-3 ק"ג לפחות".התסכול והעצבים מובילים להתפרצות: היא מתחצפת לרופא המטפל, מסרבת לשתף פעולה ונשלחת לבידוד בחדר הנעול. המכתבים מתארים את המעבר החד בין הרצון לקבל חיבוק מההורים שמעבר לדלת לבין הצורך להפגין כוח ועקשנות מול הצוות הרפואי, גם במחיר של שלילת החירות שלה.

הילה עונה"אני רציתי שתמותי... ניסיתי בלשון חלקות למכור לך את המוות".בוידוי כואב, הילה חוזרת לרגע שבו האהבה הפכה לכעס, והיא בחרה להעניש את ענת בשתיקה והתעלמות.היא מתארת ערב אחד שבו ניסתה לשכנע את אחותה להתאבד, לצייר לה את המוות בצבעים זוהרים כפתרון לסבל. מול הניסיון הזה, ענת מציגה את הפרדוקס הטרגי שלה: היא רוצה לחיות, היא רוצה לאהוב – אבל היא רוצה גם "לשקול אפס", ומסרבת לחתום על "חוזה הקיום הפרימיטיבי" שמחייב אכילה כדי לחיות.

מכתב 22.5.85ענת עושה עסקה עם האחות הדסה: עלייה של חצי קילו תמורת פתיחת הדלת. הדסה מציעה לה פתרון פסיכולוגי – לאכול ולהאשים את הצוות שהם "מפטמים" אותה.המכתב חושף את ההסתגלות של ענת למקום: היא מדברת חופשי בקבוצה הדינמית כי "זה בית משוגעים כאן", אך עדיין מתביישת להיראות בציבור בטיול לירושלים עם "כל החבר'ה פה" . הילה משלימה את התמונה כשהיא מתארת איך המשפחה רצתה להאמין להבטחות ה"הגיוניות" של ענת יותר ממה שענת רצתה להבריא.

מכתבים 23.5-26.5המכתבים מתארים סוף שבוע סוער ועמוס במחלקה: החל מהתמודדות פיזית קשה עם האבסה, דרך דרמות של מטופלים חדשים (סמים, משטרה), ועד לבריחה מתוחכמת של שני מטופלים דרך המטבח שענת הייתה שותפת סוֹד לה.

הילה כותבת"הייתי לך למראה ועדות למה שהחיים הופכים אותך כשאת נכנעת להם ולא נלחמת".הילה מתארת את הבחירה שלה "להיכנע" לחיים – לא מתוך תבוסה, אלא מתוך הסכמה לגדול ולנוע דרך התחנות הנורמטיביות שענת ויתרה עליהן: בגרויות, צבא וחבר.היא מנגידה זאת לבחירה של ענת להישאר "מאחור, במחלקה, במיטה, מוגנת ורזה".

מכתבים 26.5-28.5.85מכתבים שנעים בין כניעה למרד. מצד אחד, ענת נאלצת "לגמור הכל מהצלחת" תחת שמירה קפדנית, בעוד הילה נזכרת בבית, שם המשפחה ישבה "שבויה" ומחכה שענת תסיים לפורר טוסט שרוף לאפר .אבל רגע השבירה הופך לרגע של כוח. לאחר שהמשקל יורד וזכות הטלפון נשללת, ענת מחליטה להפסיק לפחד. בעימות חזיתי מול הרופא המטפל שלה ("המחליא"), היא מסרבת לדרישתו לסמן את הירידה בדיאגרמה דווקא משום שהוא מתעקש. כשהוא מאיים עליה, היא מבינה את כוחה החדש: כשהדלת ממילא נעולה ורע לה, אין להם יותר שום איום – והיא חופשייה ללכת איתם "ראש בראש"+1

מכתבים 29.5-31.5.85האחות הדסה מכניסה את ענת לחדר עם טלי ומשפחתה כדי לשמש דוגמה. כשהמשפחה שומעת שענת עלתה 10 ק"ג, הם משבחים את בית החולים.ענת מתארת בציניות כיצד הדסה "קרנה מאושר" ואיך פתאום נשכחו כל המאבקים והמרדנות, והיא הפכה לילדה הטובה שמשתפת פעולה. ברקע, היא ממשיכה לנהל את הכלכלה של המחלקה: זלילות שוקולדים לפנות בוקר לפנות בוקר רק כדי להגיע למשקל שישאיר את הדלת פתוחה.

מכתב להילה 31.5.85ענת מלאת אהבה ל"לושקֶה" (הילה). היא תולה את הציורים שהילה שלחה לה בחדר "העצוב והמשעמם" ומשוויצה בפני כולם באחותה המוכשרת.מול החום הזה, הילה מודה באמת הקשה: היא ראתה בענת יריבה בתחרות אינסופית על הלב של אמא. היא קינאה בכישרון, ביופי ובעיקר ביכולת של ענת "ללכת עד הסוף, עד המוות".

