קולות מהעוטף

שלושה שבועות אחרי השבעה באוקטובר, פתחה לישי מירן לביא, אישתו של עמרי שהיה חטוף בעזה 738 ימים, את "רשימות לעומרילי", קבוצת ווצאפ של שניהם. שם סיפרה לו ושיתפה על הבנות, על מה שעובר עליה ועל מה שקורה בזמן שהוא לא פה.עכשיו כשהוא סוף סוף יכול לענות להודעות ולחזור לחיים המשפחתיים, לישי ישבה מולי לשיחה פתוחה ומרגשת!דיברנו על הריפוי והטיפול המשפחתי שהם עוברים, על כך שהיא יודעת שהסבב הבא מול חמאס יגיע, על הבנות רוני ועלמא שעבורן ת"א זה כיכר החטופים ולא ים או לונה פארק.היא שיתפה בתחושה שכל החיים הם יצטרכו להיאבק על הנרטיב של מה שקרה באותו יום ועל חוסר הודאות לגבי העתיד מבחינת עבודה ומגורים: "את העצים שלי אני נוטעת רק בבית וכרגע זה לא הבית".

"הבית הוא איפה שכולנו".ניר כספי מקיבוץ חולית חוותה, כמו רבים, את השבעה באוקטובר עם ילדים קטנים בממ״ד, מאבק של בן זוגה, אדם, על ידית הדלת, מחבלים שמסתובבים בבית, פחד, אימה ואובדן קשה מנשוא, כאשר באותה שבת נרצחו רונית ורולאן סולטן ז"ל, הוריו של אדם.אבל מהר מאוד, בתוך הכאב, ניר לקחה שליטה על החיים. לצד האובדן והזיכרונות הקשים, היא בתהליך של צמיחה וריפוי: מעבירה הרצאות מעוררות השראה, מסיימת לימודי קואצ’ינג ובעשייה מתמדת בקהילה שבה היא חיה.אבל הדבר שהכי מרפא מכולם הוא רון, שנולד קצת פחות משנה אחרי הטבח ומביא איתו אור גדול, נשימה ושמחה לבית.נפגשנו לשיחה חשופה בביתה בקיבוץ רביבים, שם הם גרים עד אשר יוכלו לחזור לחולית ולהמשיך בשיקום חייהם.

"בהלוויה הראשונה הייתי בהריון, בהלוויה השניה כבר יכולתי לספר לו שנולד לו ילד". בשבעה באוקטובר בשעה 6:48 בבוקר טל חיימי מפקד כיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק הקפיץ את חברי כיתת הכוננות ויצא להילחם. אלה אישתו נשארה בממ"ד שלא ננעל עם שלושת ילדיה + אחד בבטן. בשעה 9:30 טל נפל בקרב וגופתו נחטפה לעזה. קצת יותר משנתיים אחר כך הושבה גופתו לקבורה בישראל.את השיחה המרתקת והכנה עם אלה חיימי, אלמנתו של טל חיימי ז"ל, קיימנו בבית שלה בניר יצחק. באופן קצת מוזר הקלטנו את הפרק כאשר אנחנו יושבים בממ"ד, אותו ממ"ד שבו שהתה בשבת של השבעה באוקטובר עם הילדים.אלה שיתפה על סדרי העדיפויות שהשתנו בחיים, ההחלטה לשדרג את הגרסה של עצמה עוד באוטובוס כאשר פינו את הקיבוץ למלון באילת, הלידה ללא טל וכיצד נבחר השם לוטן ומה הדבר שהכי קשה לה בבית הקברות של הקיבוץ. בפרק הזה יש המון כנות ובעיקר כל כך הרבה געגועים לטל וזה ניכר לאורך כל השיחה שאלה מדברת על האהוב שלה בזמן הווה."ההרגשה שלי שטל חי וקיים, אבל הוא פשוט לא נמצא כרגע..."

מאז השבעה באוקטובר מתמודדת רעות קרפ עם אובדן עצום – מותו של דביר, אבי ילדיה, עם שיחת הטלפון המצמררת מבתה דריה בזמן שמחבלים נכנסים ויוצאים מהבית; שיחה שהיא חיה וחוזרת אליה בכל יום מחדש. עם שנתיים של מעברים בין בתים ועם גידול שלושה ילדים שחוו יותר מדי, בגיל צעיר מדי.״אני לא מכירה את עצמי. השבעה באוקטובר הוא כמו לפני הספירה ואחרי הספירה״, היא מספרת.זמן קצר לאחר מכן, רעות בחרה בחיים ומאז היא בעשייה מתמדת - פתיחת בית קפה ומכירת השוקולד של דביר, אימונים מפרכים לקראת מרתון ניו יורק, קשר מרגש עם עמותת שלווה, הרצאות מעוררות השראה ובעיקר חיים שמנוהלים בתפיסה אחרת.לפני כחצי שנה שבה לקיבוץ רעים, שם היא משלימה את בניית ביתה החדש ולפני כחודש חזרה מניו יורק, לאחר שהגשימה חלום ישן וסיימה את ריצת המרתון בדמעות של התרגשות כאשר היא נושאת את דגל ישראל עם תמונתו של דביר, וכשגרירה של עמותת שלווה.״אמא, את לימדת אותי שלא מוותרים״, היא משתפת בהתרגשות, בציטוט של ליה, בתה הבכורה.בשיחה מרגשת ופתוחה, רעות מספרת על החוויות, על הכוחות שבתוכה ועל החיים עכשיו: ״אני לא אוהבת לעצור״, היא מדגישה, "העניין זה כל הזמן להיות בתנועה קדימה בשביל לא לשקוע. למען דביר, למען הילדים ולמען אלו שאינם״.

אודי גורן הוא בן דודו של טל חיימי ז"ל מניר יצחק שהוא חלל חטוף שעדיין מוחזק בעזה. בשבעה באוקטובר, במקביל לדאגה שלו למשפחתו הרחבה ששהתה בניר יצחק, הוא הרגיש שהוא לא נמצא במקום בטוח ודמיין תסריט שחור הרבה יותר, שכלל השתלטות רחבה על ישראל גם מצד חיזבאללה ושלוחות החמאס בישראל וביהודה ושומרון. למחרת הוא ומשפחתו כבר עלו על מטוס לקפריסין ושהו שם כחודש.טל הוכרז כנעדר תחילה ולאחר כחודשיים קיבלה המשפחה אישור על כך שהוא אינו בין החיים וחטוף בעזה. כאשר חזר מקפריסין הצטרף אל מטה משפחות החטופים וכיום הוא חבר בהנהלת המטה, פעיל מאוד בעיקר מול התקשורת הזרה, נואם בעצרות ותקופה ארוכה פקד מדי שבוע את ועדות הכנסת.עד השבעה באוקטובר עסק בצילום והדרכה, עכשיו פניו לכיוון עשיה ציבורית והוא מכוון להיות במקום הכי גבוה מבחינתו בין מקבלי ההחלטות.שוחחנו על הקשר עם טל בילדות, על עבודתו במטה משפחות החטופים ועל עתיד המדינה והחטופים: "הממשלה כרגע אומרת לציבור שעדיף להילחם ולוותר כמדינה על אזרחים שהופקרו. אני חושש שמי שנשאר שם יהפוך למקרה רון ארד".לדעתו האישית, רק החלפת הממשלה תגרום להשבת החטופים.

"אבא שלי היה מהראשונים להגיע למה שנקרא לימים 'כיכר החטופים' ולעמוד שם ואני מנסה להבין מה התפקיד שלי בכל האירוע… אני קודם כל יודע שאני צריך כמה שיותר לעבוד כמשפחה, אבל הבנתי מהר מאוד שיש לי בעיה וקשה לי להגיע לשם. רציתי לבוא ולתמוך באבא שלי ובלישי, אבל האנשים שם צועקים צעקות פוליטיות ואני לא מתחבר לזה".  בפרק מרתק נפגשתי לשיחה עם נדב מירן, אחיו של עומרי שנחטף לעזה מנחל עוז באותה שבת שחורה לפני כמעט 600 ימים.נדב חבר ב"פורום תקווה", קול שונה במאבק להשבת החטופים. קול שמאמין שהדרך לשחרור עוברת דרך הגברת הלחץ הצבאי ושההפגנות והקריאות לשחרור החטופים בכל מחיר מחלישות את העמדה של ישראל: "צריך לדעת שיש מחיר לשבעה באוקטובר", הוא הסביר והוסיף שמבחינתו צריך גם למנוע הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה ולכבוש שטחים בעזה.במשפחת מירן, יש מחלוקת עמוקה על השאלה הכי כואבת של כולנו - איך מחזירים הביתה את אלה שנמצאים בשבי?דיברנו על הילדות המשותפת ביסוד המעלה, על עומרי לפני אותה שבת ועל איך משפחה שלמה מתמודדת עם המציאות הבלתי אפשרית הזו."מהחוויות שחווית במהלך החיים, כאשר יש אירוע גדול ובמיוחד אם הוא מצער, קודם כל זה הניתוק של הרגש, אפס רגש, עכשיו צריך לחשוב רציונאלית, כי מי שעובד מתוך הרגש, הוא לא חושב."זו הייתה שיחה שבה הקשבתי לעמדות שנוגדות את תפיסת עולמי, תוך כיבוד הכאב הבלתי נתפס של אדם שאחיו נמצא בגיהנום כבר חודשים.

"בלילה במלון בעין גדי, ישנו על הרצפה כל המשפחה ואני אומר לאישתי תקשיבי יש לי רעיון - אני מדמיין את הנכד שעוד לא נולד לנו, נכנס בכיתה ו' למוזיאון של השבעה באוקטובר והוא מקבל מפה של העוטף ואז הוא בוחר את בארי, את שכונת העיגול ואת הבית שלנו והוא מקבל את כל התכתבויות הווצאפ שלנו באותה שבת ודרך הדבר הזה הוא יודע בדיוק מה קרה לנו…" בשבעה לאוקטובר יניב הגי שהה עם משפחתו בממ"ד בשכונת העיגול בבארי. בחוץ בתים עולים באש והקיבוץ נכבש על ידי הנוחבות של החמאס, בתוך הממ"ד פחד וחרדה קיומית לגורל משפחתו. לאחר שעות ארוכות הם חולצו על ידי סיירת מטכ"ל בעזרת "צוות אלחנן" ופונו לעין גדי. יניב, ילד טוב גבעתיים, איש הייטק שלא היה לו מושג מה זה קיבוץ, בטח לא שיתופי, הגיע בשנת 2005 עם איילת אישתו (שהיא בת כיסופים) פלוס שני ילדים קטנים ומהר מאוד התאהב בשדות, במרחבים ובקהילה. במהלך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ וגם בעין גדי לקח על עצמו את ניהול הקהילה של חברי בארי שם. "בהתחלה הייתי עסוק בשאלה למה דווקא אני ומשפחתי ניצלנו? ואז הבנתי שהשאלה הנכונה שצריך לשאול היא מה המשמעות שאנחנו נותנים לעובדה שניצלנו?" כך החל את מיזם "זיכרון 710" שמטרתו להנציח את אירועי השבת על ידי איסוף ראיות דיגטליות מתושבי ישובי הנגב המערבי, במטרה לתעד ולהציג באופן אותנטי את ההתמודדות, את הנרצחים, את סיפורי הגבורה, התושייה והערבות ההדדית.בשיחה רגישה ומרתקת יניב פתח את הלב ושיתף במורכבויות הרבות שהוא חווה מאז, ברובד האישי, המשפחתי והקהילתי, וכן בתפיסה הפוליטית שלו שהשתנתה ומספר גם על סגירת המעגל המרגשת עם חייל מילואים מקיבוץ גן שמואל ועל המעבר הטרי לקיבוץ חצרים וההצטרפות לשאר הקהילה.

בחמישה לאוקטובר 2023 ליאור כץ נתנזון ישבה בסוכה מחוץ לביתה בקיבוץ ניר עוז עם משפחתה: אחותה דורון, אחיה רביד, אמה אפרת ובן זוגה גדי.  בשישה לאוקטובר, ליאור, רן בן הזוג שלה וילדיהם, נסעו לסוף שבוע אצל ההורים של רן בבארות יצחק. בשבעה לאוקטובר היא התעוררה למציאות סיוטית: רביד כץ אחיה נחטף ומאוחר יותר נודע כי נרצח באותה שבת, דורון כץ אשר, אחותה, נחטפה עם שתי בנותיה אביב ורז, אפרת כץ אמא שלה, נחטפה ובדרך לעזה נהרגה מאש מסוק קרב של צה"ל ובן זוגה גדי מוזס נחטף גם הוא לרצועה.  שנה וחצי עברה ומאז היא מתמודדת עם ההשלכות ומנסה לאסוף את השברים בתוך רכבת ההרים המשוגעת עליה היא נמצאת… ליאור נכנסה לאולפן, המיקרופון נפתח והיא נתנה ביטוי עמוק לרגשות שמציפים אותה במשך כל התקופה. בשיחה חשופה וכנה היא משתפת על הבחירה לגור קרוב לאחותה כדי שתוכל לתמוך בה, על הגעגועים האינסופיים לחבריה מקהילת ניר עוז שלא ישובו עוד, על הכאב שמפלח את הלב כשהיא חושבת על רביד ועל אמא אפרת וכעס גדול על המוות המיותר שלה. אבל גם על האושר שהציף אותה כאשר גדי חזר לחייה וההתמודדות היום יומית שלה עם החיים: "אני לא מצליחה לתכנן מעבר לשבוע. אנחנו מנסים לבנות את החיים שלנו מחדש, כל חלקיק בחיים שלנו השתנה ואני באמת מקווה שנצליח".

