על הדרך | שיחות עם טובי פולק

אחרי שהשלים כשנה וחצי של ימי מילואים בפחות משלוש שנים, התפנה עומר דנק לשיחה נוספת על  מלחמות, אסטרטגיה ופוליטיקה. את מאות ימי המילואים שלו, כסא"ל (מיל') ונווט קרב בדימוס, עשה דנק בחיל האוויר כמובן, אבל חשוב לו להדגיש שמה שדבריו בשיחה *לא* כוללים חומרים מסווגים שאליהם נחשף במשימות הצבאיות שמילא. שוחחנו על הדומה והשונה בין החזיתות השונות והרבות שבהן נלחמה ישראל בשנים האחרונות; על ההבדל שבין אירוע איראן א' ואיראן ב' - גם מהצד שלנו אבל גם ובעיקר בהקשר של מעשיו והחלטותיו של נשיא ארה"ב טראמפ. הזכרנו את הפופוליזם והאינטרסים הזרים שמובילים לפעולות צבאיות וגם (לא תמיד ולא בהכרח) מדיניות וגם (אלא מה) על הקושי של המנהיגים לסיים את המלחמות שאותן יזמו והובילו. בעיקר (כמובן) כשהתוצאה לא מיטיבה איתם. ולא פחות חשוב: דיברנו גם על המצב הבלתי נתפס שבו אחד המנהיגים (אתם יודעים מי) לא רק שלא מסוגל לסיים את המלחמה - הוא *לא רוצה* לסיים אותה; וכאשר הסיום נכפה עליו, הוא ממהר למצוא חזית מלחמתית חדשה שתתאים לצרכיו, הלא בהכרח ביטחוניים. היה מרתק

עונת ה-נבא הרגילה הגיעה לסיומה לפני כשבוע והערב (מוצ"ש) תצא לדרך עונת הכדורסל האמיתית: הפלייאוף. כדרכה מדי שנה, ציפי שמילוביץ' התייצבה לשיחת הסיכום של העונה הרגילה (שהייתה בינונית ומטה) וקידום העונה האחרת, שצפויה להיות תחרותית ואיכותית הרבה יותר. דיברנו על שלב הפלייאין, שהפתיע לטובה והצדיק את קיומו (בסך הכל זו העונה השביעית שלו) ובעיקר על ההופעה המונומנטלית של דני אבדיה (41 נקודות ו-12 אסיסטים, כולל מהלך ניצחון מדהים) מול פניקס והכניסה לפלייאוף מהמקום השביעי במערב החזק. שוחחנו על מה שצפוי בסיבוב הראשון, על הפינות שמהן עשויות להגיע ההפתעות (אם בכלל), על המועמדות להגיע לגמרי האזוריים, על שאלת השחקן המצטיין של העונה ולגמר וגם העזנו להמר על זהות האלופה שבדרך. ואף מילה על פוליטיקה או מלחמה

אחרי 16 שנות שלטון (בסיבוב הנוכחי, פלוס 4 שנים לפני שני עשורים וחצי), קשה היה לראות איך מישהו מצליח להדיח את ראש ממשלת הונגריה (היוצא) ויקטור אורבן. יאיר נבות עקב מקרוב אחרי המתרחש בהונגריה בפרט ומעמדה מול אירופה בכלל, סיקר את המשברים שאורבן יצר בכוונה תחילה מול האיחוד האירופי ומול אזרחי ארצו, ומשרטט את הגורמים שהביאו למפלתו. פטר מגיאר, המנצח הגדול, ניהל קמפיין מבריק שבפועל ניטרל את שאר המתמודדים, הציב את עצמו כברירת המחדל היחידה עבור אלה שמאסו באורבן וגרף את כל הקופה. רוב אזרחי הונגריה נושמים לרווחה, כמו גם מנהיגי האיחוד האירופי - אבל חובת ההוכחה עוברת עכשיו למנצח. וככל שמפתה להשוות את מה שקרה שם למה שעשוי, אולי, לקרות כאן - חשוב לזכור שמדובר בשיטות בחירה שונות, במבנה פוליטי אחר ובעיקר בחברה וקהל מצביעים שונים בתכלית. ועדיין, אפשר לשמוח על ניצחון השפיות

מותו של מי שהיה העורך הראשי של מעריב, יעקב ארז; אובדן שהצטרף להסתלקותם קורעת הלב של חבר וחברה מאותה התקופה ובכלל, אבי מלר ותלמה אדמון - אירועים טראגיים שזרקו אותי לשני העשורים שעיצבו את חיי המקצועיים וכנראה גם של דור שלם במקצוע שמעט מאוד נשאר ממנו היום. העיתונות שהייתי חלק ממנה מתחילת שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90 (גם היום אני סוג של עיתונאי, אבל בדרכים אחרות) הייתה חיה מסוג שונה לגמרי. לא היינו מושלמים (כמובן), אבל אין מה להשוות למה שקורה היום ולמה שנשאר מהמקצוע. אז קבלו מונולוג אישי לגמרי, אבל גם כללי ותקופתי. שיחה שמנסה להעניק כבוד, אולי אחרון, לכל אלה שהיו ואינם ועיצבו את מי שאני היום; ואולי גם להציל משהו מכבודו האבוד וחשיבותו המסורסת של המקצוע הכל-כך חשוב ונפלא הזה

הפילוסוף פרופ' אבי שגיא כבר התארח בעשרות רבות של שיחות בפודקאסט - זו הייתה אולי הסוערת מכולן. בצוק העיתים, בתוך מלחמה מרה שאין לה תוחלת ואין לה סוף, חזרנו - האורח ומארחו - לבסיס המחלוקת שבינינו: מצד אחד החוקר השקול, הדעתן, המעמיק, האקדמאי, איש הספר (הרבה ספרים, אינספור הוגים) שמתעקש להסתמך על נתונים מדעיים, מחקריים, אמפיריים; ובעיקר מסרב להכליל.  ומהצד השני המארח: העיתונאי, הכותב, הפובליציסט, הצייצן (אם תרצו), המוחה הזועם, זה שמאמין בעומק ליבו שללא הכללות אי אפשר לנתח ולהבין תופעות חברתיות. דוגמאות? נסו לא להכליל את הביביסטים, השמאלנים, המתנחלים, החרדים, הערבים (סליחה). הפערים היו ניכרים והוויכוח היה אמיתי אבל נרשמה הסכמה אחת מובהקת, על כך שקיים אי אמון עמוק, יסודי, קולוסאלי, בין הציבור לפוליטיקאים ששולטים בו. מוזמנים לפרק סוער שלא ישאיר אתכם אדישים. מוזמנים לתפוס צד ולנמק

אפשר היה לקרוא לזה "פוד חירום", אבל גם הביטוי הזה נעשה די מאוס. ובכל זאת, הקלטנו שיחה בין אזעקות על מלחמה, תקשורת, פוליטיקה ויחסים בינלאומיים, היא סוג של פרק תחת אש. וגם הפעם מי שהגיע להציל אותי מעצמי היה הקולגה והחבר גבע קרא-עוז, אחד שכשקוראים לו הוא בא (שם, שם). שוחחנו על הכניעה המוחלטת (שוב) של התקשורת הישראל לנרטיבים של הממשלה; על המצב הפוליטי, שלמרות כל מה שראינו בשבועות ובחודשים האחרונים - תקועה באותו מקום בדיוק; וגם על נשיא ארה"ב, שהתאהב בצעצועים המרהיבים שהמעצמה הגדולה העמידה לרשותו ובינתיים מסרב להרפות. עד מתי? עד לרגע שיימאס לו והוא ימצא צעצוע קטלני חדש לשחק בו. ומתי זה יקרה? אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודש... ואולי בעוד שנה? מוזמנים למונולוג בשניים

