דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק”ד | טבול יום

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). סוגייתן מסתובבת סביב הגדרתה של עורן של בע״ח והקדשים, אשר בחולין בפרק העור והרוטב דנו בזה באריכות. והיא אי עורה של הבע״ח נחשבת בהלכה כחלק אוֹרְגָנִי מעצמיותה ממש ואפ״ה צותה התורה להסירה ולא להעלותה לגבי המזבח כמו שמסירין מקודם פרש הבשר וכדמשמע משיטת רבי, וכדביאר בחידושי ר׳ אריה לייב מאלין (ח״ב סימן כ״ט) דרבי דרש דדגש התורה ההפשט בהעולה דהעור היא ממש חלק מן הבשר ואפ״ה צריך להפשיטו. או דנחשבת רק כמלבוש להבע״ח (כעין כתנות עור של אדה״ר וחוה) אשר המלבוש היא כבר כעור שני להאדם. וג״כ מסתובבת סביב השאלה בזכיית הכהנים בהעור, אי היא משום שכר עבודתן ומהבעלים, או כחלק עבודה ומהמזבח כיון דהכהנים עצמן המה ככלי המקדש וקדוש ממש ואכילתן ועבודתן היא חלק מהעבודה (בניגוד לקדושת הנביאים שהיא רק מחמת שנבדלו לתפקידן). ועיין בשיעור לדף צ״ט דזהו ג״כ השאלה בחלוקת בשר הקדשים להכהנים. והרב ד״ר יונתן גרוסמן האריך בזה בהגדרת עור הקדשים בספרו תורת הקרבנות (פי״ז). ב). הש״ס אסיק דהמקדיש עולה לבדק הבית לכו״ע תפיס ההקדש עורה של הבהמה, ופירש״י כיון דעל העור חלה כיון דאין להמזבח חלק בה והכהנים אכלי לא זכי ביה עד הזריקה. וכדהבאנו בשיעור לדף ק״ג משמע מרש״י דאין העור קדוש אע״ג דבמעילה פסק הש״ס דיש ביה מעילה מקמי דאישתרי להכהנים, ונדחקו ביה האחרונים כהנצי״ב מהגר״ח. והקהלות יעקב ביאר שהעור היא חלק מן הקרבן ולכן מועלין בה, אבל כיון דיעודה אינה להמזבח לכן ההקדש חלה עליה, דהסיבה דאינה חלה על בשרה אינה משום דהיא קדוש אלא מכיון דכבר מיועד להמזבח וא״א לדבר אחרת הסותרת אותה לחול. וזהו כהגדרת כהגר״ח דחילק בין קדושת בדק הבית שאינו מסיר את בעלותו ממנה אלא דמחיל עליה דיני קדושה שמגבלת את בעלותו על ההקדש שא״א לחול עליה דבר הסותר לקדושה הלז. ג). הכסף משנה בהל׳ מעשה הקרבנות (פ״ה הכ״א) ביאר דרש״י לא גרס ״גרים״ בהדין של עולת איש, כיון ד אין סברא לחלק בזה בין גר לישראל. ד). הרש״ש ביאר דכיון דעולה שנשחטה שלא לשמה עדיין יש לו שם של נדבה, לכן נקרא עולת האיש שיזכו בה הכהנים בעורה, אע״פ שלא עלתה לבעלים לשם חובה דיש לה עכ״פ ריצוי כנדבה. והחזון יחזקאל (הל׳ קרבנות פ״א ה״א) הקשה דא״ה ל״ל קרא לרבויי? וקשה ג״כ דהא אשם ג״כ כשרה כעולה בזה להחכמים, ואינה בא בנדבה ולא חילקה המשנה דעור האשם שנשחטה שלא לשמה אינה לכהנים כיון דאינה בנדבה? וקשה ג״כ דלעיל בדף ו׳ קבע הש״ס דממשיכין בשלא לשמה כיון דמכח לשמה קאתי, והא יש לה ריצוי בלא״ה מכח נדבה? (ועיין בשיעור לדף ב׳ דנחלקו החזון יחזקאל והגרי״ז, דהגרי״ז סבר דבשלא לשמה נחשב הבעל עדיין כמביא הקרבן, והחזון יחזקאל חלק עליו.) והרמב״ם