"על החולצה הראשונה שהדפסנו היו 12 בני משפחה שאנחנו לא יודעים אם הם חיים, מתים או חטופים".אביב הברון הוא עיתונאי ותיק, עורך את "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות כבר כ 15 שנה, אבל יותר מהכל הוא קיבוצניק מבארי: "זה לא משנה מתי עזבת את בארי, זה תמיד הבית שלך גם כשאתה עשרות שנים חי במקום אחר. זה הבסיס שלך, המקום שבו אתה הולך בשבילים ומרגיש שזה הבית". הוא מעיד על עצמו שאינו נוטה להחצין רגשות, אבל כאשר התיישב על כיסא המרואיין ושוחחנו על השבעה באוקטובר שלו ושל משפחתו, הרבה רגש צף.שלושה בני משפחה שלו נרצחו באותה שבת נוראית - אחותו הצעירה לילך קיפניס, בן זוגה תרי (אביתר) והמטפל שלו פול, וגיסו השני אבשל, זיכרונם לברכה. בנוסף, תשעה(!) בני משפחתו מבארי ונחל עוז נחטפו לרצועה וימים ארוכים לא נודע באיזה סטטוס הם מוגדרים.הוא נולד בבארי, בן לרנה ואברהם, ממייסדי הקיבוץ. הוא מתאר ילדות טובה ו"נעורים שיש בהם הכל - לימודים, עבודה ברפת, בדפוס ובנגריה". אחרי הצבא יצא לשנת חופש לבדוק מה הוא רוצה לעשות, הגיע לת"א, התחיל לעבוד בתקשורת ונשאב לשם מאז ועד היום. באותה שבת היה בבהוטן (ממלכה קטנה בין הודו לסין) כדי להכין כתבה עיתונאית ושם שמע על הטבח: "התחילו להגיע הודעות מבני מחזור שלי שמתחבאים בממ"ד. הספקתי להתכתב ולדבר בטלפון עם לילך שסיפרה שיש יריות בחוץ". את ההודעה על הירצחה של לילך קיבלה המשפחה בזמן השבעה על תרי בעלה. לילך היתה עובדת סוציאלית ומטפלת באמנות, בין היתר עבדה במרכז חוסן בעוטף וטיפלה בבני נוער שנאלצו לגדול במציאות הזו. היא כתבה את "שירת הטריגר" - ספר ילדים שכתוב בחרוזים ומבקש לתת תוקף לפחדים של הילדים. "בשנים האחרונות לילך ואני עבדנו באופן צמוד במשך כחצי שנה על אלבומים לזכר ההורים שלנו, זה מאוד קירב את הקשר בינינו. עכשיו עולה המחשבה מי יעשה שלושה אלבומים לזכרם כשנשארתי בלעדיה?"שלושה שבועות אחרי אותה שבת ובמטרה להדהד את נושא השבת החטופים, הוא פרסם בשער של המוסף אותו הוא עורך תמונה גדולה של יהל שהוא צילם בבארי וכתב בכתב ידו: "שמי אביב, עורך המוסף הזה. תמיד מאחורי הקלעים, אבל היום אני מפקיע את עמוד השער. זו יהל בת 3, בת אחייניתי. עכשיו היא בעזה עם יותר מ 200 ישראלים חטופים. תחזירו אותה ואותם. וננצח". לפני כשלושה שבועות, אחרי 505 ימים! הוחזר משבי החמאס האחרון מבני משפחתו, טל שהם. זה החזיר לאביב ולמשפחתו קצת את האוויר, אבל הם ממשיכים במאבק: "כולם חייבים לקחת חלק במאבק להחזיר את כולם, זה לא רק עניין של משפחות, או ישוב ספציפי, זה עניין של ערכים בסיסיים של המדינה שלנו".

"רצינו לבדוק מה באמת קרה שם, היתה טענה שהכל קרה בגלל שהן בנות ושלא הקשיבו להן…"השבוע פורסמו מספר תחקירים שפרסם צה"ל בנוגע לתפקודו בישובי ובבסיסי העוטף בשבעה לאוקטובר.מי שהקדישו את מיטב מרצן וזמנן ולאורך עשרה חודשים (מנובמבר 2023 עד ספטמבר 2024) תחקרו, ראיינו, בדקו ועסקו בתיעוד קורותיהן של החיילות בחמ"לי התצפית בגזרת עזה הן שלוש נשים מרתקות: השופטת (בדימוס) סביונה רוטלוי שעסקה בעיקר בדיני משפחה, הקימה את עמותת "עלם" לטיפול בנוער בסיכון וכן היתה בין המקימות של תנועת "נשים עושות שלום". פרופסור שיר דפנה-תקוע עובדת סוציאלית רפואית שעוסקת בחקר של השתתפות נשים בקרב ואילת הראל, פרופסור למדעי המדינה שהמחקרים שלה עוסקים בעיקר בסוגיות של פוליטיקה, עוצמה, מגדר וקונפליקט.נפגשתי איתן לשיחה מרתקת, מרגשת וחשובה ושמעתי על השלבים בתהליך המחקר התיעודי, בהם הן נחשפו למידע שמכיל שכול, קושי וזוועות ועל השבעה באוקטובר הפרטי שלהן: סביונה היתה אמורה לציין באותה שבת את יום הולדתה בחייק המשפחה, שיר חזרה רק יום קודם מטיול בחו"ל ובצהרים כבר לקחה את הבן שלה לצבא ולא ידעה אם הוא יחזור, ואילת היתה סגורה עם שלושה ילדים בממ"ד. הן הבינו שהן עומדות בפני פרויקט מאוד גדול וממושך שיקח חודשים רבים ויצאו לדרך ארוכה, מפותלת ומאוד לא פשוטה. סופו של המחקר התיעודי שלהן מסתכם ב 138 עמודים של דוח קשה לקריאה וחשוב מאין כמותו, עם מעל 60 ראיונות של חיילות, מפקדות ומפקדים, הורים וגורמים צבאיים בכירים."חשוב לנו לציין שהתצפיתניות, הלוחמות ותומכות הלחימה שהיו שם הן גיבורות, חיילות ונשים גיבורות וככה הן יזכרו בספרי ההיסטוריה, לא ככאלה שלא הקשיבו להן, או כנשים חלשות".קישור לדוח: https://bit.ly/4eonCZn

"וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַתָּה תִמָּשֵׁך, עָשׂוּי מֵאוֹתִיוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ". (חיים גורי) אלו המילים שמקבלות את פני מי שנכנס לאתר הזיכרון האינטרנטי של קיבוץ בארי, אתר שמנציח את 102 הנרצחים בקיבוץ בשבעה באוקטובר. מה לא נאמר על בארי - הקיבוץ השיתופי, החזק, אחד מהסמלים של העוטף, עם קהילה חזקה, עם "לה - מדווש" מרכז האופניים והרכיבה הידוע ועם מפעל הדפוס המוכר. אבל בארי של אחרי אותה שבת היא שמות שמות של נרצחים, חטופים, אין ספור הלוויות ושכול שמביט בך משכונת הכרם ומשכונת הזיתים. קיבצתי לשיחה מרתקת שלושה בני אותה כיתה - ירון זרוע, לירון שמלץ וגידי יצחקי שאימו יהודית ז"ל נרצחה באותה שבת. השלושה שעזבו את בארי לפני כ 20 שנה, שיתפו בגילוי לב על השבעה באוקטובר הפרטי של כל אחד מהם, על הסטטיסטיקה הנוראית של נרצחים מקרב בני הכיתה שלהם ו/או בני משפחותיהם ועל הקושי להיות כל כך רחוקים באותה השבת. בימים שאחרי השבת הארורה ולמשך תקופה ארוכה הם ירדו לים המלח להיות עם המשפחות ועם הקהילה, התגייסו לעזור במה שצריך והדבר שהם הכי מצפים לו הוא חזרת החטופים מהקהילה ובכלל. מפגש מרגש וכנה על הקיבוץ של פעם, על הבית ועל החיבור ביניהם.

בימים אלו כאשר מה שמכתיב את סדר היום במדינה הוא הסכם החזרת בני הערובה (החטופים) מעזה ואפשר להרגיש הרבה מאוד מתח, אי ודאות והתרגשות באוויר. הזמנתי את הרב אבידן פרידמן, איש חינוך מהישוב אפרת שבגוש עציון, לשיחה על המיזם ההתנדבותי לו הוא שותף וומקדיש שעות ארוכות מזמנו. מדובר על המיזם בואו - באים ומצילים אותם ואותנו.  המיזם נולד בחודש נובמבר 2024, מתוך צורך שעלה מהשטח, בהעלאת המודעות והאקטיביזם הציבורי, סביב הדחיפות בהצלת החטופים, והצלת החברה הישראלית כולה.  המטרה של החברים במיזם וביניהם אבידן, לסייע בהשבת כל החטופים והחטופות, בהסכם מדיני, מהר ככל האפשר. הם רואים את המאבק להשבת החטופים כמאבק של החברה הישראלית כולה, על כל מגזריה ומדגישים שזהו מאבק על דמותה ועל צביונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית-ליברלית המקדשת חיי אדם ולא מפקירה אנשים למוות בייסורים. דרך הפעולה היא באמצעות הרצאות, מפגשים, חוגי בית והפצת מידע מקצועי שנעשה על ידי צוות מרצים ומרצות שרובו משתייך לתחומי הבריאות ובריאות הנפש ולאחרונה החל לכלול גם מומחים מתחום המשפט החוקתי, אנשי ונשות אקדמיה, אמנים.יות, וכן רבנים ואנשי ונשות אמונה יהודית.  פרידמן הוא גם מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף שמטרתה לקדם חקיקה שתפסיק מכירת נשק למשטרים רצחניים, כמו כן היה שותף לשביתת הרעב כאשר הצטרף אל אורנה שמעוני במאהל מול בית המחוקקים, נאם בעצרת בכרמי גת והוא פעיל ופוקד באופן קבוע את כיכר החטופים בת"א. בשיחה מרתקת ניסיתי לברר עם הרב פרידמן איך זה לחיות בסביבת הציונות הדתית ולהחזיק בדעות שונות מרוב הסביבה. "מצד אחד עם הרבה מאוד מהשכנים שלי יש מחלוקת אמיתית, האם זה דבר נכון לעשות עיסקה או שזה דבר מסוכן שמסוכן למדינת ישראל? זה נכון שלשחרר מחבלים זה דבר איום ונורא, מאוד לא מוסרי וזה עוול למערכת המשפט, אבל אני מרגיש שהדבר היותר מסוכן לחברה הישראלית זה איבוד הסולידריות ואיבוד החוסן. אני רואה שהכוח שלנו הוא באחיזה המטורפת הזו בערך החיים מאשר בכמה אנחנו משמידים וכותשים את האויבים". קישור לאתר של "בואו" http://freeusnow.co.il/

"שבע השנים שהייתי בניר עוז הם חלק מאוד רציני מעיצוב חיי, גם בתפיסות הפוליטיות וגם בתפיסות החברתיות. תקופות ארוכות עודד ויוכי ליפשיץ אירחו אותי אצלם בבית כי הבן שלהם ארנון היה איתי בכיתת סיגלון". רני בלייר הוא במאי טלוויזיה ותסריטאי עתיר יצירות ושבחים. בין היתר היה שותף לכתיבה ובימוי של סדרות הטלוויזיה "שבתות וחגים" ו"פרשת השבוע".  הוא נולד באופקים וגדל במושב ישע, אבל מגיל הגן ועד סיום כיתה ו' הוא בילה בקיבוץ ניר עוז ובכיתה יב' למד בבארי ורכש שם הרבה חברים. הוא עזב את האזור בגיל צעיר לטובת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א: "את האהבה לקולנוע קיבלתי מאורי דן וחיים פרי מניר עוז שהיו עושים סרטים היתוליים לחגים להנאתם עם מצלמות 8 ו 16 מ"מ, היינו נצמדים אליהם ולומדים". בשבעה באוקטובר שהה ביוון עם זוגתו אסתר, שם עמל על סיום כתיבת ספרו "עלעלים" - סיפורים על נוף ילדותו בעוטף: "איבדתי בשבעה באוקטובר את ליאור וטל, שניהם בעלים של בנות דודות שלי ואת גיל אביטל שהוא חבר ילדות. הריפוי שלי היה לחזור לסיפורים של הספר ולהטמיע בהם את האסון, הם כבר היו כתובים אבל פתאום קרה האירוע והם הפכו משמחות ילדות להספדים". בנוסף נאלץ לפנות את אמו למשך שנה שלמה: "היא גרה באותו בית בישע 60 שנה ונלקחה משם בגיל 87. היא נהגה ובישלה ואחרי האירוע היא הפסיקה גם את זה. היא נפטרה לפני חודשיים. אני הפסדתי את המלחמה הזאת".  בלייר הוא מרצה בכיר בבית הספר לאמנויות הקול המסך במכללה האקדמית "ספיר" שליד שדרות. בין היתר יזם את פרויקט "יהבים" לזכרו של יהב וינר ז"ל מכפר עזה שהיה אחראי על קשרי החוץ של ביה"ס ויוצר מחונן בעצמו: "הפרויקט הוא ניצוצות של תקווה. יהב היה חד ומוכשר, כמו אבא או אח גדול שדאג לסטודנטים. המוות שלו עקר מאיתנו איבר בגוף".  בסיום השיחה שאלתי אותו אם הוא רואה תקווה לגבי עתיד המדינה: "יהיה לי מאוד קשה לראות תקווה עד שהחטופים לא ישובו. אני מתגעגע לארץ שפויה, הפוליטיקה הישראלית היא האויב הכי גדול של המדינה".

"נסעתי בין מכוניות שרופות לגופות וכל מכונית שעברה מולי חששתי שאולי זו מכונית של מחבלים. זה הזכיר לי מאוד את מלחמת יום כיפור כשהייתי חיילת צעירה". רבקית לוי דרורי היא בת קיבוץ סעד. לאחר הצבא עזבה את הדת ואת הקיבוץ. מאז עשתה סיבוב ארוך בכל מיני מקומות ושנה לפני הטבח של השבעה באוקטובר חזרה לעוטף לגור בקיבוץ מפלסים. עשרות מחבלים הסתובבו בקיבוץ באותו בוקר נורא ורבקית שהתה בממ"ד של השכנים שלה מהם היא שוכרת את יחידת הדיור בה היא גרה. מהחלון הם ראו את המחבלים ולמרות שרוב הזמן היא היתה הדמות שתפסה את תפקיד המרגיעה, גם לה היו לא מעט רגעי אימה ופחד. בשעות הערב של השבת היא הצליחה לצאת מהקיבוץ ונהגה לבדה ממפלסים להרדוף שבצפון, שם גר בנה: "הנסיעה לשם היתה יותר טראומטית מבחינתי מאשר להיות בממ"ד מכיוון שהייתי בפחד מהמצב והלא נודע…" מאז היא מפונה ונדדה בין ארבעה מקומות שונים ומנסה לקיים שגרה יציבה ככל האפשר: "הצטרפתי לקבוצה של מאמנות מקשיבות, אבל הבנתי שאני לא מצליחה להיות בצד המקשיב, אלא צריכה לטפל בעצמי קודם". נפגשנו לשיחה שחשפה את המורכבות וההתמודדות של תושבי העוטף: "אני מרגישה שיש שתי אוכלוסיות, כאלו שהיו בעוטף וכאלו שלא. יש פער בתפיסה. אני חושבת לפעמים מה היה קורה אם הייתי מוצאת בית להשכרה בכפר עזה או בישוב אחר שנפגע, אני חיה בתחושה של אשמת הניצול". השיחות והשיתוף עוזרות לה לריפוי ולאחרונה אף קיעקעה על ידיה את המשפטים "גם זה יעבור" ו"משהו טוב עוד יצא מזה".

