נתראה בגלגול הבא

בפרק הזה אנחנו מתיישבים על הספה (או מסרבים לשבת עליה) ומדברים על נושא שאי אפשר להתחמק ממנו אחרי אובדן מהסוג שלנו – טיפול פסיכולוגי ורגשי.נפתח במקום הדרמטי שהטיפול היה עבור רחל, שאפילו כתבה שהוא אחד משני הדברים היחידים שמחזיקים אותה בחיים. בהמשך, טליה תשתף לגבי הטיפול שלה עצמה, ועל ההשלכות שהאובדן של רחל יצר בו.אנחנו לא עושים כאן הנחות לאנשי מקצוע. דביר פותח חזית מול עולם הטיפול ה"קלאסי" (ובעיקר מול פרויד), ושואל למה מטפלים לפעמים מעדיפים פשוט לשתוק בקליניקה הסטרילית במקום לצאת לשטח ולעזור בחיים עצמם. על הדרך אנחנו משתפים בביקורת נוקבת וכואבת על השיחות של רחל עם הפסיכיאטרית הפרטית ועם המוקדנית בער"ן.זה פרק שמערבב ספקנות וביקורת יחד עם הכרת תודה עמוקה למטפלים שבאמת יוצאים מגדרם – כמו המטפלת של טליה, שהייתה הטלפון היחיד שהיא עשתה במוצאי שבת, מיד אחרי הבשורה המרה. (נ.ב - אנחנו לא אנשי מקצוע, קחו אותנו בעירבון מוגבל!)

בפרק הזה אנחנו עושים משהו שעד כה ניסינו להימנע ממנו – להסתכל אחורה אל תוך בור החרטות, האשמה והפספוס.אנחנו מציפים את כל רגעי ה"מה אם" המייסרים שלנו: מה אם היינו שואלים אותה ישירות "את חושבת להתאבד?", מה אם דביר היה עונה לשיחה הממתינה שלה באותו יום שישי אחרון במקום להמשיך לדבר עם חבר, ולמה לא זיהינו את נורת האזהרה הקלאסית כשהיא סידרה את החדר וזרקה חפצים ימים ספורים לפני ההתאבדות. דביר משתף בכנות על הדילמה והכאב סביב ההחלטה שלא לשתף את שאר המשפחה בקושי של רחל, טליה משתפת על הרגע שבו רחל רצתה לספר לה משהו והיא לא לחצה מספיק כדי לפתוח אותה, ועל התכנון שלהן ללכת יחד לטיפול רגשי – תכנון שנקטע שבוע לפני שהיה אמור לצאת לפועל.אבל במקום רק לטבוע בחושך, אנחנו מדברים גם על ההפך מחרטה – על הדברים שאנחנו כל כך שמחים שהספקנו לעשות. ניזכר בפעם האחרונה שרחל יצאה מהבית וטליה זכתה לקבל חיבוק אוהב וארוך, בשיחות אל תוך הלילה, ובפעמים שבהן דביר התיישב לדובב את רחל בחדר, וגם כשניסתה להדוף, פשוט סירב לוותר לה.זה פרק על הניסיון ללמוד לחיות לצד שאלות מנקרות שלעולם לא יקבלו תשובה.

בפרק הזה אנחנו מדברים על אמונה.זה פרק שלא מנסה לתת תשובות פילוסופיות, אלא לברר מה נשאר מהאמונה כשהחיים מתרסקים.נדבר בכנות על ה"ברוגז" עם אלוהים אחרי האובדן, ועל הטענה כלפי שמיים: "למה לא נתת לי מספיק שכל להבין את המציאות בזמן?".נשאל האם רחל אחותנו בכלל האמינה באלוהים, וניזכר ברגע הדרמטי שבו טליה הבינה שרחל כבר לא שומרת שבת.נחשוב ביחד אם אמונה הופכת את האבל לקל יותר או למסובך יותר, מה המשמעות של אמירת "קדיש" כשהלב שבור, והאם אנחנו באמת מאמינים שמי שאיבדנו נמצא בגן עדן?

