550: נפתחו עלינו שערי הגיהנום - ליאת אדמתי מקאי - קיבוץ בארי

קוראים לי ליאת אדמתי מקאי ואני ניצולה של הטבח בקיבוץ בארי. יום שבת ה 7.10 השעה 6:30 בבוקר אני מתעוררת לקול פיצוצים ענק, הבית רועד. אני כותבת בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: מה זה צריך להיות? רעמים? שואלת ברצינות זה העיר אותי!!! באותה הדקה אלה אחותי כותבת: נשמע כמו התקפה רצינית. 6:31 אני כותבת לאביתר השכן שלי: שכן סגרו חלונות ברזל שמעתי שיש מטח לעוטף. הוא מיד עונה: כן, את בסדר? עניתי שכן. בדקות הבאות קיבלנו התראה על חדירת מחבלים לקיבוץ וכי יש להכנס למרחבים מוגנים ולהסתגר שם. בשעה 7:05 גל (השכנה, בת הזוג של אביתר) כותבת: ליאתי בואי אלינו. אני עונה שאני בינתיים בסדר. בשעה 7:13 יאיר אביטל הגיס שלי, בן הזוג של אחותי אלה, לוחם בכתת הכוננות של בארי כותב שהם בקרבות ירי בפנים ולנעול דלתות. משהו בתחושת הבטן שלי לא נתן לי מנוח, תחושה שהפעם זה הולך להיות אחרת. קמתי מהמיטה והתלבשתי. התקשרתי לאביתר וגל ענתה. היא אמרה \"ליאתי, בואי לכאן עכשיו!\" שאלתי אותה איך אני אצא מהבית? אמרה קומי, צאי דרך הדלת האחורית, אני מחכה לך בכניסה. בהחלטה של שישים שניות לקחתי את הטלפון שלי ורצתי יחפה לביתם. טרקנו את דלת הממ\"ד והתבצרנו שם כולנו, כולל שלושת הילדים הקטנים כשאחד מהם תינוק בן ארבעה חודשים ואיתנו גם סשה הכלב. הלב שלי פעם בחוזקה וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי. לא עברו יותר מכמה דקות ולפתע, דפיקות על דלת הממ\"ד. הסתכלנו אחד על השני ושתקנו. חשבתי ביני לבין עצמי שכבר עברה חצי שעה וזה בטח הצבא. שוב דפיקות על הדלת. בשלב הזה אביתר שאל: \"מי זה?\" שוב דפיקות, ושוב אביתר שואל מי זה. מבעד לדלת קריאות בערבית. אביתר צעק אליו: \"רוח מן הון!!!\" שוב קריאות בערבית ושוב אביתר אומר לו ללכת מכאן. והמחבל הלך. בשלב הזה עוד טעיתי לחשוב כי מדובר במחבל אחד או שניים, קיללתי על כך שמכל הבתים הגיע דווקא אלינו. אבל הנה הוא הלך ואני בתמימותי חשבתי שהאירוע לקראת סיום. ובזה הרגע נפתחו עלינו שערי הגיהנום, גיהינום שגם השטן לא ברא.