"זה מגה אירוע ואין ספר הדרכה". הבית הראשון שאליו נכנסו מחבלים בבארי בבוקר השבעה באוקטובר, הוא הבית של אייל וכרמית דבורי. המחבלים העלו את הבית באש והוא נשרף כולו. "אנחנו חמישה אחים, כולנו יחד עם ההורים גרים בבארי ובכל שנה המשפחה המורחבת נוסעת לסופ"ש בצפון. הבת הגדולה שלי התעקשה שנטוס הפעם לקפריסין ושם היינו באותו יום שבת". שם הם מתחילים לקבל הודעות בקבוצות הווצאפ של הקיבוץ על מה שמתרחש בקיבוץ ומתחילים להבין את גודל האירוע. אייל הוא איש חינוך וניהול שבעבר היה מנהל הקהילה של הקיבוץ, ריכז ועדות שונות והיה מנהל אגף במפעל הדפוס של הקיבוץ. לפני כ 7 שנים חיפש יותר משמעות ועבר לתחום החינוך, מתוך מטרה להגיע לניהול בתחום החינוך. הוא עשה הסבה להוראה וחינוך וריכז את שכבת יב' בבית הספר "נופי הבשור". לאחרונה שודר ברשת 13 סרטה של פז שוורץ "מבחן בגרות - תיכון השבעה באוקטובר". הסרט עוקב אחרי תלמידי השכבה שמתמודדים עם מציאות בלתי נתפסת כאשר רבים מתלמידי ואנשי החינוך בבית הספר נרצחו או נחטפו באותה שבת ועוד תלמידים רבים אחרים איבדו הורים או אחים. אייל חזר לארץ מקפריסין ומעיד על עצמו שהיה ב"מצב טוב יותר מאחרים", מכיוון שלא חווה את אותה שבת בבארי. הוא פונה יחד עם הקהילה לים המלח וסייע בהקמת מסגרות החינוך לגיל הרך והיסודי של בארי. בהמשך, גויס להקמת שלוחת נופי הבשור בים המלח עבור תלמידי המועצה שפונו מישובי אשכול וניהל את השלוחה. במקביל ולאחר לחץ כבד של תלמידי שכבת יב' מ"נופי הבשור", הוקם בית ספר חלופי בתנאי פנימיה בעין גדי ואייל היה אחראי על סיום הלימודים של השכבה, כולל הכנה והצלחה במבחני הבגרות. "זו תחושה אישית של סיפוק מאוד מאוד גדול. משהו שהתחיל בצורה כל כך נוראית ונגמר בצורה טובה. אלו ילדים ונערים שעברו את השבעה באוקטובר בממ"ד והמטרה היתה קודם כל להחזיר אותם לשגרה. יש קשיים ואתגרים גדולים, יש ילדים שעברו דברים קשים וזה לעיתים מתבטא בענייני אלימות ומשמעת. זו התמודדות, אבל יש לנו מערך טיפולי וייעוצי ואנחנו כבר יודעים יותר טוב איך לטפל". אייל פונה יחד עם משפחתו וקהילת בארי לקיבוץ חצרים, אבל הטראומה נמצאת בכל שביל שבו הוא פוסע ובכל מפגש אישי או קהילתי: "לכל אחד יש סיפור. אי אפשר להתעלם מזה, זה נוכח כל הזמן וזה משהו שכנראה נחיה איתו כל החיים. אולי אני עוד לא באמת התחלתי להתמודד עם האבל האישי שלי. איבדתי חברים ואנשים מאוד קרובים אלי. בשנה הקודמת כשהייתי לבד היו לי המון רגעים שצפו וחזרו. היום זה כבר פחות תוקף אותי בהפתעה".

זהו פרק אחר ושונה. האורחים שלי הפעם הם לא תושבי העוטף, אבל בשנה האחרונה הם התחברו אל המקום והאנשים באופן רגיש ועמוק. עילי בוטנר ורועי בר נתן הם חברים טובים עוד מתקופת הצבא. בשבת של השבעה באוקטובר עילי מצא את עצמו כמו רבים מתושבי המדינה בממ"ד עם המשפחה בת"א. רועי לעומתו שהה בסיומה של חופשה בתאילנד ויום למחרת חזר לארץ. ב 9.10 הם כבר נכנסו לרכב של עילי ויחד עם הזמרת ענת בן חמו הגיעו למלון בנתניה למפגש ראשון עם מפונים מקיבוצי העוטף כדי לשיר, לעודד ולנסות להקל עליהם קצת. הזמנתי אותם לשיחה אינטימית וכנה ורציתי לשמוע מהם על התקופה שהם עוברים, התחושות שהם חווים ועל קיבוצים, קהילות והגעגוע של האנשים אל בית. הם שיתפו ברגישות על ההופעות הרבות בקיבוצי ויישובי העוטף ועל המפגשים הבלתי אמצעיים עם הטראומה הפרטית של אנשי הקיבוצים. במהלך התקופה הופיעו בפני מפונים במלונות, פצועים בבתי חולים וחיילים בבסיסים צבאיים. הם אפילו הוזמנו לחתן זוג חיילים בבסיס סודי בדרום הארץ. האהבה הגדולה של שניהם לזמר העברי והחיבור ביניהם יצרו משהו עמוק יותר. מתוך החוויה הזו החליטו להעלות הופעה עם להקה ועם השירים ששרו והם מופיעים ומרגשים על במות שונות ברחבי הארץ. את המפגש הם סיימו בשיר שביקשתי שיבצעו אותו באולפן - "ילדים של שמש", שיר שעילי כתב לחגיגות 70 של קיבוצו עין כרמל. "ולפעמים רק געגוע כמו שחול נוזל מבין האצבעות היינו ילדים של שמש אותם פחדים אותם החלומות".

ב 8.10 שירלי עוקב קיבלה על עצמה את תפקיד מנהלת התרבות של קהילת כפר עזה בשפיים: "מהרגע הראשון חשבתי על שני אירועים גדולים שנצטרך להתמודד איתם - יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה וציון יום השנה לאסון השבעה באוקטובר. היה לי בראש רעיון של תערוכה ויזואלית שתספר את הסיפור שלנו…" כשלושה חודשים אינטנסיביים מאוד הם עבדו על הפרויקט עם האוצרת ימית ניומן והמפיק אייל קולב. כ 20 אלף איש עברו בתערוכה "מבעד עיניהם – סיפור קהילת כפר עזה" שהוצגה בשפיים ונסגרה לפני כשבועיים. בתערוכה הוצג סיפורה של הקהילה, של החברים הרבים שנרצחו, של החטופים מבני הקיבוץ ששבו, שנהרגו ואלו שעדיין שם, של חברי כיתת הכוננות, קבוצות הווטסאפ הפעילות משעות התופת הקשות ביותר, תמונות של הקיבוץ שוקק החיים לפני האסון הנורא ושל הבתים שנשרפו לאחריו וגם עבודות אמנות שנוצרו מתוך הכאב בתקופת השהות בשפיים. בשנת 2018 בכתבה ב YNET אמרה שירלי: "כאמא, זה מעורר אצלי שאלות לא פשוטות: איך אני מגדלת ילדים במקום הזה? האם זה מוסרי לחשוף אותם לסכנה כזו? אבל התשובה ברורה: זה הבית שלנו. לא היינו יכולים לשרוד את הקושי הזה ללא הקהילה המגובשת והחזקה שהיא הקיבוץ שלנו, ובלי החברים המקיפים אותנו וזה גם מה שאנחנו מעבירים לילדים שלנו - מסר ברור שזה הבית, זו המדינה, ואין לנו מקום אחר", היא אמרה אז. בשבת של השבעה באוקטובר היא שהתה יחד עם בן זוגה גילי כ 30 שעות בממ"ד, בעוד בנם הגדול בארה"ב ובנם הצעיר יותר שהיה אמור להיות בשכונת הדור הצעיר, שהה אצל המשפחה מחוץ לקיבוץ וכך ניצל. במהלך השנים שירלי למדה שיטות טיפול שונות ובין היתר יצרה בפרויקט מיוחד מנדלות ענק על מיגוניות ברחבי העוטף. בימים אלו היא נמצאת בקשר עם כמה גופים מהארץ ומחו"ל כדי לגייס כסף ולאפשר את נדידת התערוכה למקומות שונים בארץ ובעולם.  חלק מההתמודדות שלה היא בעשייה רבה ובריצה למרחקים ארוכים. בשיחה שלנו היא שיתפה: "איבדתי הרבה חברות ואנשים קרובים, אבל אני מרגישה שבכלל עוד לא התאבלתי". לגבי האפשרות לחזור ולחיות בעוטף היא אומרת: "אני לא רואה את עצמי חיה במקום שאין לי ביטחון, אני צריכה קודם לשקם את האמון שלי בעניין הזה ואז אוכל לחשוב על חזרה לחיים בכפר עזה".

32 קהילות מונה המועצה האזורית "אשכול". איריס עזרא היא מנהלת האגף לשירותים חברתיים במועצה. היא זו שמקבלת מאז אותה שבת שחורה את ההודעות המרות על נרצחים, חטופים, נעדרים ופצועים ובאחריותה לבשר לאותן משפחות וקרוביהם את הבשורות הקשות ולהפעיל מערך תמיכה רחב ועוטף לכלל התושבים. נפגשנו לשיחה מרתקת כדי להבין כיצד היא מתמודדת עם העומס המקצועי, הנפשי והאישי? איך מצליחים לתפעל מערך כזה כאשר הקהילות מפונות להמון מקומות שונים בארץ? האם המדינה עושה מספיק? ואיך היא מטפלת בעצמה? מתוקף תפקידה היא הגיעה אל קהילת בארי שפונו למלונות בים המלח ונשארה שם שלושה חודשים, משם תיפעלה את המערך הכולל, היתה אחראית על 5 קהילות באופן ישיר, נסעה לקהילות שבאילת פעם בשבוע ומאז היא עובדת ללא הפסקה ומתמודדת עם אתגרים קשים, מגוונים ומורכבים מאוד. לשאלה איך היא מתמודדת עם מצב כמעט בלתי אפשרי היא עונה: "אני בעשיה מטורפת, מחבקת המון, אבל נמצאת בניתוק מוחלט מהרגש. אין לי הרבה פנאי להתעסק בכאב ובצער ומאז אותה שבת הזלתי דמעות פעם אחת בלבד!"  בהקשר הקהילתי עלה בשיחה שלנו המושג "שכול מרובה" ואיריס הסבירה שהמועצה היא מאוד משפחתית וכולם מכירים את כולם: "מה שמאוד עוזר בקהילות זה הביחד, למרות שיש גם הרבה מאוד מורכבויות בתוך הקהילות אחרי אירוע כזה. אנחנו מקימים ומכשירים בקהילות צוותי אובדן ושכול, זה לא כמו מקרה בודד בקיבוץ שמארגנים הלוויה וכיבוד לאחריה, זה סדר גודל עצום והקהילה צריכה ללמוד איך מלווים את האנשים שאיבדו את יקיריהם". כבר יותר משנה עברה ואיריס לא נחה: "גם היום אני ממשיכה לעבוד באינטנסיביות רבה, מרבית הקהילות שלנו חזרו ואנחנו מלווים את הישובים ברמה הקהילתית והאישית בבניית החוסן ובשיקום. גם המצפון שלי כלפי המשפחה הפרטית שלי לא שקט, אני יודעת שלא הייתי שם מספיק עבורם לתמוך בהם". לגבי התקווה לעתיד היא מסכמת: "האור שלי זה לפגוש בעצרת בכרמי גת את חברי ניר עוז ואחרים, לחבק ולהתחבק, זה נותן לי כוחות. אני מרגישה שזו זכות ענקית לעבוד במועצה האזורית "אשכול" עם אנשים מדהימים. חשוב לציין שכבר משלבים מאוד מוקדמים רצינו לשדר שיש תקווה וסימנו לעצמנו מטרות, היה לנו מצפן שאמר בסופו של דבר נחזור הביתה". 

פרק מיוחד לשבעה באוקטובר ולציון שנה לפודקאסט. שנת 2023  היתה עבורי שנה שבה עברתי המון שינויים שכללו יציאה מאזורי נוחות, התפתחות בכיוונים שונים וחוויות מכל הקשת. במרץ 2023 חזרנו ממסע משפחתי בלתי נשכח של כ 5 חודשים בדרום אמריקה. שבועיים אחר כך גייסנו לצבא את הבכור שלנו עם כל המשמעויות שכרוכות בכך. הקמתי יחד עם חברי ושותפי בועז נובלמן מיזם שעוסק בתיעוד סיפורי חיים ובמקביל הקמנו עבורי אולפן ביתי וייסדתי את הפודקאסט "סיפור אחד". החיים שלי התמלאו בעשייה אישית, בזמן איכות משפחתי, בהנאות החיים שהיו מעורבות ביציאה להפגנות נגד המהפכה המשטרית ועוד ועוד רגעים משמעותיים. ב 7/10 הכל נעצר והשתנה. כמה ימים לאחר אותה שבת ארורה ועד היום אני בעשיה בלתי פוסקת - בתחילה כתיבת תחקירים ואיסוף חומרים עבור הספדים של חברי קיבוץ בארי, הקמת הפודקאסט "קולות מהעוטף" ומאז ה 30.10 שותפות יחד עם חברי האהובים בועז נובלמן וחן אליה בפרויקט "קיבוץ עדויות" - פרויקט שמתעד את קהילות עין השלושה ורעים מאז שפונו למלון באילת, דרך המגורים הזמניים שלהם עכשיו (ת"א + נתיבות) ובהמשך בתקווה בחזרה למשכנם הקבוע בנגב המערבי. יחד צלחנו מפגשים מרגשים, כואבים, מרוקנים וממלאים כאחד עם חברי הקהילות היקרות האלו. בפרק מיוחד לציון שנה למלחמה, לשבת הארורה ולפודקאסט אירחתי את חן ובועז לשיחה מרתקת ומרגשת עבור שלושתנו. דיברנו על קיבוציות, קהילתיות, הרצון והחשיבות לתעד ולהנציח ושילבנו תוך כדי הפרק עדויות מצולמות. יש עוד כל כך הרבה מה לספר ועוד פרקים רבים של אנשי הקיבוצים על הפרק, זהו רק ציון דרך וסוג של סיכום ביניים של מציאות מטלטלת שאף אחד לא העלה על הדעת גם בסיוטים הכי גדולים שלנו כעם. אני רוצה להודות קודם כל לכל המתועדים והמרואיינים שפתחו את ליבם והסכימו לשתף ברגעים הקשים שאותם הם חווים יום ביומו. לכל מי שמאזין וצופה, מפנה זמן להתמודד עם תכנים לא פשוטים, זה ממש לא מובן לי מאליו. ל"יד יערי" ו"יד טבנקין" שנרתמו לפרויקט ולשותפות איתי. לקיבוץ שלי, מעברות ולקבוצת "מוצרי מעברות" על התמיכה החשובה כדי שהפרויקט יעלה לאוויר. מאחל צפיה והאזנה משמעותיים, שיחזרו כולם מעזה ושנדע שקט מהו במדינה. קישור לעדויות נוספות שצילמנו במהלך כל התקופה: https://www.salontalk.co.il/about-3