בפרק הזה אנחנו מניחים את הפיל (הכחול) במרכז החדר ומדברים על הדבר עצמו: אובדנות. נתחיל ברגע מביך בנפאל, כשטליה ניסתה להסביר באנגלית למדריך טיולים מה קרה לרחל. נשאל את השאלות הכי קשות: האם יש בנו כעס על האדם שהתאבד, והאם התאבדות היא בחירה או תוצאה של מחלה סופנית?בתוך התהיות הפילוסופיות שעולות, הספר 'כן לחיים למרות הכול' של ויקטור פרנקל יהפוך לגלגל הצלה, כשיטען שגם בתוך הסבל ניתן ליצוק משמעות ולחיות חיים מעוררי השראה.נדבר גם על קבורה מחוץ לגדר ועל סוגים שונים של אובדנות, ונספר על חלום אחד מצמרר שהציף את שאלת החרטה של המתאבד.***כן לחיים למרות הכול - ויקטור פרנקלשיר - הפיל הכחולהחיים הם טריגר - יערה ישורון

בפרק הזה אנחנו לוקחים נשימה עמוקה ומדברים על הדיכאון. נדבר על הפער בין מי שידע שרחל מתמודדת עם דיכאון לבין מי שלא ידע זאת, ועל איך במבט לאחור ההתנהגות מקבלת משמעות אחרת לגמרי.אנחנו עוברים יחד על ההתפתחות של הדיכאון לאורך השנים, מדברים על השאלה אם חייבת להיות סיבה לדיכאון, ונוגעים בדילמה הכואבת סביב טיפול תרופתי — כולל שיחה אחת בליל שבת, שלא עוזבת עד היום.נדבר גם על איך רחל הסבירה את הבחירה שלה לא לשתף את כל המשפחה בדיכאון, על "לופּ" של תחושת ריקנות של מי ששוכב כל הזמן במיטה, ועל ניסיונות לעזור כשלא לגמרי יודעים מה לומר. ובסוף נשאל בכנות: האם דיכאון זה מדבק?

פרק בונוס לחנוכה."הערב אני רוצה לספר לכם סיפור. אבל דעו לכם, זה לא סיפור על צדיקים רגילים. זה סיפור על נשמות שבורות. והאמת? לפעמים הנשמות הכי שבורות הן גם הכי קדושות".סיפור באווירה של פעם על נשמות קדושות-שבורות שמתהלכות בינינו. על ניצחון זמני ועל אור נצחי.

בפרק הזה אנחנו מדברים על המשפחה שלנו — לפני ואחרי.אנחנו מתחילים במיקום של רחל בין שמונה אחים, וחוזרים למפגש המשפחתי האחרון שהיה — בדיעבד — סוג של פרידה. האם לחגוג יום הולדת 20 למישהי שלא רוצה שיחגגו לה?משם אנחנו עוברים לחלוקה השקטה בין מי שיושב שבעה לאלו ש"עומדים" שבעה: הגיסים והגיסות, סבא וסבתא, בני דודים ועוד. ויש גם את אלו שיצטרפו בהמשך למשפחה ותמיד ירגישו שהם לא עד הסוף מבינים.נשאל בכנות, האם זה בסדר לומר שמישהו במשפחה היה קרוב יותר למי שאיבדנו? ואיך נותנים מקום לסיפור של כל אחד בדינמיקה המשפחתית?ניגע בהבדלים בין אובדן של אח לאובדן של ילד, ונסכם בזה שאת ההבנה העמוקה ביותר אפשר לקבל רק ממי שנמצא במקום שלך.*מצטערים על איכות ההקלטה, מומלץ לשמוע עם אוזניות.

