דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף ק”ה | טבול יום

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). כדאמרנו בשיעור לדף ק״ד (ח״ב) קובץ השאלות של ר׳ אלעזר בטומאת פרים הנשרפים היא כדי להגדיר את אופי הטומאה שיש בה, ושטומאתה נובעת מהא דא״א לאוכלו כיון דהכהנים ג״כ המה מהציבור ומתכפרין בה, או דהיא כהקרבה חיקוי בחוץ לכוחות הטומאה עפ״י ציווי ה׳ מההקרבה בפנים אליו בהמזבח. ב). רש״י פי׳ דהספק של יצא רובו במיעוט אבר היא אי מטמא המתעסקים בה (כהאיבעיא להלן לגבי אי יצא וחזר), וכן פי׳ הראב״ד בהל׳ פסה״מ (פי״ט ה״ג) וסיים דמי שיש לו לב יבין זאת. אבל תוס׳ הקשה דבפסחים דף פ״ה ע״ב אוקים הש״ס דהוצאת הקרבן צריך להיות דומה להוצאת שבת דצריכין עקירה והנחה ואוקים הש״ס שם דמשנתן מיירי כשנגרר ויש בה הנחה, והא בנגרר לא מיחייב בשבת כה״ג ברובו במיעוט אבר כיון דאגודו עדיין בפנים? ולכן פי׳ דהאיבעיא היא אי צריכין לשורפו בפנים כשאירע אז פסול ביה, וכדפירש״י האיבעיא לאחמ״כ כשיצא חציו ברוב אבר. והטהרת הקודש תי׳ דדוקא לענין הנחה הוי הוצאתה דומיא דשבת אבל לא לגבי אי צריכין להוציא כולו. (וזהו בחשיבה המשפטית של חז"ל שדבירנו כמה פעמים האיך פרטו את הפרטים באופייני ההלכה לכמה סוגים בתוך דבר הנראה כמאוחד במושכל ראשון.) וכמו״כ הקשה המשנה למלך על הרמב״ם בהל׳ פרה אדומה (פ״ה ה״ה) לגבי יציאת פרה אדומה מתי מטמא דלמה לא הביא את זה דמיירי דוקא בנגררים ולכן לא בעי הנחה? ורקע״א הביא דגם הברכת הזבח הקשה כן, וכמו״כ הקשו המרכבת המשנה והאבן האזל בהל׳ פסה״מ (פי״ט ה״ג) דסוגייתן אכן חולק על הסוגיא בפסחים. והיא דסוגיא דהכא היא העיקר והיא הסוגיא דשמעתתא, והתם אגב גררא נסבא. ובכלל הא דהוסיפו חז״ל שהמוציא את הפרה ג״כ מטמא, ולא רק השורף שמפורש טומאתו בקרא, היא משום דהוצאת הפרה היא כבר תחילת שריפת הפרה. וכן משמע מרש״י בדף ק״ו שהמצית האור ג״כ מטמא בגדיו לרבנן דמטמאין המוציא ג״כ, והיא מכיון דהא דהמוציא מטמא היא משום דנחשב כהתחלת עסק השריפה וכן העיסוק ביה מטמא בגדיו. ולכן פירשו האחרונים דסבר רש״י דסוגייתן חולק על הסוגיא בפסחים, דאין להשוות ההוצאה דילן להוצאה בשבת, כיון דכל ענין ההוצאה בזה אינה משום ״הוצאה״ כבשבת, אלא משום תחילת עסק השריפה. וזהו נמי מה דפירש״י דהאיבעיא להלן היא אי יצא וחזר אי נטהר בגדיו. והקשה תוס׳ עליו דהאיך יטהר האיש ע״י חזרת הפרה להמחיצות, שהמחיצות אינן מקוה הטהרה? אבל רש״י פי׳ דהא דטהור הוא משום דאפשר דנחשב כאילו לא יצא ונטמא מעולם, וזהו משום דכל טומאת היציאה אינה משום היציאה, אלא משום תחילת עסק שריפת הפרה וא״כ אי נתברר ע״י החזרה דההוצאה לא היתה תחילת עסק שריפתה, אכן אפשר דאינה מטמא. וכן משמע בדברי החפץ חיים בזבח תודה. (ויש לעיין באיבעיא זו לבסוף דאע״ג דהוכיח הש״ס דמהמשנה אין ראיה כיון דהכהן צריך שיצא לחוץ כדי שיטמא, אבל למה חזר בו מהא דיטהר שוב אי יצא וחזר הפרה וקבע דהאיבעיא היא רק אי מתעסק בה בבקולסי מבחוץ וחזר הפר?) ג). הטהרת הקודש ביאר דכיון דמחובר ביה לא אזלינן בתר האבר אלא בתר הבהמה. ד). רש״י פי׳ דהאיבעיא ביצרו רוב המתעסקים הוי כאילו יצא רוב הבהמה וכאילו יצא כולו. וביאר הקרן אורה דהספק היא לגבי המתעסקים שנשארו בפנים דאפשר דאפילו אי נשארו בפנים נחשבו כאילו כבר יצאו ומטמאין הבגדים. ותו׳ ביאר דאי נשאר רוב הבהמה בפנים אז בוודאי אינו מטמא, והאיבעיא היא אי צריכין ג״כ שיצאו רוב עוסקיה. והחק נתן ביאר דתוס׳ פי׳ את זה דוקא אליבא דרש״י דהאיבעיא היא לגבי טומאת הבגדים, אבל לא לפי תוס׳ דהאיבעיא היא לגבי לשורפו בפנים אי אירע בה פסול. ה). לפי גישה הנומולוגית בענין הטומאה דהאוכל צריך הכשר ממשקה כדי ליטמא היא דאין לה השם ״אוכל״ רק כשכבר נגע במים. אבל הרמב״ן בפ׳ שמיני ביאר אותה באופן אונטולוגית, דא״א לממשות הטומאה לחול ולהיקשר על האוכל אי לא נגע מעיקרא במשקה. ו). רש״י פי׳ דמערבא תי׳ דחזי לטומאה (של אוכל) בעינן אף אין אינו צריך הכשר ליטמא. וק״ק דהא העיקר חסר מתירוצו של הש״ס בזה כשתירצו דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w