"מי יחזיק לי את היד בהלוויה של אמא". זו השורה שמסיימת את השיר הפותח באלבום "232" של מור לביא מכרם שלום. בגיל חמש וחצי הגיע יחד עם אמו ובן זוגה לקיבוץ שאז נוסד מחדש: "הייתי ילד מאוד קשה. בכיתה ט' עזבתי על דעת עצמי את בית הספר ועברתי לפנימיה במצפה רמון, אחר כך התגלגלתי לעוד מקומות והייתי בלתי ניתן לשליטה… אמא שלי לאורך כל השנים נשארה ולא עזבה אותי. היום אני יודע מאוד להעריך את זה, זה אחד העוגנים שעזרו לי לשמור על עצמי במהלך השנים". מור כותב, שר ומופיע עם חומרים מקוריים: "המוזיקה זה הכלי שלי, דרכה אני מבריא. חברתית הרגשתי עוף מוזר. הבדידות ליוותה אותי לאורך שנים, היו שנים שהתמסכנתי והיו שנים שהתמסרתי אליה". בפרויקט "כולם חוץ ממי שחסר", שבו מוזיקאים מלחינים טקסטים שכתבו אנשים מהעוטף, הלחינה צליל דיין, מוזיקאית מוכשרת עם קול פעמונים את השיר "אני פוחד, אמא" שכתב מור. בפתיחת הפרק היא ביצעה את השיר בלייב בפעם הראשונה. "אני פוחד, אבל אשיר לך", הוא כותב: "שום דבר לא התחיל בשבעה באוקטובר. כתבתי על מחבלים והפגזות הרבה לפני. תמיד היה לי איזשהו אמצעי לחימה בבית, אלת ביסבול או סכין, שידעתי איפה הם מוחבאים". שיר נוסף שבוצע באולפן הוא "בין סלע לקרחון" שיצא באלבום החדש שלו ובו הוא כותב:  "שפה סדוקה, חצי חיוך רוחות מזרח, מפרש נמוך חותר בין סלע לקרחון זה זמן לישון זה זמן לישון". על השיר מספר מור שהוא נכתב בסגר הראשון של הקורונה ומתאר שהשיר מדבר על הילדות שלו, על כך שהקורונה לקחה אותו למקום של עיבוד רגשי וגרמה לו להסתכל על הדברים דרך הטראומה ולצלול עמוק פנימה. כילד כל פעם שהיה משהו קשה, היה בורח לעולם הדימיון.  יותם חיים ז"ל היה חבר טוב של מור: "למדנו באותה כיתה, ישבנו על הדשא והקשבנו לאותה מוזיקה. הוא תמיד קיבל אותי - בסוף כיתה ט' כשהתחלתי לצאת מהארון מול חברים ולא היה לי עם מי להתנשק במסיבת סילבסטר, יותם אמר 'בוא נתנשק אנחנו', למרות שהוא היה סטרייט הוא ראה אותי ורצה להראות לי שהכל בסדר, אני אזכור לו את זה תמיד". בשבעה באוקטובר מור היה בכלל עם חברים בטיול בכפר בלום: "התקשרתי לחברים בעוטף לשאול מה קורה והם לחשו בטלפון שיש להם סכין. לא הבנתי בהתחלה מה קורה…" בנוסף להיותו מוזיקאי, מרכז מור את תחום החינוך בכרם שלום (שמתגוררים כרגע באשלים): "כל החיים הייתי בין אמנות לחינוך, לנהל את החינוך זה אתגר מדהים ואני בוחר לראות את זה כמשהו חיובי. אני משתדל להתאים את עצמי ואת המסגרות לתקופה. חשוב לייצר יציבות. העוטף עולה באש, אבל בחינוך אני יודע מה יהיה שבועיים ושלושה קדימה…" לגבי חזרה אל הקיבוץ הוא אומר: "אני רוצה לחזור, אני לא יודע אם אני באמת אחזור, זה תלוי בכל כך הרבה משתנים", אבל המסר שלו ברור: "החיים ממשיכים ומותר הכל. אני בשנת אבל, איבדתי המון חברים, יש לי חברים שעדיין בעזה ויחד עם זאת אני כל הזמן צוחק. חשוב לא להיכנע לעצב, לתת לו להיות, אבל גם לצחוק. תחייכו כשאתם רואים את האנשים שאתם אוהבים. תלכו לראות שקיעות, אני כל יום הולך לראות שקיעה, השקיעות הכתומות מזכירות לי את יותם ואני מחייך".

"אתה לא בוחר בחיים, החיים בוחרים בך. גם המוות בוחר בך, אבל הוא בוחר בך פעם אחת והחיים בוחרים בך כל בוקר". ענבר גולדשטיין שכלה בשבעה באוקטובר את אחיה נדב ואת אחיינתה ים שנרצחו בביתם בכפר עזה. חן, אישתו של נדב ושלושת ילדיהם אגם, גל וטל היו בשבי בעזה וחזרו בעסקת נובמבר" ביום ה 51 למלחמה. ביתם של הוריה שמתגוררים בקיבוץ נשרף כליל ולמזלם הם שהו בטיול בחו"ל וכך ניצלו. נפגשנו לשיחה מרגשת ומלאת תובנות בדיוק ביום בו צוין יום ההולדת ה 27 של התאומים גלי וזיוי ברמן מכפר עזה שעדיין בשבי חמאס. ענבר שעזבה את הקיבוץ לפני 12 שנה, משקיעה את כל מרצה בקהילה חדשה שנכפתה עליה: "בין משפחות החטופים נוצרה שותפות גורל, כל בן משפחה קורס לרגע בזמן שלו. על אף השכול והצער, האנרגיה של משפחות החטופים לשעבר מתחדשת קצת יותר מהר ולכן היות ואני מצליחה לעמוד על הרגליים במקומות שאחרים לא מצליחים, זה מייצר אותו ווליום". הילדות שלה כפר עזה היתה בסך הכל טובה, עד גיל הנעורים: "כשהייתי בת 13 בערך היה פיגוע באלי סיני - מחבלים חדרו לישוב ורצחו את לירון הרפז ובן זוגה אסף ואז באה אלי המודעות של אפשרות כזו ושם גם התחילו החרדות. הפחד הזה מתורגם לחלום שחזר מספר פעמים ב 5 השנים האחרונות. אני רואה מחבלים שנכנסים לבתים של אנשים, פוגעים בהם ואני תמיד רואה את זה מהצד אבל לא יכולה לעזור להם מאיפה שאני נמצאת. מה שקרה בשבעה באוקטובר זה בדיוק זה. הלב שלי היה נצור בכפר עזה ואני הייתי נצורה בת"א". מאז אותה שבת נוראית, היא עזבה את עבודתה כפירסומאית והיא מעורבת מאוד בעשיה למען החטופים שעוד בשבי והחברה בכלל. היא מתגוררת בת"א ולמרות שעזבה את הקיבוץ, יש דברים שהשפיעו עליה עד היום והיא נעזרת בהם לטובת המאבק: "המוח של בני קיבוצים מחווט אחרת, אנחנו מדברים ב"אנחנו", חושבים צוות וקבוצה. אנחנו מתורגלים בללמוד לתפקד ולפעול בתוך זה. יש משהו במבנה הקיבוצי שמאוד סייע להיכנס לתוך המאבק, להתאגד ולהתחיל לפעול יחד. ערך הקהילתיות הוא מאוד משמעותי". בהקשר לטקס הממלכתי יש לה דעה נחרצת: "העם הוא זה שיודע איך לזעוק את הזעקה כי אנחנו כבר שנה זועקים. העם יודע לספר את הסיפור של העם ובסוף יש כאן אסון שיש לו שתי רגליים - רגל אחת זה המחדל והרגל השניה זו הגבורה והתקומה. אי אפשר לדבר על אחד בלי השני וקשה לי לסמוך על הממשלה שתדע לספר את הסיפור בשלמותו". לשאלת העתיד בשנים הקרובות היא משיבה באופטימיות זהירה: "ארץ אוכלת יושביה תהיה ארץ אוהבת יושביה,יש לנו עבודה לעשות. בעוד 5 שנים אני מקווה שכל החטופים והחללים יחזרו ושנהיה כבר תוך כדי תנועה של הרגעת הרוחות, שיתוף פעולה ועשיה משותפת רב מגזרית ולא שבטים. אני אישית כנראה אהיה בתפקיד ציבורי-חברתי, לא יודעת אם פוליטי, למרות שאני לא פוסלת שום דבר על הסף". בסיום השיחה היא מדגישה את המשפט שהכי חקוק לה מאחיה נדב ושאותו גם נשאה בהספד שלה: "התקווה מתה אחרונה". ראיון מעורר השראה עם אישה מעוררת השראה.

קבוצת "שמש" מניר עוז מנתה 7 חברים וחברות עד השבת הארורה. נכון לעכשיו היא מונה רק 5 כאשר סשה טורפנוב וארבל יהוד מוחזקים בעזה ע"י מחבלי חמאס. מעין ווסטלנד החברה הקרובה של ארבל מחכה לה בצפייה שכבר תחזור: "ככל שהתבגרנו, בחרנו אחת את השניה לחיים, היא לא החברה הכי טובה, היא אחות לחיים". באותה שבת שהתה מעין עם בן זוגה בדירה שלהם בת"א והתכתבה עם ההורים שלה, שגם להם נכנסו לבית, אך למזלם לא נחטפו. בשיחה מרגשת ובעלת עוצמה משתפת מעין על החברות הקרובה עם ארבל ועל החיים שלא ישובו להיות אותו דבר: "החיים שלי השתנו מהשבעה באוקטובר ב 180 מעלות. בחיצוני זה נראה אותו דבר- אני באותה עבודה ובאותה דירה, אבל בפנימיות זה לגמרי אחרת- אני מגלה רגשות שלא ידעתי שאפשר להרגיש, אני עושה דברים שלא דמיינתי שאני אעשה. הכי הזוי זה ללכת באמצע הרחוב ולהחזיק ביד שלט עם תמונה של החברים שלי". לפני 3 שנים איבדה מעין את שילי אחותה הצעירה שנפטרה בהיותה צוערת כתוצאה מאירוע רפואי, יומיים לאחר שהתמוטטה בבה"ד 1: "כשהגעתי לאילת עברה בי המחשבה על השבעה של שילי. אני זוכרת שהרגשתי שהקושי והטרגדיה הוא שלי ושל המשפחה של, אבל זה גם שלנו כקהילה. בשבעה היתה לי תחושה שכל הקהילה עוטפת אותנו ואנחנו יכולים לשחרר וליפול אחורה כי יש מי שיתפוס אותנו. כשהגעתי למלון באילת, רציתי להחליף תפקידים, רציתי לפתוח את הידיים ושישענו אחורה ואני אהיה בשבילם, אבל הבנתי שהכאב של כולנו כל כך גדול שאין מי שיעשה את זה". את הזמן שלה היא מחלקת בין ת"א לבין בית ההורים ב"כרמי גת", הפגנות ועצרות ותמיכה גדולה במשפחתה של ארבל: "יחי אבא של ארבל נוהג לומר שכל מי שבשבי הוא בן ערובה לחיי המחבלים. הוא מחדד שב 7.10 הם היו חטופים וזהו מושג שנתפס כאקט פעולה זמני, אבל מ 8.10 הם בני ערובה לחיי המחבלים וזה מושג של קבע כבר קרוב לשנה ומחייב התייחסות שונה בלחימה, במו"מ לגבי הצעדים והמחירים שיש לנקוט ולשלם עבור שחרורם. את השיחה שלנו הקלטנו יומיים בלבד לפני הידיעה המרה על הירצחם של עדן ירושלמי, הרש גולדברג-פולין, אורי דנינו, כרמל גת, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי וההגדרה של יחי "בני ערובה", קיבלה בן רגע משנה תוקף.

"בנסיעות קורה הכל: מגוון מחשבות, שירים ופודקאסטים שאני שומע, הנוף המורבידי של ים המוות נשקף מהחלון, זה נותן לי הרבה העמקות ותובנות וזה חלק ממה שעובר עלי".  בשנת 2020 אישתו של עילם מאור מבארי חלתה בסרטן מסכן חיים והוא עזב את כיתת הכוננות כדי להיות זמין בבית עבורה ועבור שני ילדיהם. לאחר שהחלימה הוא חזר אל כיתת הכוננות, חודש בלבד לפני השבעה באוקטובר. באותו היום הוא התכונן לצאת לריצה ארוכה במרחבים הפתוחים: "כבר הייתי לבוש בבגדי ריצה והתכוונתי לרוץ לכיוון ה'נובה', לא ידעתי שיש שם מסיבה. בדרך כלל אני רץ בלי טלפון ויוצא לפני הזריחה והפעם התעכבתי". ברגע ששמע את האזעקה הוא עלה על אופניים בדרך לנשקיה ולא ידע שמאחוריו על הגגות כבר יש מחבלים… עילם הוא אחד מהאנשים בבארי שראה בשבת הארורה כמעט הכל! הוא נלחם יחד עם כיתת הכוננות בגזרות שונות בקיבוץ, התמודד עם תחושות קשות של הפקרות וכעס על כך שהצבא לא מגיע במשך שעות ארוכות ואחרי שכבר הגיעו הצטרף לכוחות של יחידת שלדג ואחר כך סיירת מטכ"ל. הוא נחשף למראות קשים ואיבד חברים רבים: "אתה מבין את השבר ורואה אותו מול העיניים. בארי נמצאת בנקודה שממנה מחבלים עברו לכל המרחבים, אז הפרופורציות מרגישות כמו חול טובעני כזה, אתה רק שוקע עוד ועוד". לאחרונה הצטרף להנהלת הקיבוץ לקראת המעבר של החברים לקיבוץ חצרים ובשגרה הוא מנהל את הייצור ב"דפוס בארי" ומשתדל להיות עסוק: "עשיה היא המנגנון שלי להתמודד עם הדברים ויש הרבה עם מה להתמודד, חלק מכך זה גם המחיר שהמשפחה הפרטית שלי משלמת". הוא הקים את "בלב בארי" - פרויקט שנועד להוקיר את הקורבן שהקריבו הנופלים כשהגיעו להגן על תושבי הקיבוץ, לזכור ולחבר בין הקהילות שאיבדו רבים מאהוביהם במתקפה הנוראית: "הפרויקט גרם לי לעשות מיפוי מלא שכל מה שהתרחש בבארי. 33 משפחות של חיילים, שוטרים, מתנדבים וחברי כיתת הכוננות איבדו את היקר להן מכל. הבנתי שעם כל השבר, יש עוד דברים שעומדים יחד וקיימים ואנשים מרגשים שיכולים לראות אחד את השני. החלטתי להכיר לקהילת בארי את כל המשפחות השכולות כדי שנוקיר להן תודה. החלק המהותי בפרויקט הזה זו ההבנה של מהו העיקר ומה הטפל" והוא מתרגש מאוד כשהוא מספר על הקשר שנוצר: "היו משפחות שכולות שבאו לבארי, לקחו אלמנט מסוים מהקיבוץ והניחו על הקבר של הבן שלהם, זו היתה הישראליות שאליה אנחנו שואפים". כאשר הוא נשאל לגבי העתיד, הוא עונה בזהירות מהולה בנחישות: "כרגע אנחנו נמצאים עדיין בתקופה מאוד מאוד מורכבת, אנחנו בתהליך, אבל אני אופטימי ואני מאמין שכן יהיה ביטחון ונחזור למרחב שלנו תוך 3 שנים. שום דבר כבר לא אותו דבר. השבעה באוקטובר גרם לי לתובנות משנות מציאות וחיים".

"הניצחון שלנו יהיה לחזור לעוטף ושיהיה שם 100% גן עדן". שבתאי גבאי נולד וגדל ביפו למשפחה מרובת ילדים. היתה לו ילדות פשוטה עם זיכרונות נעימים. בצבא הגיע עם גרעין נחל לקיבוץ רעים, התאהב במקום ובאנשים. לאחר היכרותו עם מילכה שהיתה בת קיבוץ חולדה, הם תקעו יתד ברעים ושם גם נולדו שלושת ילדיהם יובל, אלון ויעל. במשך עשור עבד כרפתן, אחר כך יצא ללימודי הנדסאי בניין וכבר כמעט 30 שנה שהוא סגן המהנדס במועצה האזורית אשכול ואחראי על נושא הצמיחה הדמוגרפית בישובים ובקיבוצים, תחום שהיה עד השבעה באוקטובר בתנופה רבה! בשבת הארורה שהה עם מילכה 12 שעות בממ"ד ומרגע שראה בטלוויזיה את הטנדר בשדרות, הוא הבין שככל הנראה הולכים לפלוש לישובי הסביבה ואף כתב בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שהוא חושש שיהיה טבח במסיבת ה"נובה". יובל גויס בצו 8 לאזור יהודה ושומרון, אלון שהיה בסיני חזר במהרה וגם הוא גויס, ויעל שרק לילה קודם רקדה במסיבת ה"נובה", חזרה לת"א לעבודתה. בבוקר ה 8.10 הגיעו אל ביתם שני קציני צה"ל עם הבשורה המרה, לקח זמן לשבתאי להבין שהנורא מכל קרה ויובל נהרג: "באותו רגע נהרסו החיים, תפסתי את הראש, התחלתי לבכות ואמרתי להם קחו אותי ותחזירו את יובל". בשיחה רגישה עם כל כך הרבה כנות, מספר שבתאי על המשפחה שהקימו ברעים והחינוך לערכים, על יובל בנו האהוב והאהבה הגדולה שהיתה לו לבעלי חיים ולהפועל ת"א, על הנסיעות המשותפות למשחקים של הפועל והחיוך הגדול שלו: "אני מבקר את יובל פעם בשבוע ברעים, יושב ליד הקבר שלו ואני יודע שמה שאני עושה זה נותן לי את הכוחות להמשיך לחיות עבור המשפחה שנותרה לי ועבור הזיכרון של יובל".  לקראת סיום השיחה שלנו שאלתי את שבתאי אם הוא לא מצטער שליובל לא היו ילדים ושאין לו נכד/ה ממנו? שבתאי כאילו הוציא את הלב והניח אותו על השולחן… זו היתה תשובה כל כך אותנטית, מרגשת ומצמררת ואפשר היה לחוש את ההתרגשות באולפן ואת הדמעות בעיניים.