הפעם אנחנו מדברים על 'הנצחה' - מילה שלא עוברת חלק בגרון, ועל הפחד הגדול לשכוח את מי שאיבדנו. נספר על הדיון כמה מקום לתת במרחב הביתי לתמונות ולזיכרון, על אלבום משפחתי שהקלטנו לקראת האזכרה, וגם, למה בעצם מוציאים סטיקרים לזכר נופלים?זה פרק על הדברים הקטנים והגדולים שאנחנו עושים או לא עושים כדי להנכיח את מי שאיבדנו.אלבום שבע שמיניות | משפחת גלסר

בפרק הזה אנחנו נכנסים לרשות היחיד ומבררים איך זה מרגיש לחיות עם העובדה שאחותך התאבדה.נדבר על ההדחקה של מי שלא מסוגל להכיל את הכאב, ועל טלטלה יומיומית וסוערת שאי אפשר לברוח ממנה. נשאל האם הזמן מרפא את הכאב (רמז: לא.), וניזכר במילים ובשירים שהכי דוקרים לנו בלב.ובסוף, נקווה יחד שהמשמעות עוד תימצא, ואולי תתן נחמה.

פתיח קצר לפני שמתחילים

בפרק הזה אנחנו נוגעים באיך החברה מגיבה לאובדן מהסוג שלנו – ומה זה עושה לנו.אנחנו פותחים לדיון את ה"דירוג" הבלתי רשמי של סוגי המוות, שואלים אם אובדנות נמצאת בתחתית הסולם או אולי דווקא להפך (!), ומספרים גם על העמותות שתומכות בדרך ועל מה קיבלנו מהן.מה השאלה ששואלים אותנו הכי הרבה, איפה קיבלנו יחס שממש ריגש אותנו, ומה אמרו לנו שפשוט העדפנו לא לשמוע.נתונים או מקורות שהזכרנו:שיעור מקרי אובדנות: 437 אנשים מתו בישראל כתוצאה מהתאבדות בשנת 2020מספר חללי צה"ל: 25,420 חללי מערכות ישראל (צה"ל וכוחות הביטחון) משנת 1860 ועד 2025עיסוק באובדנות: "נמצא כי העלאה של נושא האובדנות בשיחה עם אנשים הנתונים במצוקה עשויה להציל חיים. העלאה של הנושא באוכלוסייה הכללית עשויה להיות בעלת משמעות מניעתית. לעומת זאת, חשיפה תקשורתית יכולה להזיק ואף להביא להדבקה חברתית אם עוסקים בנושא בצורה דרמטית, מפארים התאבדויות ומתארים אותן באופן מפורט לרבות מקומות ושיטות". (מתוך אתר עמותת ער"ן)עמותת אלהעמותת בשביל החייםקרן קובי מנדל

בפרק הזה אנחנו חוזרים לימים הכי מטלטלים של אחרי האובדן.אנחנו מדברים על הספדים שנכתבו בדקה ה־90, על טיפים שהלוואי ולא תצטרכו, על רגעי מבוכה שאפשר להבין רק מבפנים, ועל השבעה שהפכה למיקס של בלגן רגשי, פריבילגיות של אבלים, ומעטפה אחת שעשתה לנו התקף לב קטן.זה פרק על טירוף של התחלה, על רגעים שאי אפשר להתכונן אליהם, ועל הדרך שבה בתוך כל זה ניסינו איכשהו פשוט לנשום.

בפרק הראשון של 'נתראה בגלגול הבא' אנחנו בעיקר מנסים להבין איך בכלל מתחילים פודקאסט כזה - אבל איכשהו כבר צוללים ישר לעומק.אנחנו מספרים על רחל, אחותנו, שהתאבדה בגיל עשרים לפני שנה וחצי. זה הלב של הפודקאסט, ואנחנו לא עוטפים את זה בנייר צלופן. מדברים על הטרמינולוגיה – האם לומר "נפטרה", "מתה" או פשוט "התאבדה" – ומה עומד מאחורי כל מילה.אנחנו גם משתפים איך כל אחד מאיתנו מתנהל עם הסיפור הזה בחיים עצמם: טליה שמכניסה את זה כמעט לכל שיחה חדשה, ודביר שממתין לרגע הנכון כדי לספר. מדברים על הבחירה של רחל, או על מה שנראה כמו בחירה, ועל איך זה משפיע על איך שאנחנו רואים היום את הסיפור שלנו.זה פרק פתיחה שמערבב הומור, חשיפה ושאלות שאין להן תשובות פשוטות. התחלה של מסע שאנחנו מזמינים אתכם לעבור איתנו.