הכוונה הייתה להקליט שיחה על עונת ה-נבא הרגילה, שהולכת ומתקרבת לסופה - אבל הנסיבות יצרו סוג של "מסך מפוצל", כי מלחמה וכו'. אז בחלק הראשון של הפרק ניסתה ציפי שמילוביץ' להסביר את הלך הרוח בארה"ב בעקבות המתקפה של ארה"ב (וישראל) על איראן; מה ומי הוליכו את טראמפ להיכנס להרפתקה הזו; מי הוביל את מי ומי נגרר; איך האמריקאים עצמם רואים את מה שקורה ועד כמה הם תומכים. בחלק השני של השיחה בכל זאת הגענו לנושא שלשמו התכנסנו, וניסינו לערוך סיכום ביניים של מה שראינו העונה הרגילה של ליגת ה-נבא. על תופעת ה"טנקינג" (ההפסדים המכוונים), על הקבוצות שהפתיעו ואלה שאכזבו ועל מה מחכה לנו בעונה האמיתית, האיכותית והתחרותית - הפלייאוף - שכבר מציץ מעבר לפינה

אחרי כמה שבועות של שתיקה (יחסית) בכלל וחופשה מעשית של הפודקאסט, הגיע הזמן להוציא את מה שהצטבר, להזכיר ולהתאוורר. זה לא מונולוג קודר וגם לא רקוויאם - זו פשוט חזרה למציאות. בעוד 4 חודשים יציין הפודקאסט חמש שנות פעילות, קרוב ל-550 פרקים ומאות אורחות ואורחים. הוא הקיף עולם ומלואו ונדמה שהוא מכסה נצח והרף עין בו זמנית. הוא לא מגניב וסקסי ונועז ובוטה כמו הסכתים רבים שנולדו אחריו ולא תמיד כיף להקשיב לו, כי הוא עוסק במציאות חיינו; והיא - כידוע - לא סקסית ולא מגניבה. אבל זה הפודקאסט וזה בעליו וזה תוכנו. וכך הוא יהיה גם במורד הדרך, כי אלה הם חיינו

למרות ואחרי הכל, השופטת בדימוס עו"ד שרה חביב עדיין אופטימית. היא מודעת לחולשות המערכת, מבכה את הטעויות של בג"ץ בהתמודדות עם השיגיונות של לוין והזלזול בו מצד נתניהו ושריו וגם מבינה את כוחה המוגבל של המערכת להתמודד עם הגופים השלטוניים שחותרים תחתיה ולא סופרים אותה. היא מזהה את העליבות שבתחנוני נתניהו לחנינה, שהיא בעצם דרישה לביטול המשפט וזועמת על עליבותו של הנשיא הרצוג, שמשתף פעולה עם הפארסה. ואחרי שאמרנו את כל זה, היא לא מאמינה שנתניהו יעז להמרות את פסיקת בג"ץ - אם וכאשר יורה לו לפטר את בן-גביר; היא משוכנעת שהבחירות יתקיימו במועדן או קודם לכן; מעדיפה שלא ימונו שופטים כל זמן שלוין שר המשפטים (למרות העומסים הבלתי נסבלים); מייחלת לנהירת הערבים לקלפיות ואפילו מקווה שעוד אפשר יהיה לתקן אחרי סיום עידן נתניהו

למרות שהוא מתגורר בהתנחלות אפרת שבגוש עציון, ישראל פיקרש מודע לדיסוננס שבין היותו מתנחל שמתגורר על שטח כבוש לבין שאיפתו לשלום ושוויון זכויות אזרחי אמיתי ומלא עם ערביי הארץ, עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק וגם בין הזרמים הרבים שמרכיבים את החברה היהודית בישראל. יחד עם רבים אחרים - דתיים לאומיים, חילונים שמאלנים וגם ימנים, אנשי חינוך ואקטיביסטים מכל הזרמים, הוא מוביל את תנועת "אנחנו" ששואפת לקדם "חזון מדיני וחוקתי הקורא לשותפות חדשה בין רוב הישראלים מכלל הקבוצות בישראל - שותפות ישראלית". בשיחה איתו מנסה פיקרש לפרק לגורמים את פשר החזון שלו ושל חבריו: תנועת "אנחנו" מציעה את מודל השותפות הישראלית שנועד לחזק את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות התאמת מוסדותיה להרכבה ההטרוגני של החברה הישראלית... מציעים לאמץ את עיקרון "שתי מדינות שתי קהילות"... עיקרון זה מבוסס על הקמת שתי מדינות לאום לשני עמים, אך גם על הכרת הצרכים הלאומיים של שני הצדדים משני צידי הגבול". מוזמנים לשיחה לא אופיינית לפודקאסט ובעליו

מסיבה שמאוד לא ברורה למשקיפים מרחוק, דווקא בעיר מיניאפוליס שבמדינת מינסוטה הצפונית והקרה, מגיעות אינספור עדויות מצולמות על הטרור והאלימות הרצחנית של שלוחות הממשל מול אזרחים מכל הצבעים והמינים. בעוד שאת הריגתו של ג'ורג' פלויד באמצעות ברכו של שוטר אלים עוד אפשר היה לפטור כאירוע פלילי, הרי שכעת מדובר על רצח בדם קר של אזרחיות ואזרחים שבעליל לא נחשדו בדבר ולא סיכנו איש. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר את מקורות התופעה (הסחף שהחל ב-9.11), מי אלה לובשי "המדים החומים" (סוכני "אייס"), שבפועל מקבלים רישיון להרוג בלי לבדוק ובלי לשאול שאלות ונהנים מחסינות מוחלטת מצידו של הממשל - ובעיקר: למה דווקא מינסוטה? ובכן, כי בערים אחרות, גדולות וחזקותועשירות ומקושרות יותר, זה לא ממש הצליח להם. ולמה דווקא ממינסוטה הנידחת יחסית עשויה להגיע הבשורה? כי דווקא שם מתחילים לצוץ סימני מאבק והתנגדות. האם לאמריקה יש סיכוי להינצל? שמילוביץ' לא מאוד אופטימית

מעטים מכירים לעומק את מהות ה"רפורמה" שמוביל השר שלמה קרעי בתחום התקשורת, אבל כמו שאומר עורך טיים אאוט ת"א ירון טן ברינק - הפרטים פחות חשובים. המכונה, כהרגלה, עוסקת 24/7 בהרס וחיסול שאריות מרכיבי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, העיתונות החופשית וחופש הביטוי, מעמיקה את תלותם של בעלי השליטה והעיתונאים ברצונה הטוב (הרע) של הממשלה ובפועל דואגת להבטיח את המשך אחיזתה במדיה ובהון, ומכאן כמובן גם בשלטון. ממקום מושבו הנוכחי בברלין, מנסה טן ברינק להסביר איך הגענו לכאן, את כשלי השוק המובנים בעיקר בארץ וגם בעולם ולמרות שניסה לסיים בנימה אופטימית, לא בטוח שזה הצליח לו. אז מה עושים? מה שנשאר לציבור הוא להמשיך להיאבק, בתקווה שאולי יום אחד השלטון יתחלף

על-פי עדותו, עד ליל גלנט הראשון דני אלגרט היה איש ימין ומצביע ליכוד מתמיד. השבר מול מה שנשאר מהליכוד התחולל אצלו כמה שנים קודם לכם, ביום פתיחת משפטו של נתניהו ואותו צילום אייקוני של הנאשם כשהוא מוקף בבכירי הליכוד עטויים במסכות קורונה. אז הבין אלגרט שהביביזם השתלט על הליכוד. אחרי ליל גלנט המדובר הצטרף אלגרט למאבק בהפיכה המשטרית - ואז הגיעה השבת השחורה ההיא. אחיו איציק, תושב ניר-עוז, הותקף, נפתע, נחטף לעזה ושם נרצח בידי שוביו. הוא "הופקר" בניר-עוז וגם בעזה, קובע אלגרט. והוא רק אחד מאלפים ובעצם מכל אזרחי המדינה שהופקרו לגורלם. בימים אלה, כמה חודשים אחרי שקבר את אחיו, התפנה אלגרט - סנ"ץ בדימוס ומי שהיה קצין חבלה מעוטר ומפקד משטרת אשדוד - להמשך המאבק באמצעים אחרים. הוא מתעתד להתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, משקיע בחינוך (כבר כחמש שנים הוא מלמד היסטוריה ומזרחנות בעירו ראשל"צ) ויעשה הכל בשביל להשאיר ולילדיו ונכדיו מקום טוב יותר לחיות בו