"מה שידעתי זה או שירו בי, או שיזרקו עלי רימון, או שהחיילים יגיעו…" ב 6.10 עמית יסודי עדס מכפר עזה הלכה בקיבוץ עם הבן שלה שיר לערוך קניות לקראת יום הולדת 5 שלו שחל בשבת השבעה באוקטובר. היא לא תיארה לעצמה שהרבה מאוד מהאנשים שפגשה בקניות, ירצחו למחרת. 64 נרצחים ו 5 חטופים, אלו המספרים הכל כך כואבים בכפר עזה.  היא נולדה ברעות, הכירה את תומר בן כפר עזה והם נדדו במקומות שונים בארץ בעקבות לימודים ועבודה. בשנת 2016 השתקעו בכפר עזה, כאשר דווקא היא זו שדחפה לבוא לגור שם והיא מספרת שלפני שעברו תומר אמר לה: "את חייבת לדעת שזה לא עניין אם זה יקרה, אלא מתי זה יקרה". הם הקימו משפחה, נולדו להם שלושה ילדים (כיום בני שבע וחצי, חמש וחצי ושנתיים וחצי) ובסך הכל החיים היו טובים עד אותה שבת ארורה. הנשקיה של הקיבוץ ממוקמת ממש בחצר הבית שלהם והמחבלים הגיעו בדיוק לנקודה הזו כי ידעו שכיתת הכוננות של הקיבוץ תגיע לשם להצטייד בנשקים. 7 דקות בלבד אחרי שהחלו התרעות צבע אדום היא כבר שמעה יריות מחוץ לבית… 36 שעות לקח עד שחולצו מביתם, כאשר מבחינת הצבא הבית שלהם היה מסומן ככבוש והם כבר נחשבו כמתים. בשעות האלו התמודדו עמית ותומר עם תפעול של 3 ילדים בממ"ד, פרידה בהודעות מהמשפחה, ניסיונות של תומר להגיע לחבר שפצוע בחוץ, המון הודעות מאנשים בקיבוץ שהנורא מכל מתחולל אצלם ואם זה לא מספיק - כ 30 מחבלים השתלטו על הבית של השכנים הצמודים שלהם, רצחו אותם ופתחו שם חמ"ל: "לא היה עם מי לדבר, אף אחד לא הגיע. קיר אחד ו 6 מטר הפרידו בינם לביננו, זה הרגע שתומר ואני נפרדנו במבט". עמית עובדת בדפוס של קיבוץ בארי כך שגם מהקהילה שם היא מכירה רבים שלא ישובו עוד. בשיחה רגישה אבל נוקבת היא מספרת על החילוץ של החיילים שתוך כדי שרו "היום יום הולדת" לשיר, על שיחת הטלפון המרגשת עם אמא שלה אחרי שניצלו, על מסעות ההסברה שלה בארץ ובעולם, על כך שכאשר נפגשים עם החבר'ה יש חוק: "לא מדברים על ה 7.10 ולא על אנשים מתים" ועל ההתלבטות האם לחזור לכפר עזה: "תומר אומר שנחכה ונראה, אני מצהירה שאני לא אחזור לשם, זה פשוט מקום שאני חושבת שאי אפשר לגדל בו ילדים אחרי שהם נשרטו ככה, השאיפה החדשה של החמאס תהיה לנסות שוב ואני לא אהיה שם עם הילדים בתוך הממ"ד כדי להדוף את זה בפעם השניה". לסיום היא מדגישה שזה לא לעניין בכל שיחת חולין לחטט לגבי אותו יום רק מכיוון שהיא מכפר עזה: "לפעמים כששואלים איפה אני גרה, אני עונה מרעות".

בשעה 7:09 נשמע צרור יריות מחוץ לבית, דפיקות על חלון הממ"ד וצעקות בערבית. היא הושיבה את ילדיה מסביבה ואמרה להם: "אנחנו במלחמה קיומית על החיים שלנו!" היא פנתה אל ליאור בתה הגדולה בת ה 10: "ברגע שאני צועקת 'עכשיו' את מחזיקה את עומרי, מכסה לו את הפה עם היד שלך, מחזיקה אותו חזק ואתם מתחבאים מתחת למיטה". בפעם הראשונה ששירי אביב, ילדה טובה ראשון לציון הגיעה לקיבוץ עין השלושה זה היה בגיל שנתיים כשהוריה חיפשו מקום שקט לגדל ילדים. אחרי שחרורה מהצבא היא עזבה ו 15 שנה מאוחר יותר, חודשיים בלבד לפני "צוק איתן" היא חזרה אל המקום בו גדלה. כבר בשנת 2015, כאשר קמה בלילות להניק את בנה, היא שמעה רעשים מוזרים מהשדות שליד הקיבוץ. היא דיווחה על כך, אבל הבדיקות שנערכו לא העלו משהו חשוד. היא המשיכה להתכונן למקרה קיצוני ולימדה את הבת הגדולה שלה מה לעשות במקרה שיש מצב חירום וצריך לקפוץ מחלון הממ"ד, להתחבא בבוידעם או לחלץ את אחיה הקטן ולברוח יחד איתו אל השכן. השבעה באוקטובר תפס אותה כאשר היא כבר אמא לארבעה, סגורה בממ"ד עם שלושה מילדיה, דואגת לבת נוספת ששהתה בממ"ד עם הוריה, שגם הם מתגוררים בקיבוץ והתחננה לבן זוגה (שיצא מוקדם יותר בנסיעה למרכז) שלא יחזור הביתה כי מסוכן שם: "אם אתה אוהב אותנו אל תחזור לקיבוץ", היא אמרה לו ולא ידעה שרק מספר דקות לפני זה מחבלים ירו על הרכב שלו באזור קיבוץ בארי. לפני כשנתיים התמנתה להיות מנהלת הקהילה של הקיבוץ שנמצא בפריחה חברתית, כלכלית ודמוגרפית. מתוקף תפקידה קיבלה באותן שעות הודעות על חדירת מחבלים לעוטף וניסתה לארגן את צוותי החירום של הקהילה, תוך כדי נפילת התקשורת ושלושה ילדים שזקוקים לה. בשלב מסוים היא קיבלה הודעת פרידה מההורים שלה ובעצמה הבינה שזה נגמר: "ואז מתחילה ההמתנה הארוכה למוות שלך, את פשוט מחכה מתי, איך ומה יעשו. ישבתי עם הילדים מחובקים ונשאנו תפילה". 26 שעות הם שהו בממ"ד ברכבת הרים רגשית בלתי אפשרית עד שחולצו. בתים רבים עלו באש, 4 אנשים יקרים נרצחו באותו יום בקיבוץ, ביניהם אחראי הביטחון של הקיבוץ רמי נגבי ז"ל שהוא גם קרוב משפחתה של שירי. אבל גם הרבה ניסים קרו שם באותה שבת ארורה - בן זוגה חזר לקיבוץ בריא ושלם, הוריה יצאו עם בתה מהממ"ד ללא פגע וחוליית מחבלים גדולה חוסלה ע"י מסוק קרב בשדות שמקיפים את הקיבוץ. הם פונו לאילת שם שהו מספר חודשים, עיכלו את אשר עבר עליהם, התחזקו מעט ומשם עברו למשכנם הזמני בנתיבות. שירי מנהיגה בעוצמה שקטה את הקהילה שלה ומקווה לחזור עם החברים לקיבוץ באמצע שנת 2025: "התקווה היא כן לחזור לקיבוץ, זו הרוח כרגע בעין השלושה, אנחנו משקמים את הבית והקהילה משקמת את הנפש". 

"אתה לא שואל מישהו מניר עוז 'מה שלומך', זה כמו סכין בלב". עירית להב מניר עוז עדיין איתנו הרבה בזכות שלושה דברים: משוט, הצינור של הדייסון והמון תושיה! ההורים שלה היו ממקימי הקיבוץ ובתור ילדה רכבה על אופניים אל חוף הים של עזה והסתובבה בשבילי הקיבוץ שרק הוקם. בגיל 12 ניגנה בפסנתר בחדר המוזיקה שהיה ממוקם קרוב לגדר הגבול והיא זוכרת שהפסיקה לנגן מכיוון שחששה מחדירת מחבלים. היא היתה פעילה מאוד ב"שלום עכשיו" ובכיתה יא' נכחה בהפגנה בה נרצח אמיל גרינצווייג ז"ל. קצת אחרי הצבא עזבה את הקיבוץ ואת הארץ ורצתה לשרוף את הדרכון הישראלי שלה. היא חיה כ 15 שנה במספר מדינות ולאחר מכן חזרה לארץ לנגב המערבי. לפני כ 5 שנים שבה לקיבוץ בו גדלה ועסקה בפעילויות שלום וקירוב בין העמים: "הסעתי פלסטינים ממעבר ארז לבתי חולים בישראל שיקבלו טיפול רפואי, היום אני לא יכולה לסמוך עליהם, לא מאמינה להם ולא בוטחת בהם, אבל אני עדיין חושבת שהברירה הכי טובה שלנו זה לעשות איתם הסכם". בשבעה באוקטובר היא ובתה היחידה בת ה 22 חוו את התופת בהתגלמותה - חמש פעמים חדרו המחבלים אליהן לבית והן כבר נפרדו אחת מהשניה. "כשפינו אותנו לבית ילדים כלשהו, לא הבנתי למה אנחנו כל כך מעט, שאלתי איפה כולם?! ואז הבנתי שנשארנו ממש מעט". מאז היא הפכה לדוברת של הקיבוץ מול התקשורת הזרה (דוברת שש שפות) והיום היא גרה בכרמי גת עם הקיבוץ ומעריכה שבעוד כמה שנים היא תשוב לניר עוז: "זה הבית", היא אומרת. בבוקר הראיון היא חזרה להתאמן בפעם הראשונה מאז אוקטובר עם קבוצת התריאטלון "אתגרית עוטף עזה": "היה מרגש מאוד להיפגש עם האנשים ולרוץ יחד בתוך המציאות הזו שאנחנו נמצאים בה. אני לא מסוגלת להסתכל קדימה, אני חיה את הרגע בתוך ההישרדות הזו".

"לקח לי זמן להבין את גודל האירוע, הבן שלי התכתב עם חבר מחולית שכתב לו "ההורים מתו, אני צריך עזרה".  30 מטר בלבד, זה מה שמפריד בין קיבוץ "כרם שלום" לרצועת עזה. ברוריה קרני הדס שחיפשה מקום שקט, משמעותי שאפשר להפריח בו את השממה, הגיעה לשם לפני 20 שנה יחד עם בן זוגה שחלום חייו היה להיות חקלאי. היא עבדה בהייטק ובמהלך השנים התפתחה בנושא הצילום. הקיבוץ עבר גילגולים רבים והוקם מחדש בשנת 2001, כיום הוא מונה 230 נפש וכבר 6 שנים שהאוכלוסייה מעורבת - כשליש דתיים והשאר חילוניים. כאשר הגיעו לקיבוץ, ג'יי בן זוגה השתלב בעבודת החקלאות ומאוחר יותר עבר לתפקיד הרבש"צ במשך כ 5 שנים. בשנת 2010 הוא נפגע מרסיסים של פצמ"ר וכתוצאה מהפציעה במהלך השנים התפתחו אצלו סיבוכים נוספים, פוסט טראומה ודיכאון ולפני שנתיים הוא נפטר מדום לב. מספר חודשים לפני השבת הארורה, נפגע ביתה מפצמ"רים והיא החלה תהליך ארוך של שיקום ושיפוץ הבית. ב 6.10 סיימה את השיפוץ ולאחר שניקתה והבריקה את הבית שלחה לחבר הודעה "עכשיו אני שוב אוהבת את הבית שלי". למחרת בבוקר כבר היתה בממ"ד עם 4 ילדים ו 3 כלבים במשך שעות ארוכות! "אחרי שנגמר האירוע מצאו כמה מאות מחבלים הרוגים מסביב לקיבוץ ועוד כמה עשרות בתוכו, זה היה ממש מחבל לכל תושב", היא מספרת. מאז השבעה באוקטובר שהו חברי כרם שלום 5 חודשים במלון באילת יחד עם קהילת ניר עוז ואחר כך עברו ל"אשלים". "באילת ביקשתי לעשות תפקיד בקהילה כי הרגשתי שאם לא אהיה בעשיה אשתגע". היא צללה הרבה יחד עם ביתה הצעירה ומצאה הרבה מרגוע מתחת למים. כיום ברוריה מתמודדת עם אובדן של חברים, עם מצב מאוד לא פשוט של בתה הגדולה שחווה פוסט טראומה, עם ניסיון לחזור לעבודה סדירה ואת כל זאת היא עושה כאם חד הורית. בשיחה שלנו עלו נושאים לא פשוטים כמו - האם היא מרגישה אשמה על כך שבחרה לגדל את ילדיה שם? מה אומרים החברים הדתיים על מה שקרה? ועל הרצון העז שלה כבר לשוב הביתה.    למרות כל אלו ברוריה היא אישה חזקה ואמיצה שמקרינה המון אופטימיות וחוסן. במהלך כל השיחה שלנו היא לא הפסיקה לשבח את הקהילה, את המקום ואת הרצון לשוב לביתה כמה שיותר מהר: "יש משהו ממגנט בכרם שלום", היא משתפת, "כרם שלום, אולי חוץ משלושת הילדים שלי, זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי, אני לא מוכנה שהפחד ינהל אותי והוא זה שיגרום לי לקבל החלטות ואני מרגישה ששום תהליך החלמה לא יכול באמת לקרות עד שלא נהיה במקום שלנו".

