דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ע”א | חטאת העוף-כל הזבחים

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). מגמתן של חז״ל היתה למלאות מה שחסר במקום אחד בהתורה במה שמפורש במקום אחר, או להשוותן אי נראה כסתירה ממקום אחר. וכגון בזה דאע״ג דבספר ויקרא משמע דאכילת נבילה טהור מותר לישראל רק שנטמא מזה, ורק להכהנים אסור באכילה, אפ״ה השוו את הפסוק בספר דברים (י״ד כ״א) שאסרה אכילת נבילה לכל ישראל לפרש הפסוקים בספר ויקרא. וזהו כדהארכנו בשיעור לשבועות דף ז׳ דהשוו חז״ל את הפסוקים בספר ויקרא אודות טומאת נבלת העוף לספר בראשית אודות מדריגת חיותן של העופות, ללמד דטמאה התורה רק נבלת עוף טהור ורק באכילתה. ב). רש״י פי׳ בכת״י דר׳ יהודה דרש מפסוק דשחיטה לא מהני לעוף טריפה להוציאה מטומאת נבילה, היא מפני שירדה עליה טומאת בר משנטרפה ולא מהני השחיטה לטהרה מזה כמקוה טהרה, וכמו״כ פירש״י בפירושו לפנינו. אבל מתוס׳ משמע כדפירשנו בשיעור לדף ס״ט-ע׳ דאין השחיטה חזקה כ״כ להוציאה מידי טומאת נבילה (כיון דטריפה היא מקודם), ולא דהטריפה עצמה היא טומאה. והענין בזה דהשחיטה בעלמא מסיר טומאת הנבילה היא דהתורה צוותה להוציא חיי הבע״ח רק ע״י שחיטה דהיא מות מתוקנת (דעי״ז מוציא הרבה מדמה שהיא נפשה). ואז כיון דמותה מתוקנת ע״י השחיטה מסיר הטומאה מנבילתה. ועכ״כ דאפשר דבתוך ענין השחיטה היא עבודה לה׳ במקצת כעין שחיטת הבהמה לקרבן, אשר אז כיון שמחזיר נפשה ליוצרה, אכן הוי מות מתוקנת אשר לכן מסיר ממנה טומאת הנבילה. ג). הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות (פי״ד ה״ט) פסק דשיעור אכילת פרס שהיא חצי ככר של שש ביצים שהיא שלש ביצים, אבל רש״י בע״ז דף ס״ז פסק דהיא שיעור ככר של ח׳ ביצים שחציו היא ד׳ ביצים. ור׳ ר׳ יהונתן שטייף נתן סימן לזה דרש״י ששמו ״שלמה״ עם ד׳ אותיות סבר דהיא ד׳ ביצים, והרמב״ם דשמו היא ״משה״ עם ג׳ אותיות סבר דשיעורו היא ג׳ ביצים. והמחבר באו״ח סימן תרי״ב סעיף ד׳ הביא שני השיטות הללו ופסק שם המשנ״ב דבדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא. והחת״ס (ח״ו סימן ט״ז) סבר דשיעורו היא משך ט׳ דקות. ד). שני ר׳ יעקב בר אבא יש בהתלמוד: אחד שהיה קשיש מרבא ואחד שהיה תלמידו. ולכאורה רבא שהוכיח את ר׳ יעקב בר אבא הוא ר׳ יעקב בר אבא זוטר שהיה תלמידו, אע״ג שהוכיחו בלשון ״כמה סבי״ וכו׳. ה). מהא דנקט הש״ס הלשון של ״תמימין ובעלי מומין״ בעופות בהא דטיהר ר׳ מאיר את טומאת נבלתן ע״י שחיטה אע״ג שהן טריפין, משמע כשיטת רש״י שהבאנו בשיעור לדף ס״ח דהא דרק מחוסר אבר פסול בעוף היא מלתא דמום. ותוס׳ ביאר