מכתבים 1.6-2.6.85המכתבים מתארים ימים המאופיינים במאבק כפול: מצד אחד המאבק הפיזי הקשה מנשוא עם העלייה במשקל (תחושת הנפיחות והגועל), ומצד שני המאבק הבירוקרטי והחברתי מול צוות המחלקה והפחד מהעתיד.

הילה כותבתהפרק מתאר את ההתפרקות המוחלטת של הבית – הגסיסה של אמא, התקף הלב של אבא – מול הניתוק של ענת.המחלה משמשת כשיריון אטום שמבודד אותה מעולם של כאב: היא ממלאת את ענת עד אפס מקום ולא משאירה חלל לסבל של האחר.

מכתבים 3.6-8.6.85השבוע הזה מאופיין בפער כואב. מצד אחד, ענת נשברת בבכי מול מבחני התאמה לבית הספר, כשהיא מגלה שאיבדה את היכולת להתרכז ומבינה כמה התרחקה מהמסלול הנורמלי של לימודים ובגרויות.מצד שני, טיול המחלקה מעניק לה רגעים נדירים של חסד ואשליה מתוקה: היא מתגלשת במגלשות מים, אוכלת ארטיקים "כמו כולם", ומרגישה אנושית כשהיא יושבת לחתוך ביצים לארוחת צהריים יחד עם הרופאה שלה, בשיחה שחורגת לראשונה מגבולות המחלה ובית החולים. אך מתחת לפני השטח, המחשבה על "המסגרת" שבה היא נמצאת ממשיכה לכרסם ומזכירה לה שזו רק הפוגה זמנית.

תקופת איזולטור שנייהמכתב 17.11.85הפרק מתאר נקודת שבר משמעותית באמצע חודש נובמבר. לאחר ארבעה חודשים של "סטטוס קוו" במשקל 42 ק"ג, שבהם ענת הרגישה שהיא מנצחת את המערכת, הצוות משנה גישה ומחזיר אותה לאיזולטור בתנאים מחמירים- הוחלט לשלול ממנה את כל הזכויות שצברה ולהשאירה עם בגד גוף בלבד עד שתגיע ל-48 ק"ג .במכתב קצר ונואש, ענת מודה שאין בה "טיפה של רצון" לעלות במשקל ושהמשימה להגיע ל-48 ק"ג נראית לה בלתי אפשרית נפשית.

מכתב 18.11.85הצוות (הדסה ופרופ' טיאנו) מכריח את ענת ללבוש בגד גוף צמוד כל היום כדי שתהיה "גאה בגוף שלה", אך היא מרגישה רק בושה וגועל.ענת מתארת את עצמה במראה של חדר ההתעמלות כ"שמנה ומגילה עם בטן ענקית".היא מבינה שאולי תגיע למשקל סביר ("משקל יעד"), אבל הנפש שלה תישאר חולה.היא טוענת שההשפלות שהיא עוברת בדרך – כמו ההכרח להסתובב בבגד גוף – רק פוגעות בה יותר. היא מאוימת מהעלייה במשקל וחסרת אונים מול העתיד.

הילה כותבתהפרק מתאר ניסיון נואש לנורמליות: בילוי בפארק מים וגלידה משותפת שיצרו אשליה רגעית של החלמה. אך האשליה מתנפצת ברגע החזרה הביתה, כשהמחלה מתפרצת ומובילה לשבר כואב וחסר אונים מול אבא.זיכרון זה עומד בניגוד לימיה האחרונים של ענת, בהם אבא כבר לא נלחם בה, אלא רק ישב לצידה בחמלה ובשקט, שומר עליה "שלא תתפוררי".

מכתבים 19.11-20.11.85ענת מתארת אירוע טראומטי שבו הצוות דרש ממנה ללבוש בגד גוף, וכשסירבה (בטענה שהוא בכביסה), הציבו לה אולטימטום אכזרי: ללבוש אותו או להסתובב ערומה. היא מתארת צרחות, בכי וכליאה בחדר, ומתחננת להוריה שיצילו אותה מהיחס ה"לא אנושי" .הלה עונה:הילה משלימה את התמונה ומתארת את הרגע שבו המכתבים הקשים האלו הגיעו הביתה. היא מתארת את האם שקוראת בדמעות ורוצה לשחרר את ענת, מול האב שמנסה לדבוק בשיטה הקשוחה ("לשבור את המחלה") למרות האשמה המכרסמת. ההבנה הכואבת בדיעבד היא שהשיטה הקשוחה אולי נועדה להציל, אבל בדרך היא שברה את המשפחה .