למרות חילוקי הדעות שחוזרים על עצמם מדי שיחה, נראה שרב המשותף על השונה בין המארח לאורח - במקרה הזה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא. כי בעוד שאין מחלוקת אמיתית על העובדות, הניתוח שלהן, התובנות והמסקנות שונות ובמקרים רבים גם מנוגדות. שגיא טוען שהמחאה חיה וקיימת ומבעבעת, למרות שההפגנות והמחאות פסקו כמעט לחלוטין; הם גם ממשיך להתעקש על הפרדה בין חלקי החברה השונים ומייצגים הפוליטיים שלהם; הוא משוכנע שגם אם התחושה הכללית היא שונה, השינויים אכן מתחוללים מתחת לפני השטח ובבוא היום יבשילו לתמורות גלויות. הוא מסכים עם הקביעה שהדמוקרטיה המקומית התערערה מאוד, אבל בכל זאת ולמרות הכל - אנחנו עדיין לא דיקטטורה. והראיה: אנחנו עדיין יכולים לדבר עליה. מוזמנים לשיחה נוספת, נוקבת ולעיתים גם סוערת

תרבות ארגונית קלוקלת, ניהול רשלני, דורות של מפקדים בכירים שממונים בשיטת חבר מביא חבר, הנצחת בינוניות ממארת, מסורת ארוכת שנים של התעלמות מפקודות, אי מילוי הוראות, אפס מעקב אחרי הנחיות והוראות, משמעת לקויה, תופעות של משיחיות לאומנית, שבירה מתמדת של שרשרת הפיקוד... להמשיך? כשאלוף (בדימוס) יצחק בריק מתחיל לירות, קשה לעצור אותו. וייאמר להגנתו: הוא אמר לנו הכל. במשך שנים. הכל מתועד. מי שהיה לוחם נועז ומעוטר בכל מלחמות ישראל מאז ששת הימים וסיים את דרכו בצה"ל כנציב קבילות החיילים, לא הופתע ב-7 באוקטובר. הוא חזה את המחדל הזה בדיוק בהבדל אחד: הוא היה בטוח שזה יקרה קודם כל בצפון. ועל-פי דבריו, העובדה שחיזבאללה ואיראן לא הצטרפו בזמן אמת למתקפת החמאס, הצילה אותנו מאסון שספק אם היינו מצליחים לקום ממנו

כאשר חוקרת הספורט ד"ר שלומית גיא פנתה לאמיר דורון עם הצעה לחזור ולהוציא לאור, אחרי כמעט שני עשורים, חלק שלישי של הסדרה המצליחה "הוצא מהקשרו - משפטי המחץ של הספורט הישראלי", התשובה המיידית הייתה: זה לא יקרה. זו גם הייתה תגובתו של מי שהיה שותפו להוצאת הספר וגם המו"ל שלו, מורדי אלון. אבל אז קרה משהו בבית משפחת אלון (נועם, בנו של מורדי אלון, היה בן הזוג של ענבר הימן ז"ל, שנרצחה ונחטפה ב-7 באוקטובר ההוא) אירוע בלתי צפוי, שבעקבותיו התקשר אלון לדורון ואמר לו: תחזור לדוקטורית ונעשה את זה. והשאר היסטוריה וכמעט היסטריה. שיחה מצחיקה, מרגשת וגם מעוררת מחשבה על העבודה המפרכת של איסוף ומיון וסינון אינספור התכנים, השפה, התרבות, האתגרים הכלכליים, החיבור שבין הספורט לחיים ובין ציטוטי הספורטאים הישראלים לישראליות כפי שאנחנו מכירים אותה. מוזמנים לשיחה שלא תעזוב אתכם לרגע

אנחנו עסוקים באזור ובעולם הקטן שלנו ועומס האירועים של השנתיים האחרונות קצת הרחיק מאיתנו דברים שבעבר הלא רחוק פתחו מהדורות חדשות גם כאן. למשל, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. למשל, המגמות הפוליטיות באירופה -  המערבית וגם המזרחית. יאיר נבות, בשנים האחרונות בהולנד ולפני כן שנים לא מעטות ברוסיה, ממשיך לעקוב אחרי האירועים והמגמות ומסביר בשיחת העדכון התקופתית מה בעצם קרה בהולנד וכיצד נבלם, לפחות זמנית, הימין הקיצוני. בנוגע לרוסיה ואוקראינה, המוקד עבר בחודשים האחרונים לוושינגטון והחדשות הטריות הן שטראמפ מנסה לכפות על זלנסקי "הסכם" לסיום המלחמה, שכמו נכתב מילה במילה בידי פוטין. בחלק השני של הפרק חזרנו לסדרת השיחות עם ישראלים שחיים בחו"ל, וגרם כאן - הניסיון של נבות ומשפחתו לא יסולא בפז. האם גם ממקום מושבו הוא מבחין בטרנד ההגירה הישראלי החדש, שהתגבר דרמטית בשנתיים האחרונות. שוחחנו על שאלת הישראליות וגם היהדות הגולה, תחושת הקהילה, ההשתלבות בתרבויות החדשות, הקשיים הכלכליים והתעסוקתיים ומה עושים עם מי שנשאר מאחור. ולא שלא ידענו, אבל זה ממש לא פיקניק, הסיפור הזה

הערת אזהרה: נמצא האורח בפודקאסט שדעתו על החיים בישראל ועל הסיכוי שלנו להינצל קיצוניים ונחרצים אפילו מאלה של המארח. ליאור מאירי, פרסומאי ויזם, פעיל חברתי ואקטיביסט שגם ניסה להוביל מהלך מקורי ושונה בפוליטיקה, הבין לפני כשש שנים שלא יוכל להמשיך לחיות ולגדל את בנותיו בישראל. לפני עשור וחצי כמעט, בשלהי המאבק החברתי של 2011, הוא צלל לקרביים של הפוליטיקה הישראלית והבין שתם עידן האידיאולוגיות; שבשביל להשפיע צריך להתפקד למפלגות הדומיננטיות ולהגיע לכוח שיוכל להטות את הכף; אז הוא הקים את תנועת "הליכודניקים החדשים", הצליח לפקוד ולרשום אלפי פעילים - רק בשביל לקבל בעיטה בישבן מהמפלגה שעליה ניסה להשפיע. ואחרי שבג"ץ גלגל אותו ואת חבריו מכל המדרגות הוא הבין, כבר אז, שאין שום מבצר. לדעתו ישראל נהפכה למדינה פשיסטית ע"פ כל ההגדרות, ומצבה רק יילך ויורע. שאין דרך לבלום משטר פשיסטי שנבחר בדרך דמוקרטית וכזה שרוב דרמטי מהאזרחים שתומך בו ואפילו מאושר איתו. אז לפני שלושה חודשים הוא ארז את חייו ומשפחתו והיגר למדריד והוא מקווה שבעקבותיו יבואו מאות אלפי הישראלים שתקועים כאן, למרות שדעתם כדעתו. מוזמנים לשיחה נחרצת ועצובה

אמרו שארה"ב לא הייתה בנויה לנשיא שחור (מה שקרה) ובוודאי לא לאישה נשיאה (מה שנמנע), אבל ראש עיר מרכזית מוסלמי עכשיו? אז כן. זוהרן ממדאני יהיה ראש עיריית ניו-יורק, העיר שהייתה אמורה להיות הכי ליברלית ובכל זאת נגועה בשנאה ובאסלאמופוביה (גם מורשת 9/11, אבל לא רק). בשיחה עם ציפי שמילוביץ', תושבת העיר עד לא מכבר ומי שעדיין מתגוררת בשולי הכרך הגדול, ניסינו להבין ממה בדיוק כה רבים פוחדים. כי אם בוחנים את האידיאולוגיה של ממדאני (ה"סוציאליסט", רחמנא לצלן), מגלים שכמעט כל מה שהוא דוגל בו הוא הסטנדרט במערב וצפון אירופה ואפילו בישראל (חינוך חינם לגיל הרך, הגבלת שכר דירה באזורים מסוימים בעיר, קווי אוטובוס מסובסדים היכן שזה נדרש, וגם... שהעשירים ישלמו מיסים אמיתיים, מה אתם יודעים). וכן, הוא מתנגד בחריפות לממשלת ישראל ומדיניותה - האם זו אנטישמיות? אבל כמו שכבר אמרנו, אנטישמיות לעולם תהיה מפלטם של הגזענים. ואחרי שאמרנו את זה, דיברנו גם על טרנד ההגירה הישראלי שהולך ומתגבר (לפחות על פניו), על הניסיון האישי של מי שהיגרה לפני עשור וחצי ומה המשמעות של להיות מהגר בארץ האפשרויות ההיא