סיון (ציקי) להבי התייתם מאביו עוד לפני שנולד, לאחר שאביו נפל במלחמת יום הכיפורים בקרבות השיריון ברמת הגולן. הוא גדל בקיבוץ מסילות וכאשר היה בן 3 אמו הכירה את שלמה גולני (שלימים היה פעיל ומוכר מאוד בתנועת השומר הצעיר) והם עברו לגור בקיבוץ ניר עוז, משם הוא זוכר שלל חוויות טובות כמו טיולים בשדות ליד הגדר שמול עזה עם תחושת ביטחון גבוהה והרבה כיף. סיון הצטרף לשכבת הגיל של רועי מונדר ז"ל ואביב אצילי ז"ל שלימים נהיה חבר נפש שלו. בסיום המוסד החינוכי "מעלה הבשור" המשיך לשנת שירות ב"שומר הצעיר". 3 חודשים לפני השבת הארורה ביוזמתם של ליאת ואביב אצילי, הם נפגשו ב"שומריה" - כנס שבו התנועה חגגה 110 שנים להיווסדה ושם ציינו בהתרגשות 30 שנה למשלחת בוגרי התנועה משנת 1992/3. בשבת הארורה הוריו ניצלו בזכות דלתות פלדת שמותקנות אצלם בבית והמחבלים לא הצליחו לפרוץ אותן. את השכנות שלידם (עדה שגיא ואופליה רויטמן) המחבלים חוטפים לעזה.      סיון שבאותם ימים כיהן בתפקיד בכיר באגף התקציבים במשרד הפנים, העביר את כל העשיה שלו לתמיכה בקיבוצו ולנושא הדוברות של קהילת ניר עוז באילת יחד עם מספר חברים שגם הם בני הקיבוץ שכבר עזבו. לימים הצטרף למנהלת "תקומה" שקמה ע"י הממשלה במטרה לשקם את יישובי העוטף. באותם ימים לא פשוטים בכלל, הוא עסוק בתמיכה בקהילה, לצד קבלת הודעות מטלטלות על בסיס יומי, השתתפות בלוויות ודאגה להוריו ולמשפחתו. רגע אחד מרגש שהוא זוכר מהתקופה האחרונה היה סדר פסח קהילתי שקיימו לקהילה שנשארה. 200 חברים ציינו את המאורע בחדר האוכל של קיבוץ רבדים עם התפאורה המסורתית המקורית של החג שהובאה במיוחד מניר עוז. בימים אלו הוא ממשיך להתרוצץ בכל רחבי העוטף כדי לדאוג לתושבי הנגב המערבי, מעכל את לכתו של אביו המאמץ שלמה גולני שנפטר לפני מספר חודשים ומדבר על ארבעה אובדנים, אחד מהם הוא אובדן הדרך: "קשה לי לשים בדיוק את האצבע ולהגיד האם אבדה לנו הדרך, כי עדיין אני לא מבין מה הדרך האלטרנטיבית שמישהו מציע, אבל לא תיארנו לעצמנו שהשכנים שלנו יכולים לעשות בנו מעשה כל כך נפשע!" הוא מסכם. בבוקר של הקלטת הראיון התפרסמה הידיעה על מציאת גופתו של דולב יהוד ז"ל מניר עוז. לאחר שיצאנו מהקלטת הפרק התבשרנו על הירצחם בשבי של שלושה חטופים נוספים מניר עוז - חיים פרי, יורם מצגר ועמירם קופר (ונדב פופלוול מנירים), הפרק מוקדש לזכרם.

"ובחלומי באו מחבלים ממנהרה מעזה והם עומדים בחלון חדר השינה שלי". לפני 10 שנים חלמה פרח פילו מקיבוץ בארי את החלום הזה, בעקבותיו הזמינה מנעולן משדרות שיסדר עבורה נעילה פנימית לממ"ד. המנעול הזה בתוספת מזל, אמונה, כוח רצון ועוד כמה דברים לא מוסברים הצילו את פרח במתקפה הרצחנית על קיבוצה. אין הרבה מילים שיצליחו לתאר את מה שחוותה פרח בשבעה באוקטובר כאשר לא פחות מ 12 מחבלים שהו בביתה שעות ארוכות, אבל לא הצליחו לחדור את הדלת. גם לאחר שכוחות צבא נכחו בבארי, לא עלה בידם להכריע את המחבלים ששהו בביתה והם מחליטים באמצעות כלי הנדסי כבד למוטט את הבית על המחבלים. במשך 48 שעות היא שוהה לבדה בממ"ד החשוך, מאלתרת שירותים, מחשבת כל ביס ולגימה ממעט אוכל ומים שהיו לה שם: "אני הייתי הרמטכ"ל של הממ"ד", היא מספרת ומוסיפה: "הבנתי שאף אחד לא יקום פה אותו בן אדם שהוא הלך לישון אתמול". היא כותבת במחברת שמצאה, מתחברת לאמונה ולרבי מלובביץ', חווה הזיות ובעיקר מבינה שאולי אלו רגעיה האחרונים כאן. יש רגע אחד בו היא כבר מתכננת להסגיר את עצמה לידי המחבלים, אך זה לא קורה בסוף. "שברו את הבית לבנה אחרי לבנה ואני שומעת את הבית מתרסק ומתפורר", היא מתארת. למרות הכל כעבור 48 שעות, ביום שני בבוקר התשעה באוקטובר כאשר הקיבוץ כבר נקי ממחבלים, היא מצליחה לצאת דרך חלון הממ"ד, לצעוד בשכונה ולהבין שהרבה לא נותר ממנה. היא מוצאת קלנועית ונוסעת איתה עד לשער הקיבוץ. החיילים שם משפשפים את עיניהם ולא מאמינים שהדיירת מבית 425 יצאה משם בחיים! פרח שנולדה בהונגריה בשם קורנליה וחוותה שם עקירה מן הבית בשל היותה יהודיה, חוותה זאת שוב בשבת הארורה כאשר נותרה ללא כלום והיום היא מתגוררת כבר 8 חודשים במלון בים המלח עם קהילת בארי. "היום אני בת 76 ואני צריכה להתחיל לבנות מחדש חיים, מה לעזאזל עושים עם זה?" שיחה עם אישה שלמרות כל מה שעברה היא מלאת כוחות ומעוררת השראה!

סרן נמרוד גאון ז"ל נולד בקיבוץ גבולות וחי שם עד גיל 11, אז עזבה משפחתו את הקיבוץ. הוא היה ילד ונער מקסים, ניגן בגיטרה וכתב שירים. הוא היה גבר מרשים, בעל לב רחב ואח נפלא לאחיו הצעירים מיכל ורונן.נמרוד היה בוגר המחזור הראשון בפנימייה הצבאית שליד הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב. הוא הקדיש את זמנו הפנוי לקריאת ספרי היסטוריה, היה אדם נאמן ובעל כושר מנהיגות. הוא התגייס לחיל השיריון ובמהלך שירותו בצבא השתלם בקורס לקציני אג"ם, בקורס לקציני שריון ובקורס למפקדי פלוגות בחיל השריון. במלחמת יום הכיפורים, ליתר דיוק בשבעה באוקטובר 1973 נפל בקרב בלימה בסיני. שבועיים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, הלך לשמוע את שלמה ארצי בהופעה ביד מרדכי. נמרוד כתב בסתר שירי אהבה לחברתו עמליה, והיא הביאה אותם להוריו אחרי המלחמה. שירים אלה נכנסו לספר הזיכרון שהרכיבו הוריו. בעקבות הזיכרון שנמרוד כל כך נהנה בהופעה, אביו של נמרוד החליט לשלוח לשלמה ארצי את הספר שכתב לזכרו ובו שיריו וכתביו של נמרוד שכתב בין הגילאים 20 ל-22. ב 1979 הוציא שלמה ארצי את השיר "אני שומע שוב" (שיר חייל) ועד היום השיר הוא נכס צאן ברזל במוזיקה הישראלית בפרט ובתרבות הישראלית בכלל.נפגשתי עם מיכל גאון-הרוש מקיבוץ מעברות, אחותו של נמרוד ז"ל, לשיחה כנה ומרגשת ובפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד שנים היא שיתפה בתחושות הכואבות שלה, גם 50 שנה אחרי נפילתו: "שנים לא יכולתי לראות טנק ישראלי שנוסע, בעקבות המלחמה העכשווית נפלה ממני קליפה רגשית ונפתח בי משהו במקום האישי שלי שעד עכשיו היה עצור". שנה וחצי בלבד הפרידו בין אחיה הבכור אליה והיא היתה מאוד קרובה אליו כל השנים: "הייתי מספרת אותו, הוא לימד אותי לעשן בגיל 16, היינו מאוד קרובים". במלחמת יום הכיפורים השכול היכה פעמים במשפחת גאון, בתחילת המלחמה נמרוד וביום האחרון שלה הדוד של מיכל, (אח של אבא שלה) שנפל בחרמון הסורי. "אני עדיין לא מסוגלת לשמוע את שירי חייל במלואו", היא מספרת ומוסיפה: "השיר הזה הוא מצבה שאיש לא יוכל לנתץ".

"אשה ברחה מבשורה… והבשורה המרה רדפה אחריה והשיגה אותה", כך כתבה בתיה אופיר בדף הפייסבוק שלה ב 18 לאוקטובר לאחר שהתבשרה בוודאות שאיבדה בשבת הארורה לא פחות מחמישה(!!!) מבני משפחתה. משפחת בירה שנרצחו בקיבוץ בארי. בתיה התיישבה באולפן לפני הקלטת הפרק ולא האמנתי שככה נראית אישה שכבר 7 חודשים מתמודדת עם האובדן של אחיה טל שנרצח מחוץ לביתו ואחיה הצעיר אורון שנרצח בממ"ד בביתו יחד עם אישתו האהובה יסמין ושתי בנותיהן המקסימות תהל בת 15 ותאיר בת ה 22. היא הקרינה חוסן ותאוות חיים שעוד לפני שנפתח המיקרופון עוררו בי השראה. כבר 23 שנים מאז שעזבה את בארי, אבל הקיבוץ אף פעם לא עזב אותה: "תמיד בארי היתה בשבילי עמוד שדרה שידעתי שאני אף פעם לא אפול, שהמשפחה שלי אף פעם לא תיפול, שתמיד יהיה מי שיתפוס אותנו".לאט לאט היא אוספת את עצמה, תומכת ביהב, האחיין שלה שנותר בבת אחת יתום מהוריו ואחיותיו, מתעקשת לחזור לתחביבים ולפעילות הרבה שכל כך אפיינה אותה, כדי להצליח ולהתמודד עם המציאות: "חברים סיפרו לי שלפני ההלוויות הם נכנסו לבית העלמין, ראו חמישה בורות אחד ליד השני, יצאו מבית העלמין וחזרו הביתה, כי הם לא היו מסוגלים. לי לא היתה את האפשרות לברוח, זאת המציאות החדשה שלי".היא מנסה גם לשמור אנרגיה לטובת המשפחות של החטופים ומגיעה לתמוך בהם ובקהילת בארי: "כיכר החטופים זה המקום שמוציא ממני הכי הרבה בכי, שם אני מתפרקת", היא מספרת. בתיה גם מתייסרת לא מעט: "אני נושאת איתי כל כך הרבה אשמה ועובדת על זה הרבה כדי לשחרר אותה. אשמה שלא הייתי שם, איך לא עזרתי להם וגם אשמה שבכל התקופה הזאת של סבבי הלחימה לא יצאנו לרחובות, אני והעם ואמרנו די".גם על המדינה ועל העומדים בראשה היא לא חוסכת במילים: "אני מרגישה את הזעם בעיקר כשאני בבית העלמין, כשאני רואה את חמשת הקברים… אני אומרת איפה אתם כל אותם האנשים שהדם של האחים שלי על הידיים שלכם?! לא באתם, לא אמרתם 'סליחה אני מתנצל', לא לקחתם אחריות. זה מזעזע אותי. בואו תראו את חמשת הקברים. אף אחד לא הגיע".השיחה עם בתיה היתה מטלטלת מצד אחד, אבל גם כזו שנותנת כוחות להמשך. אישה של מילים שחודרות עמוק ללב.

חלק לא קטן מהחיילים שנפצעו באורח קשה ברצועת עזה מגיעים לאחר השיקום בבתי החולים למרכז Move to motion, שם הם זוכים לקבל טיפול פיזיותרפיסטי בגישה אחרת שבלא מעט מקרים אף מעמיד אותם על הרגליים ומקים אותם מכסאות הגלגלים בניגוד לכל התחזיות.בשיחה מרתקת ומרגשת פגשתי את לנה אילת שהיא מנכ"לית העמותה ומנהלת את מרכז השיקום, אבל יותר מהכל היא אמא של טליה. בסיום כיתה יב' טליה היתה רקדנית בלהקה בינלאומית, עמדה לקראת גיוס לצבא ואף התקבלה להיות מדריכת כושר קרבי. לנה עבדה בתחום של מודיעין תחרותי ושימשה כיועצת למספר חברות בנושאי שיווק וייעול המכירות.ברגע אחד חייהן השתנו מהקצה אל הקצה - טליה הרגישה כאבים בגב ותוך 24 שעות מצאה את עצמה בבית חולים כשהיא משותקת מהמותניים ומטה, כאשר כלי דם באזור חוט השדרה שלה התפוצץ באופן ספונטני ונוצר שם כריש דם. לאחר ניתוח, חצי שנה של שיקום במחלקה הנוירולוגית בתל השומר ועוד שנתיים של טיפולים מכל הסוגים במקומות שונים, החליטה לנה לחפש פתרונות מחוץ לקופסה. ככה הן הגיעו למרכז טיפולים בפירנצה, איטליה שמטפל בשיטה וגישה ייחודית של פיזיותרפיה. לנה החליטה שהיא משנה את הקריירה שלה ומייסדת כאן מרכז טיפולים דומה.יחד עם אורן גרינבוים, פיזיותרפיסט בעל ניסיון בתחום השיקום האקטיבי ובועז רדנסקי, שבתו רעות נפצעה בחוט השדרה כתוצאה מקפיצה בטרפולינה, הם ייסדו את עמותת move to motion.לנה שמשמשת מנכ"לית העמותה, גאה מאוד בתוצאות: "הבאנו את השיטה לישראל בגלל שרצינו שאנשים יחוו את השיקום לצד החיים שלהם. מגיעים אלינו החיילים שנפצעו הכי קשה. אנחנו רוצים לתת להם את ההזדמנות להגיע הכי רחוק. הם נתנו הכל בשבילנו כדי שנוכל לחיות בשקט ובשלווה".בעקבות ההצלחות המדהימות של המרכז והגעתם של הרבה פצועים מהמלחמה בעזה, נוצרה רשימת המתנה ארוכה מאוד. "אנחנו מגייסים עכשיו כסף כדי שנוכל לגדול", היא אומרת "המטרה והחזון שלנו זה להיות מרכז מצוינות לשיקום נוירולוגי עולמי", היא מדגישה.מי שעבדה מאוד קשה וכיום כבר הולכת בעזרת קביים והרבה פחות בעזרת כסא גלגלים זו טליה: "התחלתי לאהוב את החיים מחדש! הנורה שהיתה כבויה, נדלקה שוב. עם הנכות שלי, 'על הנייר' אני לא אמורה ללכת, לא אמורה לעמוד ולא אמורה לרדת ולעלות מדרגות ואת כל אלו אני עושה. בסוף אתה צריך שתהיה לך מטרה בחיים. להיות כל החיים רק בשיקום זו שחיקה נפשית לא נורמלית. עם כל מה שקורה במלחמה, הבנתי שהחלום שלי זה להיות מאושרת, שהמשפחה שלי תמיד תעטוף אותי ושכולם תמיד יהיו בריאים. אח שלי היה 140 יום בעזה אז היום הדברים הפשוטים הם נהיו החלומות שלי".שיחה מרתקת ומרגשת של אמא ובת שבעוד מספר חודשים תייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים, פריז 2024 כחותרת קייאקים ועם המוטיבציה, הנחישות והעבודה הקשה, מקום על הפודיום זה ממש אופציה עבורה.שתי השראות בראיון אחד.