מכתבים נוספים מיום ה 20.11.85עוד לפני הדרמה של הערב, ענת מתארת בוקר של ייסורים. היא מרגישה "שמנה ודוחה", צובטת את הבטן והצוואר ללא הרף, ומרגישה שהיא מבזבזת את הזמן בטיפול שלא עוזר."אתם הבטחתם לי שלא תתנו שישפילו אותי".במכתב מהערב ענת זועמת על הוריה ששותקים מול מה שהיא חווה כהתעללות ("הם זונות, מטונפים, מסריחים"). היא טוענת שהם איבדו צלם אנוש. היא דוחה בבוז את עידוד המשפחה ("תראי שבסוף יהיה טוב") ומסיימת בהצהרה על כוונותיה להרס עצמי טוטאלי: "אני אפרק את הגוף שלי, אני ארד במשקל עד שלא ישאר ממני כלום. הלוואי, אמן"

מכתב 21.11.85לאחר התקף היסטריה בעקבות הוצאת אביה מהחדר, ענת נרגעת בשיחה עם האחות הדסה. הדסה מסבירה שגזירת בגד הגוף נועדה למנוע מענת להסתתר, ומציבה מולה מראה אכזרית: היא משווה את האנורקסיה לסרטן מבחינת אחוזי התמותה, ומודיעה לענת שהיא "מאלה המיועדות למות" אם לא תצא מכאן בריאה הפעם .הילה כותבתהילה מתייחסת לאבסורד שבו השיחה של ענת נדחתה כי הצוות הלך ל"הרצאה על אנורקסיה". היא מתקוממת נגד ההשוואה הפסיכולוגית הרווחת בין אנורקסיה לסרטן ("זה לא בשליטתך"), השוואה שנועדה לגרום לה להפסיק לכעוס על אחותה.הטרגדיה מגיעה לשיאה כשהאם חולה באמת בסרטן המעיים. הילה מתארת כיצד המחלה הפכה את האם ל"בבואה" של ענת.

מכתב 23.11.85במחלקה הקרינו את הסרט "קן הקוקייה", וענת מזדעזעת מהדמיון למציאות. היא כותבת שהסרט מבוסס על אמת כואבת: למטפלים יש כוח בלתי מוגבל והם מנצלים אותו לרעה כדי "לקשור אנשים ולהכות אותם סתם" רק כדי להוציא אגרסיות .היא משווה את גורל המטופלים לגורלו של הגיבור בסרט: המערכת לא יכולה לסבול חוסר שליטה, ולכן "הם הפכו אותו לצמח, כי בסופו של דבר הם צריכים להיות המנצחים". היא מתארת מציאות שבה אין פיקוח, וכל אח זוטר יכול להתעלל בילד שמפריע לו לשקט .

מכתבים 24.11-25.11.85המאבק על בגד הגוף גובה מחיר טיפולי: ענת מסרבת לצעוד בבגד גוף לעיני כולם עד לחדרה של הפסיכולוגית, והצוות בתגובה מבטל את השיחה.ענת מטיחה בהוריה האשמות קשות על כך שהפרו את הבטחתם לא לאפשר בידוד ("איזולטור").במקביל, העלייה במשקל מובילה אותה לייאוש תהומי. היא מצהירה שלהגיע ל-48 ק"ג זה "יותר גרוע מהמוות", ומאיימת שאם תגיע למשקל הזה היא תשכב במיטה ותצרח או תתאבד. המכתב מסתיים בהתפרצות זעם ושנאה כלפי העולם וכלפי משפחתה

הלה כותבתוידוי כואב של הילה על תקופה מאוחרת יותר, שבה מנגנון ההגנה שלה הפך לאטימות ולאכזריות כלפי ענת, מתוך רצון לשמור על "תמונה נורמלית" של חייה.

מכתב לאמא 26.11.85"אני כל החיים האמנתי לך שאת אוהבת אותי... אז למה את נותנת להם להתעלל בי?".במכתב לילי נסער, ענת מתחננת לאמה שתבוא להציל אותה מהבידוד. היא מגדירה את הטיפול כ"פשע" וכ"עוול שאין כמותו", וטוענת שהצוות הופך אותה ל"סמרטוט" ול"משוגעת" .היא מפעילה לחץ רגשי כבד ומזהירה את אמה שאם לא תציל אותה עכשיו, תישאר לה צלקת נפשית שלא תירפא לעולם, והיא תצא משם "אדם מר, מתוסכל ומושפל".בהמשך תגובה של הלה על ההשפעה ההרסנית של המכתבים על האם.