דשיטת ר׳ אלעזר דטיהר ר׳ מאיר אף בבעלי מומין ואווזין ותרנגולין היא משום דר״מ אמר דינו בטהרות (פ״א מ״א) נאמר באופן סתמי ומשמע דקאי אכל. ורש״י בכת״י ביאר דהואיל ומצינו מליקה בעוף, מטהרו בכל ענין. וכן פי׳ השיטמ״ק דלר׳ אלעזר אף בחולין בחוץ למקדש טיהר ר״מ. אבל רש״י לפנינו פי׳ דר׳ אלעזר סבר דטיהר ר״מ רק בקדשים בפנים, ובאופן שהוקדש אווזין ותרנגולין. והקשה השיטמ״ק דהא לא חל עלייהו כי אם קדושת דמים, ואינם קדשים בכלל? ו). הגר״ח קנייבסקי חיבר ספר נחל איתן על הל׳ עגלה ערופה, והעיד חמיו הגרי״ש אלישיב שחיבר ספר על הל׳ עגלה ערופה שגדול כמסכת ב״ב. ז).רש״י ביומא דף י״ד ע״א ותוס׳ בשבת דף פ״ט ע״ב והרמב״ן בחולין דף צ״ט ע״ב, קראו את פרק כל הזבלים ״פרק התערובות. והענייה היא בהדינים של תערובות בהמות מבחייהן, דם לאחר שחיטה, והאברים. ותוס׳ פי׳ דאע״ג דכבר קיימת מס׳ קינים בהלכות תערובות הקרבנות, אפ״ה קמ״ל תערובות הזבחים דאפילו בהפסד מרובה שאינה עופות קיימת הדין הלז. ח). מדף ס״ח ע״א עד דף ע״ח ע״א במכילתין קיימת לפנינו שני כת״י מפירש״י. והשיטמ״ק בדף ס״ח טען דמה שנדפס לפנינו אינה ממנו דהלשון משונה משאר פירושיו ורק מה שהיא בכת״י היא ממנו, אבל יש שפיקפקו על טענתו דאכן מה שנדפס היא מרש״י, ויש שפי׳ דשניהם אינם מרש״י באמת ורש״י בטהרתו היא דוקא מה שנמצא בתוס׳. ט). הרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פ״ד ה״א) פי׳ דהה׳ חטאות המתות מכניסין אותן לכיפה ונועל בפניה עד שמתות, אבל השיטמ״ק בתמורה דף י״ז ע״ב סבר דממיתין אותן בידים. י). תוס׳ והשיטמ״ק הקשו על רש״י דאין לומר מודה בקנס פטור על שור הנסקל דאין מיתתה קנס אלא עונש. והא דאין ממיתין השור ע״פ עדותו היא משום דאדם קרוב אצל ממונו ואינו נאמן עליה. ועיין בשיעור לסנהדרין דף ט״ו שהארכנו בזה דלהרמב״ם במו״נ (ח״ג פ״מ) סבר דהיא קנס על הבעל. י״א). ערוך בערך סאב הביא מדרש הלכה (בחקותי פרשתא ד׳) דהא דלמידין דיכולין לפדות פסולי המקדשין היא מהא דכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו׳ דמיירי בבהמה בעל מום דטמאה ממש כבר אמורה. והיא ד״טומאה״ היינו כל דבר שאינו יכול להקריבה, ולכן נקטו חז״ל ״עד שיסתאבו״ במום. והחוקר קוט טען בלשון ערבי ״סאב״ היינו מום. י״ב). הרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פ״ו ה״ו) סבר שכשהתערבו הבהמות ונעשו בעלי מומין, צריכין למוכרן חדא חדא, והאריך התיוי״ט בטעם הדבר. י״ג). יש שלא גרסו ״וימכרו״ אלא יחללם, וי״ל שדיבר הכתוב בהווה דאי מחללם בעצמו אז צריך להוסיף חומש. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w