תמר שוורץ היא מנכ"לית עמותת "רוח נשית" והיא גם אמא של נעם שנפטרה לפני כשנתיים ממחלת הסרטן.בשיחה מרתקת היא מתייחסת לאכזריות המעשים של החמאס, להכחשה של ארגוני הנשים באו"ם, לשיחות שלה עם חברתה מקיבוץ בארי ששהתה 16 שעות בעליית הגג כאשר ביתה שורץ מחבלים. היא מתייחסת למצוקה של הנשים שמתעצמת מאוד בזמן מלחמה, מדברת על הגברים שיוצאים למילואים וחוזרים אחרת ומספרת על הביקורים שלה בבתי המשפחות השכולות, כאמא שגם איבדה את היקר לה מכל.לפני כחודש היא נאמה בבניין האו"ם בניו יורק וייצגה את מדינת ישראל בכל מה שנוגע למאבק באלימות נגד נשים: "עד היום לא התאוששתי מהתדהמה שהיתה לי כששמעתי את התגובה של ארגון ה UN WOMAN ושל נשיאות האוניברסיטאות הבכירות בארה"ב שפשוט הכחישו את מה שקרה. גם אני נגד הכיבוש, אבל אתה לא משתחרר מדיכוי על ידי זה שאתה אונס".היא מספרת שרוב הנשים שנאנסו ב 7/10 גם נרצחו אחר כך.על הגברים שחוזרים מהמילואים היא אומרת: "זה טוען את הנשמה באגרסיות".כמי ששכלה את בתה וגם עשתה על זה סרט היא מדגישה: "עשיה זו תרופה מאוד טובה! אני מכירה את זה ממשברים אחרים. הטראומה הלאומית מעוררת אצל כל אחד את הטראומה האישית וזה לא פסח גם עלי, יש שכול צבאי ויש שכול אזרחי, אבל הכאב הוא אותו כאב".בחודשים האחרונים היא תומכת בהורים שכולים ומבקרת בביתם: "הרבה הורים שכולים פונים אלי בבקשה להיפגש מכיוון שאני כבר היישרתי מבט לאימה. אני אף פעם לא מסרבת למשפחה שכולה. חברה אמרה לי שהפכתי ל'שכול-סלב'. כל מפגש מאוד מעצים ונותן לי תחושת משמעות, אבל באותה מידה זה גם פוצע באותה השניה".

ביום ראשון נציין בעצב שישה חודשים מאז אותה שבת. יעל גבאי מקיבוץ רעים תציין שישה חודשים של חסר תמידי של אחיה האהוב יובל ז"ל, שנשאר בן 35.בשבת השבעה באוקטובר הוקפץ יובל, מ"כ בגדוד 8109 שבחטיבה המרחבית שומרון ליהודה ושומרון ובזמן שהיה בדרכו להגנה על הישוב איתמר, הוא נורה בדרך לשם כאשר הוא ברכבו.יובל אהב בני אדם ויותר מכל אהב בעלי חיים. היה אדם שמח, מצחיק, בעל נתינה אינסופית, אוהד שרוף של הפועל ת"א ושל להקת "היהודים", שגם באו לשיר לזכרו בטקס הלוויה שלו.בראיון נוגע וחשוף פותחת יעל את ליבה ומדברת על יובל האח הבכור, על כך שגם היא היתה אמורה להיות בכלל במסיבת ה"נובה" ועל שיברון הלב וההתמודדות עם האובדן: "אני לא חושבת שעד היום אני באמת יודעת מה לעשות ואיך להתמודד… אני לא עובדת מאז ובאמת אצלי זה כל יום לבחור - לבחור לחיות, לבחור שהחיים יותר שווים מהכל… מאוד קשה לי, מאוד קשה למשפחה. מה שעוזר לי זה לספר על יובל, לכתוב עליו, להביע תחושות ורגשות או להעלות תמונה שלו ברשתות החברתיות כמעט כל יום. מבחינתי ככה אני חיה אותו".בשבע שנים האחרונות חיה יעל בת"א, אבל ברגע שיתאפשר היא מתכוונת לחזור יחד עם הוריה אל המרחבים הפתוחים של קיבוץ רעים.נפגשתי איתה לשיחה בדירה שלה ברחוב הרצל בת"א, באחד המגדלים, שם מתגוררים חברי קיבוץ רעים עד שיוכלו לשוב לביתם. מי שעוד נכחה איתנו בראיון זו הכלבה רותי, שרק שבוע קודם לכן יעל הביאה אותה מעמותת "רחובות אוהבת חיות", שם יובל התנדב מדי יום שישי, אהב את העמותה ואת הכלביה ואהב את רותי הכלבה.

קרן זורע היא פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה כבר 20 שנה ומזה מספר שנים שהיא מטפלת בעמותת "בשביל המחר", שם היא פוגשת לוחמים ולוחמים שעוברים מסע לעיבוד הלחימה. ירון, בן זוגה של קרן הוא בן קיבוץ בארי.בשבעה באוקטובר בשעות הבוקר קרן עוד היתה בטיול שגרתי עם הכלב בשדות. מהר מאוד הרוגע והשקט הפכו לדאגה גדולה, לחץ אדיר וקשר מקוטע עם המשפחה בבארי.מאוחר יותר, כאשר החלו להתברר מימדי האסון בבארי, גם הבן הקטן שלה כבר לא יכול היה לשתוק: "אמא, אני אף פעם לא ראיתי את אבא שבור ככה. ברגע שהוא אמר לי את המשפט הזה, פרצתי בבכי!".ב 22 לאוקטובר היא כתבה ופרסמה בפייסבוק את הפוסט הזה:"מי יכול להגיד לי מה עושים עם לב שבור לרסיסיםמי יכול להגיד לי איך מעבירים את הכאב בחזהמי יכול להגיד לי מה עושים כשהאיש שלך עצוב,תהומות של עצב והילדים שלך רואים את זהואין אין מה לעשותרק להיות בזהמי יכול להגיד לי כמה הלוויות בנאדם יכול לשרוד ביום אחדמי יכול להסביר לי איך אפשר לבחור באיזה הלוויה להיותמי יכול להגיד לי שהרשימה הזאת כבר נסגרהה ר ש י מ ה -המילה השנואה עליי בימים אלהמי יכול להסביר לי איפה יש עולם טוב לילדים שלימי יכול להגיד לי מתי נפסיק לשמוע סיפורי שואהמי יכול להסביר לי איך זה קרה לנומי יכול להגיד לי איך חוזרים לעבודהלשחק, לצחוק, לשיר לרקודמי יכול להגיד לי איך בונים הכל מחדשמי יכול להגיד לי מתי הסיוט הזה ייגמר..."שיחה מרתקת עם קרן זורע על הסדנאות עם החיילים שיוצאים מהלחימה ולא באמת מצליחים לחזור הביתה, על קיבוץ בארי שלא ישוב עוד להיות כפי שהיה ועל התקווה שבסוף עוד יהיה טוב.

"ברגע שהמחבלים נכנסים אלינו הביתה, אנחנו אומרים לילדים לשמור על השקט אנחנו עושים משהו שלא חשבתי שאני אעשה לילדים שלי - אנחנו מכניסים אותם לארון…"במהלך עשרה ראיונות שכבר עשיתי במסגרת הפרויקט "קולות מהעוטף", שמעתי אין ספור תיאורים שונים שהאוזניים פשוט מסרבות לשמוע ולהאמין שבאמת קרו.השבוע התיישבה באולפן מיכל סלמון שאת השבת הארורה העבירה בקיבוץ בארי יחד עם בן זוגה ושני ילדיהם הקטנים ושיתפה בכנות את מה שעברה. גם בשיחה איתה היו רגעים בלתי נתפסים להכלה, אחד מהם היה כאשר סיפרה על שגיא הגיס שלה: "שגיא עוטף בשמיכה את בתו בת ה 5 וקופץ איתה מפתח החלון של הממ"ד, הם עוברים דרך הפרגולה הבוערת ומשם הוא בורח כמה שהוא יכול אל עבר חצר של דירה בקרבת מקום. הוא שוטף במים את רגליו השרופות ומחביא את בתו מאחורי מכונת כביסה שעומדת בחוץ".מיכל נשואה לעמרי שפרוני בן קיבוץ בארי, שכל משפחתו מצד אמו הם חברי ותושבי בארי. בשבת של ה 7.10 הם מצאו את עצמם בסיטואציות מורכבות וכואבות, החל מטיפול בשגיא הפצוע, דרך שעות מורטות עצבים בממ"ד חשוך ומחניק, ללא הרבה מים ועם מחבלים שפורצים הביתה ויורים על דלת הממ"ד ועד הדאגה העצומה לבני המשפחה האחרים - אביה חצרוני, אחותו אילה (איילוס) חצרוני והתאומים בני ה 12 ינאי וליאל חצרוני שגדלו אצל אילה.הדאגה הסתברה כנכונה - אביה נורה בביתו ואילו אילה, ינאי וליאל מצאו את מותם בביתה של פסי כהן, שם התנהל אירוע "בני הערובה", בסופו הופגז הבית ע"י כוחות צה"ל ו 12 בני ערובה מתו.כאשר היא נשאלת מאיפה הכוחות להמשיך עונה מיכל: "הכוחות להמשיך זה החיים הקיימים, הילדים זה משהו שמרים אותנו יום יום ממש וממלא בשמחה ובטוב וביופי, בלעדיהם היה הרבה יותר קשה להתרומם".

עוד ועוד סיפורי גבורה מהשבת הארורה צפים ועולים…זהו הסיפור של מיכאלה וצבי קורצקי מקיבוץ עלומים. אחות מיילדת בסורוקה שהיא גם האחות של הקיבוץ וסמח"ט תותחנים במילואים שמוצאים את עצמם באותה שבת פותחים מרפאה ניידת אצלם בסלון ומטפלים במספר פצועים בדרגות שונות, כאשר הם הולכים שפופים כדי שהכדורים ששורקים מחוץ לביתם לא יפגעו בהם.19 נרצחים תאילנדים ונפאלים ועוד 8 שנחטפו לעזה, אלו המספרים מהשבעה באוקטובר בעלומים. כמה עשרות מחבלים שפרצו מהשער האחורי של הקיבוץ הגיעו למגורי העובדים הזרים ולא ריחמו!בשלב מסוים המחבלים מתקדמים במהירות לעבר בתי המגורים של חברי הקיבוץ; עמיחי שחם, חבר כיתת הכוננות מזהה אותם, מקפיץ את יתר חברי כיתת הכוננות לעבר האזור ובכך מונע אסון גדול. בלחימה נגדם הוא נפצע מרימון שנזרק עליו ומפונה לביתם של מיכאלה וצבי.בהמשך מפנים לביתם גם את אייל יונג, חבר כיתת הכוננות שנפצע קשה והגיע אליהם מחרחר ועם קשיי נשימה. מתברר שהוא חטף שלושה פצעי ירי בגב. מיכאלה מגייסת את כל הידע שלה והציוד הרפואי המועט שיש בביתה כדי להעניק טיפול רפואי מציל חיים לפצועים, ובשלב הזה הם מבינים שאם לא יתפנה במהירות לבית החולים, הם יאבדו אותו.בשיחה עם גורמי החירום מתברר שהאפשרות היחידה היא לנסוע ברכב פרטי לתחנת מד"א בנתיבות ומשם באמבולנס לסורוקה. צבי מוצא את עצמו נוסע במהירות מטורפת בכביש 232 כאשר הוא מזגזג בין מכוניות שרופות וגופות שמוטלות על הכביש וכמעט ונורה מספר פעמים על ידי כוחותינו שחושבים שהוא מחבל. כל זאת מתרחש תוך שהוא עושה הכל כדי להשאיר את אייל בהכרה, מכיוון שמצבו הולך ומתדרדר. הוא מצליח לחבור לצוותי הרפואה בנתיבות והם מפנים את אייל לבית החולים סורוקה כאשר זמנו הולך ואוזל...ראיון מרתק עם מיכאלה וצבי שמפונים ומתאכסנים כבר יותר מארבעה חודשים במלון בנתניה.

"התחלנו לחיות את הרשימות - מי חטוף, מי נרצח, מי נעדר… בהתחלה לא ידענו, הנחנו שאביב פצוע. כל הזמן חיכיתי שתבוא המשלחת של הצבא. כל החיים מספרים לנו על המשלחת הזאת שהם באים ורואים אותם ודופקים בדלת ואנחנו דור לבנון אז כל הזמן כאילו חיכיתי שהם יגיעו. איך שפתחתי את הדלת אני רואה מאחוריו שלושה קצינים עם דרגות בכירות, ישר קלטתי, הסתובבתי וישר התחלתי לבכות, כי מיד הבנתי מה הולך להיות פה".את גליה זהבי מקיבוץ ניר עוז היכרתי בפעם הראשונה במחנה של תנועת השומר הצעיר כשהיינו בני 13. היא ובני גילה הפכו לחברים טובים שלי למשך כמה שנים. אני זוכר שהיא סיפרה שרכיבה על סוסים זו אהבת חייה ושהם גרים בנגב המערבי ומאוד התגאו בכך.השבוע, 35 שנה מאוחר יותר נפגשתי איתה שוב. הפעם היא גליה שישיצקי, מתגוררת בישוב אורנית כבר 15 שנה, אבל הלב שלה היה ונשאר נטוע עמוק בניר עוז, הקיבוץ האהוב שלה שלפני שלושה חודשים הוחרב, נשרף וספג מכה אנושה!בראיון עם ניחוחות נוסטלגיים והרבה כאב היא מתארת את התחושות בשבת הארורה, את הדאגה לחברי קהילת הקיבוץ, את העצב הכבד על כל מי שכבר לא איתנו וביניהם אביב אצילי ז"ל שנהרג בקרב על הגנת ניר עוז והיה אחיה למחצה ועל התקווה שהחטופים ישובו במהרה!בהפסקת האש היא מצאה זמן לבקר בקיבוץ: "הגעתי לאורווה ריקה זה היה קשוח מאוד מאוד כי הארווה תמיד היתה המפלט שלי. כשהייתי צריכה ללכת לבכות הייתי הולכת לשם, כשהייתי צריכה לנקות את הראש ולא להוציא את העצבים על כל העולם הייתי הולכת לאורווה, רוכבת וחוזרת בן אדם חדש ופתאום לראות את המקום הזה שבאמת היה לי בית לכל דבר, ריק, זה היה מאוד קשה". גליה, אמא לארבעה מתארת את השינוי שחל בה אחרי השבעה לאוקטובר: "האימהות תופסת אצלי מקום מאוד גדול בחיים, הילדים שלי רגילים לאמא במשרה מלאה. מאז השבעה לאוקטובר אני לא אותו בן אדם. יש להם במקרה הטוב רבע אמא".על השאלה מה יהיה? הוא עונה: "רק שהחטופים יחזרו ואז אפשר יהיה לדמיין שאנחנו חושבים על מה יהיה…"

זו היתה אמורה להיות חוויה בלתי נשכחת! נועם לב רם, איש מחשבים מחדרה קיבל מבת הזוג שלו ג'ני מתנה ליום הולדתו ה 45, כרטיסים למסיבת הטבע במסגרת פסטיבל "נובה" שנערך בשטח פתוח ליד קיבוץ רעים.כמי שהשתתף בלא מעט מסיבות ואף הפיק בעברו מסיבות כאלו במשך 7 שנים, נועם התכונן בהתרגשות לאירוע. במשך כמה שעות הם רקדו ונהנו, פגשו במקרה את שלומי אח של ג'ני והיו בתחושה שעשו את הבחירה הנכונה בכך שהגיעו לשם.זו אכן היתה חוויה בלתי נשכחת אבל לא מהסיבות הנכונות - ברגע אחד הכל התהפך!בתחילה נועם לא הבין מה בדיוק קורה: "מעל שעה שאנשים סביבי נטבחים ונרצחים ואני לא מודע לכלום". בשלב הזה מבינים נועם וג'ני שהם בסרט אימה, נלחמים על חייהם וממש לא בטוחים שהם הולכים לשרוד אותו…הסרט כלל מנוסה עם הרכב בשדות שמסביב והצלה של כ 15 מבלים שאספו אליהם, ריצה בשטח כאשר כדורים שורקים מכל כיוון והתחבאות מתחת לעץ פומלה במשך כמה שעות, כאשר מחבלים עוברים במרחק של שני מטר מהם ורק בנס לא מבחינים בהם: "שם ראיתי את המוות, שם חשבתי על הגבורה שלי, שם חשבתי על הילדים שלי".חלפו כמעט 3 חודשים מאז השבת השחורה. שלומי אחיה של ג'ני נרצח ב"נובה" ונועם שגם איבד את אימו חודש בלבד אחר כך מנסה לאסוף את עצמו ולראות בכל זאת נקודות אור: "מתחת לעץ חשבתי - שאם חס וחלילה קורה לי משהו, אני מת עם חיוך ענק כי אני חי חיים של בחירה. קרה לי מלא שיט בחיים, כמו לכולם, אני לא שונה מאף אחד, אבל אני מבין שכל השיט הזה הביא אותי בדיוק לנקודה הזו שאני אמור להיות בה".נועם התיישב באולפן ובמשך יותר משעה תיאר בצורה מעוררת השראה וכנה סיפור נוסף שהוא בלתי נתפס מאותה מסיבה שהפכה לטבח נוראי, ויש לו גם מסר חשוב: "תעופו על החיים, תחוו. אל תחיו את הפחדים שלכם".