לפני שנה וחודשיים ארזה משפחת הבר את עצמה, את הזיכרונות ומעט מיטלטלים והיגרה לברלין. השיחות עם קרן הבר מלוות את הפודקאסט מראשיתו, ונגעו לאורך הדרך בתחושות, האירועים, הנסיבות, ההתלבטויות וההחלטות שהביאו בסופו של דבר להחלטה לעזוב. להגר. גם השיחה הנוכחית חוזרת לישראליות העכשווית שלא ניתן היה עוד לסבול; להכרה שאפשר ונכון ואחראי לבנות מסגרת חיים אחרת, במקום אחר; על החיים במדינה דמוקרטית אמיתית, שלא כמו הדמוקרטיה שחשבנו שהיינו ואנחנו לא. וגם על המראות והתחושות - ממרחק של שעות טיסה ספורות - של המלחמה, ההרס, החורבן וגם רצח העם; ובמקביל, ההרס השיטתי והמכוון של המדינה, החברה והדמוקרטיה. מוזמנים לשיחה לא אופטימית עם שורה תחתונה מאוד לא אופטימית

גם בעידן הפייק-ניוז, "האמת האלטרנטיבית", יריד הקונספירציות של הרשתות החברתיות למיניהן - גם בעידן המופרע והמופקר הזה, העיתונות הישראלית מתבלטת לרעה (אולי רק אחרי מקבילתה האמריקאית). גבע קרא-עוז, שעבר בכמה וכמה תחנות תקשורתיות, מנסה להסביר את התופעה, מקורותיה ותוצאותיה. מצד אחד מתקיימת התופעה המוכרת של כוכבי מסך ("טאלנטים") שיושבים על אותו הכיסא על פני עשורים בשכר עתק, לא משלמים שום מחיר על טעויות ועל הדרך  משתמשים בפלטפורמה הנפוצה (ערוצי טלוויזיה עתירי רייטינג והשפעה) גם בשביל לקדם את עצמם ופרנסתם (ערוצי תקשורת עצמאיים, נוכחות מסיבית ברשתות, הרצאות בסכומים גבוהים, הנחיית אירועים ממלכתיים ופרטיים בשכר עצום) ובדרך זונחים את חובתם המקצועית שהיא גם חובתם החברתית האזרחית. האגו מנופח, השתן מציף את הראש והתוצאה היא שמותר להגיד הכל, בלי שום קשר לעובדות ולאמת; "קודם נשדר, מקסימום נבדוק אחר-כך ונתקן...". הראשוניות נהפכה לחזות הכל, למרות שאין לה שום משמעות היום. וכאשר בוחנים אתהתופעה לאורך העשורים האחרונים, מבינים את שלטון הנצח של נתניהו, את ההפיכה המשטרית ואת ה-7 באוקטובר

בלי ששמנו לב, פגרת הקיץ כמעט מאחורינו ועונת ה-נבא חוזרת בימים הקרובים. וכמיטב המסורת, ציפי שמילוביץ' הגיעה שוב, על הדרך, לשיחת הקידום המסורתית לעונה החדשה שבאה עלינו לטובה. פתחנו, כי אי-אפשר אחרת, בכמה מילים על אירועי השבוע: הפסקת האש, מסע ה"שלום העולמי הנפלא" של טראמפ, האינטרסים של הצדדים ובעיקר אנחת רווחה מכל הלב לקראת שובם של החטופים (השיחה הוקלטה בסוף השבוע שלפני). אבל עיקר הפרק (החלל מדקה 09:50) הוא עונת ה-נבא. דיברנו על מכת הפציעות כמעט חסרת התקדים, שתשבית כמה מהכוכבים הגדולים של הליגה, חלקם למשך העונה כולה. דיברנו בעיקר על המערב, שהוא טוב לאין שיעור מקבוצות המזרח. ניסינו להעריך על מי ישפיעו הפציעות יותר, מי הקבוצות שמגיעות במצב הכי טוב ולמי מהקבוצות זו תהיה עוד "עונת מעבר", כפי שמקובל היום לכנות עונות אבודות. וכן, בהחלט התגעגענו

כשהיה נער מתגבר, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, השתתף הפלסטיני הירושלמי הצעיר סאמר סינג'לאווי בתקריות של יידוי אבנים, נתפס ונכלא לכמה שנים. בשנותיו בכלא הישראלי למד סאמר עברית ואנגלית, היסטוריה ופוליטיקה, יצא משם כפעיל פוליטי מרכזי בהנהגת הפתח' ובמהרה מונה לראש צעירי הפתח' בגדה. הוא שוחרר מהכלא במסגרת הסכמי אוסלו ומאז הוא עמוק בפוליטיקה הפלסטינית. השיחה איתו - בהשתתפות אסתי סגל ואיש השלום והמתווך המתמיד גרשון בסקין - מרתקת ואפילו שומטת לסתות. סינג'לאווי דבק בפתרון שתי המדינות, משוכנע שזה עדיין אפשרי, קורא לעמיתיו ובני עמו להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה משלו בחבל הארץ הזה וקורא להכרה הדדית של שני העמים בזכותם השווה על שני חלקי הארץ. ולא פחות מדהים מזה: את המוקש הנפיץ של זכות השיבה הוא מציע לפתור בדרך פשוטה בתכלית: כן, השיבה תהיה זכות מוקנית לפליטים שיחפצו בה - אבל שיבה לגבולות המדינה הפלסטינית שתקום. הוא קובע שבמצב הנוכחי נגיע מהר מאוד למדינה דו-לאומית ערבית-פלסטינית אחת מהירדן לים (עניין מספרי גרידא), מצב שהוא ממש לא רוצה בו. מבחינתו, מדינת ישראל תהיה שייכת ליהודים ולישראלים ופלסטין תהיה בית לאומי  לפלסטינים. מוזמנים לשיחה שאסור להחמיץ

כמיטב המסורת של "על הדרך", גם בכיפור הזה החלטתי להקליט פרק ספיישל, שכמו תמיד - מנסה לחפור עמוק לתוך חיינו כאן. אז שנתיים כמעט לאסון הגדול התכנסנו - גבע קרא עוז, גונן בן יצחק, הדס ענבר, דניאלה סגל וגדי שמשון - וביחד ניסינו להבין מה הסיכוי שאכן יהיה בקרוב הסדר שיחזיר את החטופים ויוציא את הצבא מעזה; מה בעצם רוצה טראמפ ומה התפקיד של קטאר בטירוף הנוכחי; דיברנו על שיטפון הלאומנות היהודית; על המשמעות של זיני בראשות השב"כ - גם בהקשר של הבחירות הבאות; על עליבותו של המחנה שלנו; על מי מאיתנו שנשאר ויישאר כאן ועל עשרות ומאות האלפים שעוזבים ועוד יעזבו; על סכנות לחיים ושם ובכל מקום ועל כך שאנחנו בעצם מנודים, מבוזים ונרדפים בארצנו. היה ארוך, מתיש אבל בעיקר נוקב. מוזמנים