בפי׳ המשניות פי׳ דזכו הכהנים בעורה כשנשחטה העולה שלא שלמה לפי שזכה המזבח בבשרה. וביארו האחרונים היא דהלימוד מעולת האיש אינו דצריך לריצוי כדי שיזכו בהעור אלא דרק לאחר הזריקה כשזוכה המזבח בהבשר זוכין הכהנים בהעור. והיא דצריכין רק לזה דזריקת הדם היא המתיר וסגי בזה שיזכו הכהנים בהעור. ויש לדון דהא דלא זכו הכהנים בהעור כשלא נזרק הדם אי היא משום דין בזכיית הכהנים או משום דצריכין הזריקה כדי להוציא העור מקדושתה להמזבח, ונפק״מ בעור קדשים קלים להבעלים דאינה קדוש מקודם. והרמב״ם בהל׳ פסה״מ (פי״ט ה״ט) סבר דהיא משום היתר העור לכהנים משום זכיית הכהנים, וה״ה בעור קדשים קלים להבעלים שהיא רק לאחר הזריקה. ה). הרמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות (פ״ה הי״ח ופ״ז ה״א) סבר דדין הפשט העור היא בכל הזבחים וכן סבר בספר המצות (שורש י״ב), וביאר הקרית ספר דלמידין את זה מהא דנאמר הפשט בעולה לכל הזבחים. וביאר המצפה איתן דכיון דר״ע ור׳ ישמעאל לא דרשי כוותיה ס״ל להרמב״ם דחלוקין בזה על רבי דהפשט העור היא רק בעולה. ו). החזו״א בבכורות ביאר דר׳ חנינא סגן ההנים ור״ע סברי דאזלינן בזה אחר זמן הידיעה כיון דפסול זה של העור להכהנים כשאירע פסול בהקרבן היא רק מדרבנן. אבל החפץ חיים ב זבח תודה חלק עליו וסבר דהיא מדאורייתא. והרא״ש בחולין פ״ז הביא ראיה מסוגייתן לדיני תערובות בסתמא דאזלינן בתר שעת הידיעה. ז). הב״י ביו״ד סימן א׳ פסק דהא דלא ראינו נשים שוחטים אינו ראיה דפסולות לשחיטה. ט). הטהרת הקודש ביאר דאע״פ דגם כשאין בשר ואין דם לר׳ יהושע ג״כ אין הכהנים זוכין בהעור אי לא הפשיט העור לרבי, אפ״ה אין עיקרה משום פסידא לכהנים אלא בדרך אגב, משא״כ לגבי לאסור העור שכבר הופשט. ורש״י סבר דלרבי אפילו אי נאבד הבשר או נשרף הזריקה מתיר העור אי הופשט לר׳ יהושע. והקשה תוס׳ דהא בפסחים דף ע״ח ע״ב לא הקיל ר׳ יהושע בדיעבד הבשר אי נזרק רק בטמא או יצא, אבל אבד ונשרף לא, אבל רש״י סבר דמשום פסידא לכהנים הקיל ר׳ יהושע אף בזה בהעור. י״א). החזו״א (בכורות סימן כ״ג אות ד׳) והחפץ חיים בזבח תודה הקשו דלרבי דסבר דזריקה מתיר העור לחודא למה אי נזרק הדם ולא הופשט העור ונפסל הבשר נפסל העור ביחד עם הבשר? ותי׳ החפץ חיים דההפשט היא ג״כ חלק מהמתיר העור כמו הזריקה, והחזו״א תי׳ דאכן היא רק דין דרבנן. ובחידושי ר׳ אריה לייב מאלין (סימן כ״ט) ביאר דרבי הוא לשיטתיה לעיל לגבי עולת האיש דעור עם הבשר היא חלק מן הבשר ודיניה ממש, ובעולה גילתה התורה דיש דין הפשט כדי לנתק העור מלהיות חלק מן הבשר. ובזה תי׳ קושיית הגרי״ז שתמה דמהיכי תיתי דין שריפה בעור, הא הוי כעצמות שאין בהן מח דאין צריכין שריפה, דלכן יש לה דין שריפה כיון דדינה כמו הבשר ממש. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w