מכתב 27.11.85"רע, רע נורא". ענת מתארת יממה של סיוט שהחלה כשפרופ' טיאנו תפס אותה לובשת פיג'מה מעל בגד הגוף (כי היה לה קר), והורה להסיר אותה בכוח ולקחת לה את השמיכה .המצב הידרדר כשאחות אחת נתנה לה חלוק כדי ללכת לשירותים, ואחות אחרת הענישה אותה על כך: ענת נאלצה להעביר את הלילה נעולה, קופאת מקור בבגד גוף מסריח, ללא מקלחת וללא גישה לשירותים, תוך איומים מאח זר שיקשור אותה . ענת מתארת תחושת חוסר אונים מוחלטת ("כאילו אני חפץ"), זועקת להוריה שיצאו מהאדישות ויצילו אותה מההתעללות.

מכתב 28.11.85ענת נשברת. היא מחליטה שאין לה ברירה אלא להתחיל לאכול ולעלות במשקל, לא מתוך רצון להבריא ("להפך אפילו"), אלא פשוט כי היא לא יכולה לסבול יותר את הסנקציות והבידוד .היא משווה את מצבה ל"מצרים", שם בכל פעם נוחתת עליה מכה חדשה, ומפחדת מהאיומים שאם לא תעלה במשקל עד יום ראשון – יקשו עליה את החיים עוד יותר.

מכתבים 29.11-30.11שני מכתבים סוערים מסוף חודש נובמבר וקטע מחשבות של הילה. המכתבים מציגים מעבר חד בין זעם ומרדנות (קללות כלפי פרופ' טיאנו ואיומי בריחה) לאחר שאיים עליה ש"אם לא אעלה עד יום ראשון אז אני אלך ערומה והוא מתכוון לזה".לבין שבירה טוטאלית וחזרה לדפוס ילדותי ותלותי מול האם "אמאל'ה בואי... אני לא יכולה בלעדייך".הילה כותבתהילה מתבוננת מהצד ומזהה "חיבור כמעט מיסטי" ואהבה ללא גבולות שקרעה את שתיהן מבפנים.

מכתב 30.11.85"אני לא מוצאת לעצמי מקום מרוב קור". ענת מתארת סבל פיזי קיצוני. הצוות, שחושד שהיא מסתתרת, לקח לה את השמיכות. היא מרגישה שהמטפלים במחלקה נהנים לראות סבל .היא מדווחת על מטופלת אחרת שברחה, הוחזרה בכוח ונקשרה כשהיא בהיסטריה. ענת מרגישה שהיא עצמה "בדרך לשיגעון הסופי" ומתחננת להצלה לפני שתאבד את שפיותה לחלוטין.הילה כותבתבעוד במחלקה, המציאות אלימה ופיזית מאוד, בזיכרון של הילה, הכאב הפיזי מוחלף בחוויה רוחנית מעוותת. דרך בגד הריקוד הכחול של ענת, הילה מצליחה "להתנתק מהגוף" ולחוות את האנורקסיה לא כסבל, אלא כריקוד נטול גוף ופנים, קל ומרחף.

מכתבים 1.12-2.12.85פרופ' טיאנו מציע לענת "עסקה": הגעה ל-45 ק"ג תמורת ביטול עונש בגד הגוף ומפגש עם ההורים. ענת נרתמת למשימה, אך סובלת ממפגש טראומטי עם המראה ("שומנים גולשים") ומהסתובבות במסדרונות עטופה בשמיכות כמו "הומלס", תוך הבנה צינית שב"בית משוגעים" אפשר גם לצרוח ערומים וזה יתקבל בהבנה . כדי להרגיע את מחשבותיה, הצוות רושם לה כדורי ואליום. ענת חושדת בהם, והילה בדיעווד חושפת את מה שאירע באמת: ענת לא בלעה את הכדורים אלא יצרה מהם "מרבד" מוחבא מתחת למזרן. היא העדיפה את הסבל המוכר על פני הפחד שהתרופה תשתיק את "המחשבות הרזות" ותגרום לה להפסיק לפחד מהשמנה. +2

מכתב 3.12.85ענת מקבלת בחזרה את הפיג'מה שלה, הקלה משמעותית לעומת בגד הגוף, אך מצב הרוח שלה נותר קשה. היא מרגישה "שמנה, מגעילה ודוחה", ומלאת פחדים ומחשבות שלא מצליחה להשקיט.ענת נאחזת בתקווה אחת: מסיבת החנוכה שתתקיים ביום ראשון. היא מקווה להגיע עד אז למשקל היעד (45 ק"ג) כדי לזכות בביקור הורים במסיבה.