ברוריה אבידן : אם אתה נאהב על ידי כולם, אתה לא עיתונאי

ברוריה אבידן בריר הקדישה יותר מחמישה עשורים לסיפורים של אחרים. כעיתונאית ב"לאשה" היא חתומה על כמה מהסקופים הגדולים בתולדות העיתונות הישראלית, ראיינה נשיאים, ראשי ממשלה, אמנים ואנשי ציבור, וידעה בדיוק איך לגרום למרואיינים להגיד את הדבר שלא התכוונו לומר. בשיחה עם איתי סגל היא חוזרת אל הרגעים שבהם כותרת אחת הייתה יכולה לטלטל מדינה, ומספרת איך נראתה העיתונות בתקופה שבה תחקיר, קשרים ואמון היו הכלים החשובים ביותר של כתב, והיד על המקלדת הבינה את גודל האחריות.היא חוזרת לסיפורים שמאחורי החשיפות הגדולות, מהריאיון עם רעיה הרניק שהסעיר את המדינה, דרך הפרסום על מצבו הנפשי של מנחם בגין ומה היא הייתה צריכה לעשות בשביל להשיג אותו. היא חוזרת למפגש הראשון עם בנימין נתניהו. לצד אלה היא מדברת בכנות גם על הגבול שבין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לפרטיות.אבל ככל שהשיחה מתקדמת, מתברר שהסיפור הגדול ביותר הוא דווקא שלה. ברוריה מספרת על הטרגדיה המשפחתית שליוותה אותה מילדות, על אחיה שהיה עם תסמונת דאון ואמה שהטביעה אותו באמבטיה, על הסוד שנשאה במשך עשרות שנים, ועל הדרך שבה האירוע הזה עיצב את הבחירות המקצועיות שלה ואת המשיכה שלה לעסוק שוב ושוב במוות, באובדן ובסודות של אנשים אחרים.וגם: למה התביישה במשך שנים לחתום על מדור הרכילות שכתבה, למה היא עדיין הולכת שלושה קילומטרים בפארק בגיל 87, ואיזו שאלה הייתה שואלת את עצמה אחרי חיים