דונלד טראמפ תמיד היה בעד חופש הביטוי, כל עוד מדובר בביטוי שלו וכזה שתאם את הדעות שלו (ובעיקר האינטרסים שלו). גם כוכב הימין הצעיר העולה צ'רלי קירק, שנרצח לפני פחות משבועיים, עמד על זכותו של כל אחד לדעתו - כל עוד היה מדובר בדעה שתואמת את זו שלו. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר מאמריקה לאזרח המזרח התיכוני הנבוך את סוד הפופולריות העצומה (או הקסם, אם תרצו) שצבר קירק המנוח שהיה בסך הכל בן פחות מ-32 כשנרצח, אבל עבור עוקביו ומעריציו הנלהבים נדמה שהיה שם תמיד. ובמקביל למלחמה על התודעה, השחיתות הכללית והקיצוניות הימנית, הרצח של קירק העלה שוב אל פני השטח את מלחמת החורמה של טראמפ בתקשורת שנואת נפשו והכניעה ללא תנאי של טייקוני התקשורת לכל גחמה של הנשיא וממשלו. ולכולם ברור שהשעייתו של מגיש הלייט-נייט ג'ימי קימל לא הייתה ההתקפלות הראשונה ובוודאי לא האחרונה

אם אפשר להוציא שורה אחת תחתונה אחת אופטימית מהשיחה עם פרופ' לוי ספקטר - ראש תחום הפילוסופיה וה"פילוסופיה כלכלה ומדע המדינ"ה (פכ"מ) באוניברסיטה הפתוחה - היא שלמרות הכל, למדינה מאוד קשה להגיע לדיקטטורה מלאה. אנחנו עדיין לא שם וספק אם נגיע לשם בקלות. ספקטר, שמתמחה וחוקר אפיסטמולוגיה פורמלית ולא-פורמלית והשקתה עם נושאים בפילוסופיה של המשפט, השפה, הפסיכולוגיה, תורת ההחלטות, דת, פוליטיקה ואתיקה -  משתדל לנתח את המצב הפוליטי בישראל בעיניים פקוחות וראש מפוכח, כחוקר וגם כאזרח שמשתתף בקביעות במחאה. יש לו טענות קשות לתקשורת הישראלית שעושה כל מה שהיא יכולה בשביל להסתיר את המצב האמיתי, אבל גם מציין שהתקשורת הבינלאומית חטאה בלא מעט שקרים ומניפולציות. ועוד משהו אופטימי: ההתמדה של ציבור ישראלי רחב במאבק ובמחאה. כי לדבריו, כשהוא מביט במתרחש בארה"ב וגם באירופה, החברה הישראלית בכל זאת נלחמת על חייה ועל החופש שלה

אנחנו מתקרבים ליום השנה השני לשבעה באוקטובר ושלוש שנים לבחירות האסוניות שהביאו עלינו את המופקרים שהפקירו אותנו והביאו עלינו את ההפיכה המשפטית-משטרית שלא הלכה לשום מקום - וכאילו לא עברה דקה. וזו גם התחושה בפודקאסט, עם האורחים הקבועים שלו, כמו פרופ' אבי שגיא, שחזר לשיחה ראשונה אחרי פגרת קיץ של שלושה חודשים. קשה לעקוב אחרי תוכן כל השיחות שכבר קיימנו בפלטפורמה הזו, אבל תחושת המארח היא שהתשישות, העייפות, החידלון ואולי גם הדיסטופיה הולכים ומשתלטים על כל מי שהם אנחנו, המשפחות שלנו, יקירינו, מעגלי החברים שלנו (לפחות חלקם). הפוליטי השתלט על האישי, הנקמה גוברת על התבונה, פולחן המוות גובר על קדושת החיים, חייו ורווחתו של היחיד נהפכו לאסקופה נדרסת וזרמים שלמים בחברה הישראלית - עצומים בהיקפם - מוכנים להרוג ולהיהרג לנצח נצחים. ולמרות הכל, כמו תמיד, האורח נשאר בדעתו שהתקווה תמות אחרונה והמארח התעקש על שלו: יש סיכוי מצוין שכולנו נמות לפניה

הפעם האחרונה שבה אחז דב חנין בתואר חבר כנסת הייתה לפני בחירות 2019 - שליחות שמילא על פני 13 שנים ותמיד בקצה השמאל (חד"ש, חד"ש-תע"ל, הרשימה המשותפת ועוד). חנין, דוקטור למדע המדינה, משפטן ועו"ד, עוסק כל חייו הציבוריים בשיתוף ושוויון חברתי, מגדרי ומגזרי; מאמין גדול בשלום בתוכנו ועם שכנינו; עדיין מאמין בפתרון שתי המדינות ומשוכנע שאין דרך שבה נוכל להיות מדינה דו-לאומית באופן מלא. למרות אימי אוקטובר 2023 והנעשה בשמנו ברצועת עזה (וגם בשטחי הכיבוש של הגדה המערבית) בשנתיים האחרונות, הוא לא נואש מהתקווה. התקווה שדרך השוויון וההכרה ההדדית אפשר יהיה להגיע לחיים נורמליים, למרות האיבה המרה; פעיל ומקדם את התנועה היהודית-ערבית "עומדים ביחד" ופועל במגוון רחב של תחומים וארגונים למען השלום והשוויון, משבר האקלים, הגברת השוויון וצמצום הפערים החברתיים והכלליים ועוד. מוזמנים לשיחה ראשונה עם הנציג האותנטי האחרון (כנראה) של מה שהיה פעם השמאל הישראלי האמיתי

לפני יותר משלוש שנים עלה לאוויר בהפקת מכון מולד פודקאסט בהמשכים בשם "הסכת אוסלו" - סדרת פרקים בהובלת והגשת ההיסטוריון ד"ר ארנון דגני, הסכת שעסק בדרך להסכם אוסלו, הסיבות לכישלונו, הכוחות שפעלו לקדם הסדר בין ישראל לארגונים הפלסטיניים; והכוחות שמנגד, שהצליחו לטרפד אותו. בסדרת ההמשך "הסכת אוסלו עזה תחילה", שבהכנתה הוחל עוד לפני ה-7 באוקטובר (וכמובן שנעצרה באותו יום מר ונמהר), מתמקד דגני בקורותיה של רצועת עזה: מ-48' ל-56'; מ-67' ל-77'; מ-87' ל-93', מ-2000 ועד 2023 ועד בכלל. שיחה שהולכת הרבה לאחור (תוכנית החלוקה, מלחמת השחרור, מבצע קדש, ששת הימים), קופצת לימים האלה (מפעל ההתנחלויות, ההתנתקות מעזה, העדפת החמאס על פני הרשות הפלסטינית); סובבת סביב אוסלו וספיחיו ועומדת פעורת פה מול אימת אוקטובר 2023 ומה שקורה לכולנו מאז ועד היום. מוזמנים לשיחה קופצנית ומרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

לאורך כל שנותיו של "הניסוי הגדול" - ארצות הברית של אמריקה - שמרו הנשיאים והממשלים שלהם על חוקי משחק סבירים מול האזרחים ונציגיהם: העיתונות החופשית. ציפי שמילוביץ' מדגישה ומזכירה שלא הייתה אמורה להיות שום הפתעה בדברים שטראמפ עושה - אלה בדיוק הדברים שהבטיח והתחייב לעשות לפני הבחירות האחרונות; מה שכן מפתיע ואף מדהים הוא הקצב המסחרר של הכניעה ואפס ההתנגדות. אפשר להניח שאפילו טראמפ מופתע להיווכח עד כמה קל זה עובד לו. כך עם ההתקפלות של רשת סי.בי.אס וההדחה של כוכב הלייט נייט סטיבן קולבר, הנכונות המבישה לשלם מיליוני דולרים כ"פשרה" על איום שלו בתביעה (מופרכת והזויה) נגד מפיקי "60 דקות" וזה נכון גם לגבי כל רשתות השידור והמדיה הגדולות. ובצד השני? תודה ששאלתם. אין צד שני

