ב-23 באפריל

ב-23 באפריל 1516 חוקק ויליאם הרביעי, דוכס בוואריה, אשר לימים תהפוך להיות חלק מגרמניה את חוק טוהר הבירה הבווארי. למרות היותם גרמנים לעתיד, לא מדובר על חוק לטיהור עיר הבירההבווארית מינכן אלא חוק קולינרי שנחשב לאחד מחוקי המזון הוותיקים בעולם. מטרת החוק להסדיר את ייצור הבירה ולהבטיח שהמשקה יוכן אך ורק ממים, לתת (מאלט), שעורה וכשות. למרות שמדובר היה לכאורה בחוק שנועד להבטיח את "טוהר" הבירה, מטרתו העיקרית הייתה כלכלית וחברתית. באותה תקופה, חיטה ושיפון היו מצרכים חיוניים לאפיית לחם, והמטרה הייתה למנוע ממבשלי הבירה להשתמש ברכיבים אלו, כדי להבטיח שהאוכלוסייה תוכל להמשיך לצרוך לחם בסיסי. בכך החוק ניסה להתמודד עם המחסור במקורות מזון ולמנוע מחירים גבוהים בשל תחרות על חומרי הגלם. במהלך השנים, החוק התעדכן קלות — הותר להוסיף לחלק מהבירות גם חיטה, כוסברה ועלי דפנה. השמרים, שאותם לא הכירו עדיין בשנת 1516, נוספו בהמשך לאחר גילוי תפקידם בתהליך התסיסה. החוק היה לא רק תקנה מקומית, אלא גם סמל למסורת הבישול בווארית. למעשה, הוא נחשב לחוק הראשון בעולם בתחום הגנת הצרכן, משום שהוא הבטיח לציבור מוצר איכותי ונטול תוספים לא בריאים. חוק טוהר הבירה הבווארי שרד מאות שנים והיה בתוקף עד שנת 1993, אז הוחלף בחוק הגרמני הארעי לבירה, שהתיר הוספת מרכיבים נוספים כמו סוכר. עם זאת, מבשלות בירה רבות בגרמניה — במיוחד בבוואריה — ממשיכות עד היום לדבוק במסורת המקורית, וגאות להצהיר שהבירה שלהן מבושלת בהתאם לחוק ההיסטורי. חוק זה לא רק עיצב את תרבות הבירה בגרמניה אלא גם השפיע רבות על סטנדרטים של איכות מזון ברחבי העולם — וכיום הוא נחשב למופת של מסורת, דיוק וחדשנות בתחום המשקאות.