19. שי שניידר-אילת

סִלְחוּ לִי. מֵאָז נֻתַּץ גַּמַּד הַגִּנָּה עַל רֹאשִׁי, אֵינִי אוֹתוֹ דָּבָר. לַגִּנָּה הָיָה בַּיִת וּבַבַּיִת חָיוּ אַבָּא, אִמָּא וּשְׁנֵי יְלָדִים. הַיּוֹם אֲדַבֵּר, כְּהֶרְגֵּלִי, עַל בַּעְלִי הַמֵּת בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית. כך פותחת המשוררת שי שניידר-אילת את ספר שיריה החדש ״על מה שהיא שרה מעלה עשן״. שירה הקודמים - כך היא אומרת בשיחתנו - היו דיווח ישיר מאזור האסון, מן החיים בתוך ומיד אחרי מותו הפתאומי, בגיל צעיר, של בן זוגה ואבי ילדיה. בספר החדש היא מנסה להתמודד עם הזהות החדשה שלה - של זו שנותרה כאן וחייה ממשיכים. ובתוך השיחה על כל אלה, שי גם קוראת משיריה.