כשראיתי את התמונה שהעלתה מיכל גלוש בטוויטר, הייתי המום. היא הציגה את רגל ימין החבולה שלה (עדויות מצולמות בפרק שעלה ביוטיוב וכן ברשתות החברתיות) והמראה פשוט היה מזעזע. מיכל, שכנה וגם קולגה, היא לא אחת שנחה לרגע. עוד מנוער רצ בשנות הנעורים דרך ההפגנות בכיכר מלכי ישראל (אז), כיכר גורן, בלפור, רחבת הבימה ורחוב קפלן - ועד לפינה היוקרתית של שר החינוך יואב קיש במערב הוד השרון. את מפת הצבעים המזעזעת שמקשטת את רגלה הימנית היא קיבלה מקצין משטרה נמרץ במיוחד, שחבט בה וניסה בכוח להוציא מידיה (ורגליה) את המגפון שבו אחזה ודרכו הקריאה את שמות החטופים והחללים כשהיא ישובה ברכבה הפרטי. היא גם סוחבת שבר באחת מידיה (עוד לא ברור באילו נסיבות), אבל לא עוצרת לרגע. יחד עם חבריה למאבק היא מתייצבת למשמרת המחאה כמעט מדי יום, לפעמים גם פעמיים ביום, ומזכירה לקיש את מה שהוא טורח מאוד לשכוח ולהשכיח. וכמו שאפשר לראות בעיניים, לא נרתעת גם כשהגוף מוכה וחבול

מאז שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, דרך הסכם השילומים והפיצויים של תחילת שנות ה-50 בכלל וכינון היחסים הדיפלומטיים המלאים ב-1965 בפרט, שוררים בין ישראל לגרמניה יחסים שהוגדרו "יחסים מיוחדים". בשיחה עם פרופסור משה צימרמן, מומחה בעל שם עולמי בענייני גרמניה בכלל ויחסיה עם ישראל בפרט (וגם ראש צוות התגובות של ארגון יוצאי מרכז אירופה), עולה החשש שלא לעולם חוסן. דעתם של הגרמנים אינה נוחה מההפיכה המשטרית שמבצעת ממשלת ישראל בשלוש השנים האחרונות; וגם האמפתיה המובנת מאליה של הממשלה הגרמנית מול הטבח הנוראי של החמאס ביישובי ובסיסי העוטף, הולכת ומתפוגגת לנוכח פעילותה של ישראל בעזה ובגדה המערבית. ולמרות שמדובר במדינה שמקפיד יותר מכל מדינה אירופית אחרת להתנגד לאנטישמיות, בהחלט ייתכן שיהודים שמתגוררים במדינה, ישראלים שעברו לגור שם וגם תיירים מזדמנים ייתקלו ביחס עוין (גם אם מוסווה). וכמה מילים גם על הכדורגל הגרמני

בשיחה נוספת עם המשפטן בעל השם העולמי, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, ניסינו להבין איפה הכל השתבש. באופן לא מפתיע (לעוקבים אחרי מאמריו), מאוטנר טוען שהאחריות על הידרדרות מערכת המשפט ושלטון החוק נופלת קודם כל על מערכת המשפט עצמה - וגם על המחנה הדמוקרטי-ליברלי. לטענתו, ההסתמכות הטוטאלית "שלנו" (החילונים, הליברלים, "השמאל") על פסיקות בתי המשפט בכלל ובג"ץ בפרט, הייתה סוג של עצלנות. ואשם גם בית המשפט העליון שפתח את שעריו לאינספור עתירות שמלכתחילה לא היו אמורות להיות מוגשות. וזאת, במקום לקדם ולשמור על החברה והדמוקרטיה במישור הקלאסי, קרי דרך הפוליטיקה. הוא גם טוען שמשפט נתניהו הוא זה שהביא אותנו עד הלום; שספק אם היה נכון להגיש את כתבי האישום; שמלכתחילה לא ניתן היה לקיים משפט כהלכתו; והתוצאה שהתגלגלה משם היא מסע הנקמה של נתניהו במערכת כולה: מהפוליטיקה (הקמת ממשלה עם הימין הקיצוני ביותר) ועד מערכות הביטחון, אכיפת החוק, ביקורת המדינה וכמובן - מערכת המשפט. העיקרון, הוא קובע, לא היה שווה את התוצאה האסונית. מוזמנים לשיחה מרתקת במיוחד שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

חודשים לא רבים אחרי השבעה באוקטובר החלו הדיבורים על מלחמת השולל, על הפקרת החטופים, על השאיפות האמיתיות של הממשלה ואלה שעומדים מאחוריה ודוחפים אותה ועל השימוש בצבא בכלל ובמאות אלפי חיילי המילואים ככלי שרת בידי אלה שעבורם מדובר בתקופה של נס. רס"ן (מיל') נטע כספין וסרן (מיל') סתו הם קציני מילואים ששירתו במלחמה הנוכחית לאורך חודשים ארוכים, ודי מהר הבינו שאין שום קשר בין המטרות המוצהרות והמילים הגבוהות למציאות בשטח. הם הקימו את תנועת הסרבנים "חיילים למען החטופים" - יוזמה שחתומים עליה כבר מאות קצינים וחיילים - ובשיחה ביוזמת אסתי סגל שמסייעת להם, הם מספרים על דילמת החייל (והקצין), שנקרע בין המחויבות לחבריו, מפקדיו ופקודיו לבין השקפת עולמו; על מה הניע אותם להקים את הארגון; על מסכת השקרים שנחשפו אליה במהלך המלחמה; על המספרים האמיתיים ועל הסיכוי להביא שינוי

הפודקאסט "על הדרך | שיחות עם טובי פולק" יצא לדרכו ב-23 ביולי 2021. הרוח הייתה חדשה, נתניהו היה באופוזיציה, בממשלת השינוי כיהן שר ערבי ראשון במשרה מלאה, העבודה ומרצ היו חברות משמעותיות בקואליציה. שנה וחצי של תקווה זהירה. שלוש שנים וחצי של ממשל ביידן. ועוד חצי שנה של הטירוף של ממשל טראמפ השני. ואז הגיעו הבחירות. וקואליציית הדמים. והנאום של יריב לוין. והפגנת המטריות בהבימה. ותשעה חודשים מוטרפים של הבימה וקפלן והגשרים והרחובות והערים ברחבי הארץ. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. והטבח. ההפקרה. הביזוי. החטופים. ההפקרה. המלחמה. הנקם. הטירוף. צימאון הדם. ארבע שנים ארוכות, מפרכות ומדממות של תיעוד הישראליות - מהימים הנשכחים עם התקווה הזהירה ועד לתהום היום. ארבע שנים של תיעוד היסטורי בזמן אמת. תודה שהלכתם איתי לאורך הדרך הזו

מאז ה-7 באוקטובר ההוא, אייל אשל הוא אייל, אבא של רוני אשל. כך הוא קורא לעצמו, זו ההוויה שלו, זה היומיום שלו, זה מה שהוא עושה 24/7. השיחה איתה קשה וכבדה מכל הסיבות הברורות, אבל גם בגלל הפער הלא מוסתר בהשקפות העולם. וזו גם הסיבה שהפרק הוקדש כמעט במלואו לרוני וחברותיה, למפקדים המפוקרים שלהן, להפקרה ומקורותיה: ההתראות שנענו בזלזול מוחלט, התצפיתניות שהושלכו על הגדר הרעועה והמוזנחת ללא מינימום הגנה, הצבא שידע ושמע וראה את הקולות והמראות ולא נקף אצבע ובעיקר ההתחמקות האינסופית מאחריות של הקצינים הבכירים, המנהלים הממונים וכמובן: הדרג הפוליטי הנבחר. הדיון הקשה על הנקמה חסרת התוחלת, ההרס וההרג וההרעבה, יתקיים ביום אחר. מוזמנים לשיחה הלא פשוטה שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

מעטים הם חברי הכנסת שעדיין מייצגים כראוי את (מה שמכונה) "המחנה הליברלי" או אפילו את "מחנה השמאל" רחמנא לצלן. ח"כ הרב גלעד קריב הוא אחד מהם - אחד הבולטים שבהם. שיחה על עידן נתניהו, ממשלת הזוועות והיכולת הבלתי נתפסת שלו להתעלל בכל מי שהוא מסמן כמתנגדיו; על ההתחדשות של מפלגת העבודה ההיסטורית בצלמה החדש כמפלגת הדמוקרטים; על ההכנות לבחירות, אם יבואו בחטף; על איחודים אפשריים בתוך המחנה, הפחתת הביזור הרסני של המסרים ומניעת שריפת קולות. וגם על הסיכוי להחזרת החטופים - החיים והחללים - וסיום המלחמה, על האסון בעזה וגם על מלאכת השיקום שמצפה לכולנו ביום שאחרי. מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