ליגאל ורוית שניידר יש תחביב - רכיבה על אופנועים כבדים. ב 6.10, יום אחד בלבד לפני השבת ששינתה את כולנו, הם חגגו לרוית יום הולדת בת"א ונכנסו לחנות של אופנועי סוזוקי, שם הבחינו באופנוע מוכר להם שעומד למכירה. זה האופנוע של יוסי והב מניר עוז, איש שהוא אגדה בתחום האופנועים והוביל במשך שנים מועדון רכיבה שבו חברים גם יגאל ורוית. הם סיכמו עם בעלי החנות לרכוש אותו וחזרו לביתם במושב נתיב העשרה, שם הם מתגוררים כבר 17 שנים.המושב שהוקם לאחר פינוי סיני כישוב של מפוני ימית, הוא ההגדרה למה שנקרא "ישוב צמוד גדר", פשוט כי הוא נמצא 100 בלבד מהגבול עם רצועת עזה!רוית גדלה בישוב יחד עם הוריה ולאחר שהכירה את יגאל הם נדדו למרכז וכאשר רון בנם הבכור היה כמעט בן שנתיים ורוית היתה בהריון עם תאומות בבטן, הם החליטו לחזור למושב נעוריה ולהקים שם את ביתם. "חיפשנו מקום פסטורלי עם אווירה כפרית", יגאל מספר.בשבת כבר התעוררו למציאות שונה לחלוטין. יגאל שהוא קצין משטרה וחמוש באקדח, הכניס את רוית והילדים לממ"ד ובנה במטבח עמדת ירי מאולתרת מתוך מחשבה שאם המחבלים יכנסו אליו לבית, הוא כבר יארוב להם. 21 אנשים איבד המושב באותו שבת שאופיינה בעיקר בכניסה של מחבלים בטרקטורונים ממונעים דרך האוויר ונחתו רק כ 50 מטר מהבית שלהם.  בנוסף למה שעברו, היכתה בהם גם הבשורה הקשה על כך שממש לא רחוק מהם בקיבוץ ניר עוז, נרצח יוסי והב ז"ל."בשבעה באוקטובר משהו נשבר", מספר יגאל.יעבור עוד הרבה זמן עד שיצליחו להתגבר על הטראומה: "אנחנו משפחה בטיפול ומדינה בהפרעה, כל יום זה יום חדש. קמים ומנסים לעכל את השבת הזאת. זו הפעם הראשונה שפחדתי על המשפחה שלי".מיד כאשר התאפשר להם, חזרו יגאל ורוית לחנות בת"א ויצאו משם בהתרגשות רבה רכובים על האופנוע של יוסי שגם נושא את שמו. ראיון רגיש עם אדם מרגש.

סנשיין פרז הגיעה לישראל מהפיליפינים בגיל 13. היא עלתה לארץ בעקבות אמא שלה לידיה, שנישאה לרמי נגבי, חבר קיבוץ עין השלושה שטייל בפיליפינים, פגש אותה, התאהב והם חזרו יחד לישראל.היא התגברה על קשיי קליטה, מנטליות ושפה וכל זאת כנערה מתבגרת, התאהבה בחיי הקהילה והקיבוץ שבעוטף עזה.בגיל 17 הכירה את דור לוי, מי שלימים הפך להיות בן זוגה ואבי שני ילדיה.כאן קוצר שמה לשיין, היא התגייסה לצבא, סיימה לימודי תואר ראשון בתקשורת חזותית ב"בצלאל", חזרה לקיבוץ ובנתה כאן את חייה לצד משפחתה.אביה החורג רמי נגבי ז"ל היה הרבש"צ המיתולוגי של הקיבוץ. בשבעה באוקטובר היא מצאה את עצמה סגורה שעות ארוכות בממ"ד עם שני ילדיה בני השנתיים והארבע, כאשר דור כמפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ יצא להילחם ולהגן על הקהילה שלו. היא שמעה איך שלושה מחבלים מנסים לפתוח מבחוץ את חלון הפלדה של הממ"ד ללא הצלחה, מנפצים את דלת הכניסה וחודרים אל תוך הבית, שם נאבקו איתה על פתיחת ידית דלת הממ"ד.פעמיים היא נפרדה - פעם אחת מהילדים שלה, כאשר הבינה שעוד רגע המחבלים מצליחים להיכנס: "חיבקתי אותם חזק ואמרתי להם כמה שאני אוהבת אותם, כמה שהם חשובים לי ותודה על כל האושר שהם גרמו לי בשנים האלו שהם היו איתי" ובפעם השניה בטלפון עם דור: "תודה על כל השנים שלנו". הפרידות האלו קורות בזמן שהיא עוד לא יודעת שרמי נרצח בשעת בוקר מוקדמת בניסיון הגנה על הקיבוץ שכל כך אהב!בראיון מרגש שהעיניים לא יכולות להישאר בו יבשות, היא מתארת את רגעי האימה בממ"ד, את הקשר העמוק שלה לקיבוץ ולקהילה וכמובן מדברת על אביה החורג, רמי נגבי ז"ל שהיה לה כמו אבא לכל דבר: "הוא הוא שינה לי את החיים", היא אומרת בעיניים נוצצות.

לפרק הזה מודבקת תווית של חובת האזנה! זה סיפור מתח מורט עצבים ובלתי נתפס שלקוח מעולם אחר.רעות קרפ - אמא לביאה מקיבוץ רעים, שלא נמצאת בשבת הארורה בקיבוץ ומקבלת הודעה מהטלפון של הפרוד שלה ובהודעה כותבת לה בתה בת ה 10: "אמא זו דריה, אבא נרצח וגם סתיו, הצילו!"בקור רוח מדהים, רעות מתקשרת לדריה, מדברת איתה במשך 3 שעות תוך כדי שהיא כותבת הודעות לחברי הקיבוץ שיבואו להציל את דריה ואת אחיה לביא בן השמונה וחצי שגם הוא נמצא בממ"ד.רעות שחששה שזו הפעם האחרונה שהיא שומעת את קולה של דריה, מחליטה להקליט את השיחה שבמקרה הכי גרוע ישאר לה זיכרון כלשהו. הפרק משלב שיחות מדהימות ומצמררות מההקלטות המקוריות שהקליטה רעות בטלפון שלה.בקיבוץ מתנהלים באותה שעה קרבות קשים בין כיתת הכוננות לעשרות מחבלים שרוצחים, שורפים וחוטפים. רעות שמבינה שדריה ראתה מראות קשים מנשוא ומדברת איתה כאשר היא מתחת לשמיכה כדי לא להמשיך ולראות את המתרחש, מגייסת את כל מה שיש לה כדי להישאר אופטימית ולהרגיע את ילדתה. בכל השעות האלו עדיין נכנסים מדי פעם מחבלים לבית, ודריה, ילדה אמיצה שנקלעה לסיטואציה שאי אפשר לתאר במילים, שואלת את אמה שוב ושוב היכן הצבא?!שיחה מרגשת ומרתקת שמגוללת סיפור שאי אפשר שלא לחשוב על מאפיינים שואתיים כששומעים אותו. "את לא לבד" חוזרת ואומרת רעות לדריה בכל השעות האלו. זה בדיוק מה שהרגישה רעות בעצמה מהדאגה של חברי הקיבוץ, עד הסוף הטוב שבו מגיע המושיע לחלץ את הילדים.נפגשתי עם רעות המלון שבו היא וילדיה מתאכסנים באילת ושמעתי על אהבה גדולה לקיבוץ, על עסק השוקולד המצליח שהיא ודביר ז"ל הקימו בעוטף, על הרגשות המעורבים שלה: "באותו היום זכיתי בילדים שלי מחדש" וגם על כך שלמרות המחיר ששילמו תושבי העוטף כל כך הרבה שנים ובעיקר בשבעה באוקטובר, היא מדגישה: "אנחנו לא חיים כאן בתחושה של שנאה. עוד לא אבדה תקוותנו, קשה לי לשנוא. אני יודעת שיש שם חמאס שהשתלט על הרצועה ויש שם אנשים שהם בדיוק כמוני".

אביב לוי ונטע שעבלי הם שניים מתוך תשעה חבר'ה צעירים שמתנדבים לשנת שירות מטעם תנועת "החלוץ" בקומונה בקיבוץ עין השלושה. הם הספיקו להיות רק כחודש בקיבוץ. חודש בו החלו להכיר את הקהילה, לעבוד בענפי הקיבוץ ולציין את חגי תשרי יחד עם תושבי המקום. בחודש הזה גם למדו מה לעשות במקרה של אזעקת "צבע אדום". הם ממש לא חשבו שיהיו סגורים שעות ארוכות בממ"ד וישמעו ממש מעבר לדלת את המחבלים שהסתובבו להם במבנה.בשיחה פתוחה מחדר בית המלון באילת בו הם שוהים, הם משתפים על החוויה המפוקפקת מאוד שעברו: "בזמן שהמחבלים היו בצד השני של הדלת, כתבתי להורים שלי ולחברה שלי הודעות פרידה", אביב מספר ונטע מוסיפה: "זה היה מאוד קשה! התפללנו בלי לדעת להתפלל, החזקנו ידיים, אחד תפס אולר והשני בקבוק יין, עומדים ומוכנים לכל מה שלא יבוא". לאחר שעות רבות ומורטות עצבים הם חולצו מהקיבוץ על גבי משאיות ממוגנות של הצבא. יושבים בשתי שורות ובאמצע תיקים ומזוודות. "ראיתי פשוט חיים של אנשים בתיק אחד", מסכמת נטע.

דגנית הוך בת 64 היא בת קיבוץ רעים ומחוברת בכל נימיה ונפשה אל הקיבוץ הקטן, שעלה לכותרות בבת אחת מסיבות קשות מנשוא. באותו יום שבת ארור היא שהתה בממ"ד עם משפחתה ועם חברי קיבוץ נוספים מהשכונה שבה היא גרה, שנמלטו אליה בין קרבות המחבלים בקיבוץ.מצד אחד היא חשה נבגדת על ידי המדינה: "מבחינתי אין לי מדינה היום, אין משרדים שמטפלים בי, יש אזרחים טובים ויש חיילים מעולים, אבל מבחינה מערכתית-ארגונית אני בשבר מאוד גדול מול המדינה!" מהצד השני יש בה אופטימיות חזקה עם ביטחון להמשך. בשיחה ליד שפת הבריכה הריקה מאדם בבית המלון שבו היא וחברי הקיבוץ שלה נמצאים כרגע, היא אומרת בהתרגשות: "יש לנו בקהילה אסופה של גיבורים, כיתת הכוננות שלנו הם חבורה של מלאכים והם הצילו אותנו. מבחינתי קיבוץ רעים יבנה מחדש, הבטחתי את זה לאחד הותיקים פה. אמרתי לו 'אתה בנית לי בית, אני אבנה לך'".

מיה כהן בת ה 18 עלתה מארגנטינה לקיבוץ עין השלושה רק לפני ארבע שנים עם הוריה ואחיה בן ה 24. היא התאחדה כאן עם המשפחה המורחבת. השנה הראשונה היתה לה לא קלה בכלל והיא חוותה קשיי קליטה, שפה ובדידות, לאחר מכן הגיע השינוי ומאז היא מאוהבת בקיבוץ שלה ובאזור.אבל ביום שבת ה 7.10 גם בה נשבר משהו. בראיון מרגש וחשוף שהקלטתי איתה מבית המלון בו היא מתאחסנת עם שאר המפונים מהקיבוץ שלה היא מתארת את השעות הרבות בו שהתה בממ"ד יחד עם משפחתה. היא משתפת ומספרת על הרגעים המפחידים, הסכין שאבא שלה הביא מהמטבח והתפילות שאחיה נשא בזמן שהם שומעים את המחבלים הורסים ושוברים להם את הבית. למרות הכל היא מקווה לחזור אל המקום האהוב ואומרת: "זה הבית שלי, זה המקום הכי יפה שיש, זה מקום שאני אוהבת לצאת עם חברים לשדות, לעשות פיקניק או לשתות תה, לשבת ולצחוק, זה המקום עם השקיעות הכי יפות! זה המקום הכי יפה בעולם! זה הקיבוץ שלי, זה הבית שלי וזה תמיד יהיה הבית שלי, יקרה מה שיקרה זה הבית שלי".

פגשתי את בר חפץ, בן 47 שנולד בקיבוץ נירים, דור שלישי במקום ונכד לסבא שהיה ממקימי הקיבוץ. בר הוא אב לשני ילדים ובשבת הארורה של השבעה באוקטובר הוא ובני משפחתו המורחבת היו פרוסים בארבעה ממ"דים שונים ברחבי הקיבוץ!דיברנו על הילדות שחווה שם ללא פחד, על שדות מוריקים וטיולי אופניים בין הקיבוצים, על החיים בצל האיומים שהלכו וגברו ועל ההבנה שלו במהלך השנים שהולך לקרות דבר גדול ונורא בדיוק כמו שקרה.  כבר 13 שנים שהוא מגדל ומנהל את ענף האבוקדו של נירים, קשור לכל רגבי האדמה שבאזור ורוצה כבר לשוב אל ביתו. גם פוליטיקה לא חפה מהשיחה שלנו והרבה סוריאליזם כי כנראה שכרגע זו אחת התרופות הכי טובות למציאות שבה כולנו חיים.