ב-5 במאי

ב־5 במאי 1994, בתוך חדר עץ אפור בכלא קוינסטאון שבסינגפור, עמד נער אמריקאי בן 18, ידיו קשורות למתקן, ישבנו חשוף. הנער לא היה רוצח, לא סוחר סמים ולא עבריין אלים. הוא היה סטודנט משועמם בבית הספר האמריקאי בסינגפור, שפתח בסדרת תעלולים סטודנטיאליים: ריסוס מכוניות, זריקת ביצים על חלונות, גניבת תמרורים וטלפונים ציבוריים — והסתיים בארבע מלקות ברוטאן, שידווחו בכל מערכת חדשות מארצות הברית ועד יפן. מאז שקיבלה את עצמאותה, סינגפור בנתה את עצמה כחברה נקייה, בטוחה ונוקשה. אפס סובלנות לעבירות רכוש, והכי חשוב — חוקים שכולם מכירים, ואף אחד לא מעז לעבור עליהם. ב־1966 חוקקה סינגפור את "חוק מניעת הוונדליזם", שכלל בתוכו עונש עתיק אך מאוד מודרני מבחינת היישום שלו: מלקות ברוטאן — מקל באורך 1.2 מטרים העשוי מקנה גמיש אך חזק, שנמשח לעיתים בשמן ונועד לחדור את שכבת העור הראשונה ולהותיר צלקת. לא מדובר במכה סמלית, אלא בעונש מדויק, אכזרי ומפוקח, שמתבצע תוך שמירה מלאה על פרוטוקול רפואי ומשפטי. כל מלקה ניתנת בעוצמה מקסימלית, עם הפסקה של 10–15 שניות בין מכה למכה, כדי לאפשר לקורבן להתאושש, לנשום, ולהרגיש היטב את המכה הבאה. הנער הורשע ב־18 עבירות השחתה, גניבה וונדליזם. בית המשפט בסינגפור גזר עליו ארבעה חודשי מאסר, קנס של כ־2,200 דולר (3500 דולר נכון להיום), ושש מלקות. ארצות הברית לא שתקה. החדשות בארצות הברית סקרו את גזר הדין וציינו כי בהלקאה "פיסות בשר עפות בכל מלקה". הנשיא דאז, ביל קלינטון, התערב אישית וביקש חנינה, תוך דגש על כך שמותר לסינגפור לבצע את העונש אך כי העונש מוגזם. סינגפור, שאינה רגילה ללחצים דיפלומטיים בסוגיות פליליות, הפחיתה את העונש — אך לא ביטלה אותו. ארבע מלקות, במקום שש. לא יותר. ביום הדין, הובא הנער לחדר מיוחד. הוא נבדק על ידי רופא, הופשט, גופו נקשר, עורו נרטב, והעונש החל. המצליף, איש מקצוע לכל דבר, ניגש אליו עם מקל הרוטאן והנחית ארבע מכות מדויקות. כל אחת מהן הותירה סימן, קרע בעור, ופסי דם במרווח של כ־1.5 ס"מ זה מזה. "המעניש ספר את המכות בקול ועודד אותי," סיפר הנער לימים, "זה כאב כמו אש שננעצת לך בעור." הכאב נמשך חמישה ימים. הריפוי — שבעה שבועות. אבל הצלקות? נשארו על גבו לנצח. הנער שוחרר מהכלא ביוני 1994, וחזר לארצות הברית להתגורר עם אביו. הוא הפך לידוען לרגע, התראיין, סיפר, אך ניכר שהחוויה הותירה בו הרבה יותר ממה שסיפר מול מצלמה. הציבור האמריקאי נחלק בין שתי עמדות — חלק זעמו על האכזריות, אחרים טענו ש"זה מה שצריך כדי ללמד ילדים כבוד". ואילו בסינגפור, רוב האזרחים דווקא תמכו בעונש, בטענה שהוא שומר על הסדר הציבורי ומרתיע עבריינים. ב־5 במאי 1994, מקל רוטאן פגש את עורו של נער אמריקאי, והשאיר צלקות על גבו. ארבעה פסים של דם עוררו את השאלה המוסרית, האם ענישה גופנית היא ענישה מוגזמת כנגד התזת מכונית בספריי? או שמא זו פשוט דרך אחרת לשמור על חברה מתפקדת כמו בסינגפור? כפי שנאמר "חוסך רוטאנו, שונא בנו". לינק: Caning of Michael Fay - Wikipedia מגישה: רות אדר