במאמר שכתב השבוע בטיים אאוט תל-אביב, סקר עורך המגזין ירון טן-ברינק את חטאי התקשורת (העיתונות) הישראלית ואוזלת היד (המכוונת) שלה בסיקור המלחמה, בחשיפת האינטרסים הפוליטיים והאישיים שמשאירים אותנו בביצה המדממת של עזה כבר קרוב לשנתיים, בהתעקשות להסתיר ולא לדבר על פשעי המלחמה שישראל מבצעת ברצועה, בהסברת פשר חילופי המהלומות מול איראן, בשיתוף פעולה פוליטי בהסתרת הנזקים שהטילים האיראניים חוללו במרכזי הערים ובאתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ - ובעיקר בהפקרת החטופים. תקשורת מוסרית ואחראית לא הייתה מניחה לנושא הנורא הזה לרדת מסדר היום הציבורי אפילו לא לרגע אחד

כבר יותר משנה וחצי נדמה שמי שמנהל בשם מדינת ישראל את המו"מ לשחרור החטופים, לא באמת מייצג את האינטרסים של המדינה, של אזרחיה ובוודאי של החטופים ומשפחותיהם. מוטי קריסטל, מומחה לאסטרטגיות של ניהול מו"מ, פשרות וסכמים, חושב שבנימין נתניהו - מי שמוביל את המו"מ וקובע את מהלכיו ומחיריו - משוכנע שהוא פועל לטובת מדינת ישראל, ההיסטוריה שלה והעם היהודי בכלל, כאשר בפועל הוא מתייחס לשליחות מטאפיזית למען המדינה היהודית והעם היהודי, ועל הדרך נוטש את האינטרסים של אזרחי המדינה עצמם. ויותר מזה: פועל למען האינטרסים שלו עצמו (הישרדות פוליטית ואישית שמנותבת בעיקר להפסקת ההליכים המשפטיים נגדו). בנוסף, שוחחנו גם על מה שחשוב לעשות עכשיו, אחרי שהסתיים (זמנית?) סבב הלוחמה מול איראן, לפני שההישגים הצבאיים יתמוססו

אחרי האכזבה הברורה מאליה של אנשי השיווק של הליגה ורשתות הטלוויזיה, בסופו של דבר סדרת הגמר של ה-נבא הייתה אדירה. זה נגמר במשחק 7 - משהו שלא קורה הרבה - והסדרה עצמה הייתה משהו שלא קורה כמעט בכלל: שואו-דאון נפלא בין שתי קבוצות "קטנות" משווקים קטנים ובלי הסופר-סטארים הקבועים של הענף. ציפי שמילוביץ' נהנתה מכל רגע וקצת הצטערה שהקבוצה החייזרית של  אינדיאנה נכנעה רגע לפני השיא. שיחה על העולם החדש של ה-נבא וגם על פציעות האכילס שהשביתו במהלך הפלייאוף שלושה כוכבים גדולים: הליברטון בגמר, טייטום בסיבוב השני ולילארד בסיבוב הראשון - רצף חסר תקדים של טרגדיות ספורטיביות, שהליגה כבר הודיעה שתנסה לבדוק אותן לעומק. בינתיים התקיים גם הדראפט, קופר פלאג צפוי להיות המציל של דאלאס אחרי פארסת המכירה של לוקה ואפילו אנחנו (בערך) עלינו על המפה, עם בחירתם של בן שרף ודני וולף בסיבוב הראשון על-ידי ברוקלין נטס

כמו כולנו, גם נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי-סטריט ישראל, לשעבר הקונסול הכללי בבוסטון והיום פרשן מבוקש לענייני יחסי ישראל וארה"ב, עקב מקרוב אחרי ההתפתחויות במלחמה בין איראן וישראל וניסה להעריך מה יעשה ממשל טראמפ. העניין הוא שאת טראמפ קשה לצפות וקשה לחזות מה הוא יעשה או מה ייאלץ לעשות, והאם בסופו של דבר יעשה דברים שמנוגדים להשקפת עולמו ולשאיפות האמיתיות שלו. אז הסתבר שבסופו של דבר נתניהו הצליח להביא (שלא לומר לתמרן) את טראמפ לבצע את התקיפה המדוברת על מתקני הגרעין - השאלה שנשארה פתוחה היא מה הלאה. כמו רבים שעסוקים בנושא, גם תמיר חושב שאסטרטגיית היציאה של טראמפ וגם של איראן תהיה הסכם גרעין חדש, אבל לא לפני שהאיראנים והישראלים ימשיכו במלחמת ההתשה ביניהן, ככל הנראה לשבועות רבים נוספים ואולי אפילו חודשים. שוחחנו גם על הסיכוי לסיום המלחמה בעזה, שחרור יתרת החטופים וכניסה לתוכנית השיקום הגדולה של עזה - מהלכים שגם הם תלויים בנחישותו של טראמפ

פוד חירום בענייני השעה עם גבע קרא-עוז. על מלחמת היש ברירה שהכריז נתניהו, למרות שהשאיר את ישראל מבודדת וחשופה; על הרוח הגבית שהוא קיבל מאירועי ה-7 באוקטובר, שהשילו ממנו את הפחד מקורבנות המלחמה הכוללת - נרצחים, הרוגים, פצועים, הרס עצום, פגיעה אנושה בכלכלה, בידוד בינלאומי; על הניסיונות הגלויים והבוטים שלו לגרור את ארה"ב למעורבות פעילה במלחמה; על סגירת השמיים, עצירת המשק, הקפאת מערכת החינוך ועוד. האם נתניהו יצא למערכה עם אסטרטגיית יציאה? נראה שלא; האם הסוף (הזמני או המוחלט) נראה באופק? קשה מאוד לדעת; האם אכן ניתן לשנות את מצבה הגיאופוליטי של ישראל באמצעים צבאיים? ספק גדול. ולסיום, רגע של נחת: יהיה משחק 7 בגמר ה-נבא

השיחה הזו התעכבה מעט (למרות שהייתה מחויבת המציאות), בערה על אש קטנה שנהפכה לזעם גדול עד כדי חוסר אונים כמעט. את הפרטים והעילות לכל מה שתואר לעיל כל מאזין וצופה יכול לנחש בעצמו, אבל היה חשוב למארח להביא מישהו חכם ויודע ומנוסה דיו, כזה שיוכל לווסת את הזעם והלהט. אז הפעם פרופ' אבי שגיא היה הקיר שאליו ועליו ובו הוטחו השאלות הקשות, שלא בטוח שיש להן מענה. למשל, השימוש בצבא ככלי להישרדות פוליטית, הרבה אחרי שמוצה השימוש הלגיטימי בו - קרי הגנה על אזרחי המדינה; הגבול הדק (או העבה להחריד) שבין פקודות מטומטמות והרות אסון, שלמרות הכל חובה לציית להן - לפקודות בלתי חוקיות בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליהן, פקודות שחובה לסרב להן. למשל, ההפקרה הפושעת והנפשעת של החטופים האומללים וההתעללות המכוונות במשפחותיהם; הניסיונות הנואלים למסד את אי השוויון בכלל ואי השוויון בנטל השירות (והשכול) בפרט; למשל, על המשך המאמצים לבצע את ההפיכה המשטרית תוך כדי חיסול טוטאלי של כל שומרי הסף; למשל, השוד המגזרי הגדול; וכמה מילים גם על האיים המבודדים של הטוב, שלדעתו של שגיא עדיין קיימים בתוכנו הם אלה ש(אולי) ויוציאו אותנו מהמצור

