העולם של היום

איתמר גדל בתחושה שהוא מאוד מיוחד. הוא באמת מיוחד, הוא בכל זאת עשה תואר ראשון בגיל צעיר, ועבד בהייטק ועשה כסף, ויזם בעצמו, אבל למה זה בעצם חשוב ומה הופך את זה למיוחד? למה צריך להיות מיוחד ואי אפשר פשוט להיות נורמלי. להיות מורה. להיות עובד סוציאלי. לא לחפש קיצורי דרך, אלא פשוט להנות מהדרך ומה זה אומר על הכלכלה שלנו? שהיא כנראה בדרך להתרסק כי יותר מדי אנשים לא רוצים לייצר ערך אמיתי, אלא להיות יותר מאחרים. גם בזה ההורים שלנו אשמים, אבל בידינו האפשרות לתקן.

איתמר רווק בן 34 והוא מחפש זוגיות ומאמין במשפחה. זמן טוב לחפש אותו באינסטגרם. בפרק היום הוא תוהה למה פעם רווקות מאוחרת הייתה נחשבת חריגה והיום היא כבר בכל מקום. אנשים שלא נראים כמו מישהו שנשאר ״מאחור״ אבל משהו בכל זאת לא מאפשר להם להיות בזוגיות ולהקים תא משפחתי. היה משהו טוב בדרך שתפסו פעם את החיים, היה איזשהו כיוון ברור. אנחנו כבר לא מאמינים שיש דרך אחת לחיות ואנחנו מעמיסים על זוגיות משקל בלתי אפשרי, שבו בן או בת הזוג הם פרויקט כמעט טוטאלי. כשהציפייה כל כך גדולה קשה מאוד להרגיש שמצאת משהו שמספיק נכון עבורך. אנחנו כבר לא מחפשים בנאדם, אלא מחפשים תחושה מושלמת. ובכך, מאחר שיש משהו ילדותי בשאיפה לקבל הכל, לא רק הזוגיות נדחתה אלא גם הבגרות עצמה.

בפרק של היום, שעולה לאוויר בתקופת החגים הלאומיים, איתמר תוהה איך קרה שהפסקנו ללכת אחרי מנהיגים? התשובה, מסתבר, לא קשורה רק למנהיגים עצמם, שצריכים היום להיות יותר כוכבי טיקטוק ופחות אנשים עם עומק רעיוני, אלא גם למוכנות שלנו לקבל מנהיגות. הפסקנו ללכת ביחד, יותר קשה להתמסר ולהאמין, אנחנו לא תמיד מבחינים בין היכולת ללכת אחרי מישהו לציות עיוור. אנחנו לא רק מאוכזבים מההנהגה, אלא גם מפחדים ממנה. ולמה בכלל שמישהו ירצה ללכת לפוליטיקה ולהיות קולגה של טלי גוטליב?

- הפרק מתחיל בווידוי אישי של איתמר: האמת היא שלמרות שהוא מנסה, הוא לא מצליח לסמוך על האנשים שסביבו. לא עם הצוות שהוא מנהל. שוב ושוב, למרות שהוא מוקף באנשים טובים, הוא מגלה שהוא מתקשה לשחרר שליטה ולהפקיד אחריות בידי אחרים.לאורך הפרק הוא מנסה להבין על מה הקושי הזה יושב, איך הוא קשור לרקע האישי ולטראומות הילדות שלו, אבל גם איך הוא מהדהד במצב הפוליטי והחברתי במדינה היום. ולמה נדמה שליותר ויותר אנשים יש תחושה דומה, שאין לנו באמת על מי לסמוך.

״הדרך היחידה להתמודד עם כאב היא לעבור דרכו״. כשתסתיים המלחמה ותהיה פה אולי דקה של שקט יותר מדי אנשים ייאלצו לעבור דרך הכאב שגרמה המלחמה, לנו ולאחרים, ולהתמודד עם המציאות. האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם שקט? לאיתמר היה רגע כזה בקורונה, אבל הוא חלף ומאז הצורך לאמץ את יכולות ההישרדות שלנו הולך ונשחק. אנחנו כבר לא מסוגלים לדמיין שקט ולכן אולי נתקשה לייצר פה כזה.

בבית הספר שבו איתמר למד בילדותו, ביה״ס ע״ש א.ד גורדון יש שלט גדול בכניסה. ״החינוך הוא הדרך, האדם המטרה״. אבות הציונות בנו כאן מדינה שאנחנו חייבים להפוך אותה ראויה לאלו שעזבו. זאת המטרה. המטרה הזאת מחייה, מלחיצה, מאתגרת, אבל היא עדיפה על כל תחושת תלישות במקום אחר. זאת סיבה מספיק טובה להישאר בישראל. ותל אביב.

למה דווקא אנשים מאמינים נראים לפעמים יציבים יותר מול עולם מתערער? האם אמונה מעניקה משמעות שהעולם החילוני מתקשה לייצר, או שמדובר במשהו עמוק יותר: יכולת לראות עתיד גם כשאין ודאות? בפרק השני של העולם של היום, איתמר ויצמן יוצא מתוך הקנאה הזאת כדי לשאול מה נשחק ביכולת שלנו להאמין, לקוות ולבנות קדימה.

פעם העתיד היה הבטחה, או לפחות כיוון. היום הוא מרגיש לרבים כמו מקור לעומס, חרדה או ערפל. למה קשה יותר ויותר לדמיין חיים טובים יותר, חברה טובה יותר, או אפילו גרסה ברורה של עצמנו בעוד כמה שנים? בפרק הראשון של הפודקאסט ״העולם של היום״ איתמר ויצמן מנסה להבין מה נשחק ביכולת שלנו לחשוב קדימה: האם זו הפוליטיקה, הטכנולוגיה, המשברים הבלתי נגמרים, או אולי אובדן עמוק יותר של אמון בכך שהדברים באמת יכולים להשתנות.

הפודקאסט הזה היה אמור להתחיל אחרת. אבל בזמן שבו גם תוכניות פשוטות מתפרקות מול המציאות, אולי נכון להתחיל דווקא מכאן. בפרק 0, על רקע ימי מלחמה, אזעקות ושגרה שמסרבת להיעלם, איתמר ויצמן שואל מה קורה לחיים כשאי אפשר באמת לתכנן, למה הכול מרגיש זמני, ואיך ממשיכים לחשוב קדימה בתוך זמן שאין לו צורה ברורה.