אחרי קריירה עשירה בעיתונות הכלכלית (כתב ועורך בעיתון חדשות, העורך הכלכלי של מעריב) התמנה משה פרל למנכ"ל איגוד הבנקים. אחרי שסיים את הקדנציה הבנקאית שלו, חזר פרל לאהבתו הראשונה: כתיבה והוראה. כיום הוא מנהל מכון המחקר לבנקאות ותיווך פיננסי ע"ש ויקי וג'וזף ספרא, מרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב ובעיקר (מבחינתו) - סופר. בספרו השלישי שיצא לאור באחרונה, "מותה של האמת", סוקר פרל את גלגולי הפייק-ניוז לאורך הדורות ומגלה לנו שמעשה הרמייה הזה נמשך מאות וגם אלפי שנים. השיחה מדלגת בין ההיסטוריה העתיקה לימינו, החל מהתקופות הפרימיטיביות ביותר ועד לבינה המלאכותית של היום; ושוחחנו גם על העקרונות הבסיסיים ביותר של העיתונות כפי שהכרנו לאורך שנות העבודה שלנו בתחום ולאן שהיא התגלגלה בעידן ה"דמוקרטיה המוחלטת של המידע". מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

עוד לפני שנפתחה עונת 2024-25, רוב הפרשנים וסוכנויות ההימורים נתנו לאוקלהומה סיטי ת'אנדר את הסיכוי הגבוה ביותר להגיע לגמר הפלייאוף ה-נבא מהמערב. וזה אכן מה שקרה. לעומת זאת, במזרח הדיבור היה על האלופה היוצאת בוסטון סלטיקס וגם קליבלנד (שסיימה ראשונה את העונה הרגילה) הייתה די חזק בתמונה, אבל חולשה ופציעות הביאו לגמר את הניו-יורק ניקס (הלהיט הנחשק של התקשורת והמפורסמים באביב) ואת הסוס השחור של המזרח ואולי של הליגה כולה -  אינדיאנה פייסרס (שהגיעה לגמר המזרח גם בעונה שעברה והפסידה לאופה בוסטון). מאות מיליונים קיוו לגמר ראשון של ניו-יורק אחרי 25 שנה, אבל לאינדיאנה היו תוכניות אחרות. מוזמנים לשיחת סיכום הגמרים האזוריים וקידום גמר הפלייאוף עם ציפי שמילוביץ' וגבע קרא-עוז

בגיל 27 הספיק העיתונאי ינאל ג'בארין להשלים סדרה של תחנות, עיסוקים ותפקידים בהיקף שאצל רבים אחרים היה מספיק לחיים שלמים. סגן עורך וכתב בדמוקרט ט.וי, דובר ומנהל תוכן בערבית בקמפיין בחירות של רשימת "כולנו העיר יאפא-ת"א", מנהל פרויקט ייצוג האזרחים הערבים בתקשורת, כתב במסגרת כתב העת העין השביעית, ניהול הכשרת דוברות מקצועית לרשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית, כתב במסגרת מיזם "הארץ 21" ועוד משימות עיתונאיות וחברתיות. בשיחה בשיתוף אסתי סגל מספר ג'בארין על החיים בישראל כעיתונאי ערבי צעיר ובולט, על חברה ופוליטיקה, על התפקוד המקצועי בזמן המלחמה, על האלימות בחברה הערבית, על השאיפות האישיות והמקצועיות שלו ועוד. מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

יאיר גולן השתמש במילה "תחביב", מה אתם יודעים. אז יאללה - לגיליוטינה. בלי כתב אישום, בלי משפט, בלי עדי הגנה, בלי טיעונים לעונש. התופעה הזו פשוט מדהימה והיא התחילה עוד עם יצחק רבין (לפחות בזמן המודרני). הצד השמאלי-מרכזי של המפה הפוליטית לא מסוגל להתאחד מאחורי מנהיג נחוש אחד, וכשמתגלה כזה, הנחשים ממהרים להכיש אותו. וגם אם נניח בצד את המילה "תחביב" (לא כל אחד יודע למצוא בכל משפט את הביטוי שימצא חן בעיני כולם) - מה בסך הכל יאיר גולן אמר? שישראל מנהלת מסע הרג אכזרי, המוני, חסר עכבות, הרס חסר אבחנה והרעבה - מנוגד לחוק הבינלאומי ולאנושיות בסיסית – ובמקביל לא מציעה כל אלטרנטיבה. וזו אמירה מעודנת ואפילו חלבית בהשוואה לטירוף שמגיע משורות הממשלה והקואליציה. אבל עבור הצד שלנו הוא עבר את הגבול. אין לנו תקנה. מוזמנים למונולוג שהוקלט באולפן הרצאות מהכורסא

מהזווית שלה, כישראלית שהיגרה עם משפחתה לברלין לפני קצת פחות משנה, מרגישה קרן הבר את הלחץ הולך ומשתחרר, למרות שהיא מעורה לחלוטין במתרחש בישראל ברמה היומיומית. וזו תחושה שונה לגמרי. היא מודה שמדובר בתחושת שחרור מבורכת, למרות שכמו שכולנו יודעים: גם אם נצא מישראל, ישראל תישאר בתוכנו. וכמו כל מי שנוסע לתקופה, אפילו קצרה, גם המהגרים - החדשים והוותיקים - חווים תחושה אמביוולנטית בנוגע לאירועים כאן. מצד אחד, למי שנשאר לחיות כאן, גם אם קשה, אנחנו יודעים שזה מה שיש. אלה החיים שלנו. רוב הזמן אנחנו חיים בעין הסערה כשהכל מסביב סוער - בעוד שהישראלים שחיים מחוץ למקום הזה רואים את הטירוף כפי שהוא מתרחש באמת. ובנוגע לריפוי האפשרי, לשיקום בסוף הדרך, ניסינו להבין אם הלקח ההיסטורי של גרמניה וברלין עשוי להיות רלוונטי לישראל שמאבדת את עצמה לדעת. ובכן, לא בטוח שאפשר להשוות, לא ברור אם זה יהיה אפשרי

בשעות אלה מסתיים המסע הגדול של הנשיא טראמפ למדבריות ערב, וגם האורחת הקבועה של הפודקאסט, ציפי שמילוביץ', מתקשה להיזכר במחזות דוגמת אלה שהיינו עדים להם בשבוע האחרון. סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות קיבלו את פניו של מנהיג העולם החופשי (עדיין?) במחוות שספק אם נראו אי פעם. טראמפ מאדיר את השותפים הישנים-חדשים שלו, חותם על עסקאות בעשרות ומאות מיליארדים, נהנה ממחוות מופרכות בסגנון אלף לילה ולילה ובפועל מסמן את העולם החדש שלו: לא עוד אירופה או המערב בכלל, תשכחו מהדמוקרטיות הליברליות החופשיות והחילוניות - יחי המלכויות, הנסיכיות והאמירויות הרודניות ועתירות הכסף. וישראל? תודה ששאלתם; ישראל יוק. ושוחחנו גם על פלייאוף ה-נבא שמתקרב לשיאו, בצל הטרגדיה הספורטיבית של כוכב בוסטון סלטיקס ג'ייסון טייטום, שקרע את גיד האכילס וייעדר מהמגרשים לתקופה מאוד ארוכה

מרתק לצפות בתגובות ההמומות בישראל למעללי טראמפ ושינויי הכיוון שלו בכל הנוגע למזרח התיכון. מסתבר שכמו כל קודמיו, גם הוא איבד סבלנות לנתניהו בפרט ומאס בבעיות של ישראל בכלל. אין לו בעיה לשתף פעולה ולהישאר אדיש מול החלטות ממשלת נתניהו להמשך המלחמה לנצח והפקרת החטופים למותם, ובמקביל ובנפרד להמשיך במהלכים שלו לייסוד מזרח תיכון חדש - שישראל לא תהיה חלק ממנו. ועל הדרך עזה תישאר עזה, המשבר ההומניטרי יחריף וחלום הריביירה יישאר חלום. גבע קרא-עוז התייצב לשיחת צהרי שישי על פרשת קטארגייט, שגם אם חלקים ממנה חוקיים לכאורה, הסירחון מאיים לחנוק את כולנו. שוחחנו גם על הפוליטיקה המקומית, שהולכת ומתחממת לקראת נקודת רתיחה (בחירות?) שמי יודע מתי ואיך תגיע; על חוק הגיוס שלא יקרה ולא ישנה דבר ועל מלחמת הנצח והחיילים המתמעטים שיעמדו לרשותה. ובשביל שלא הכל יהיה שחור, גם קשקשנו קצת על פלייאוף ה-נבא הנפלא. מוזמנים להצטרף אלינו לעונג שבת