דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף קט”ז (ח”ב) | פרת חטאת

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). הטהרת הקודש ביאר דאין הכוונה של הא דזבחו הנערי בני ישראל את הקרבן ״בשעת מתן תורה״ שהיא בשעת קבלת התורה אלא דזריקת דם הברית לשם מתן תורה נחשב כבר כ״שעת מתו תורה״. וכדהבאנו בשיעור לדף קט״ז סבר הרמב״ן דאכן קרה לאחר מתן תורה, דלא כדמשמע בסוגייתן. ב). כדהבאנו בשיעור לדף נ״ט ביאר הספורנו דהא דבני נח אינן מקריבין שלמים היא דכיון דבקרבן שלמים אוכלין הבעלים בה כמו ביחד עם הקב״ה והיא חלק מעבודתה, לכן אינה רק לבני ישראל. ויש שפירשו דכיון דשלמים היא משום משום שלום וברית עם הקב״ה, היא רק עם עם ישראל. וזהו שהיא מתחת לסוגייתן אי ביאת יתרו היה קודם מתן תורה, דאז הא היה גם גוי מבחוץ חלק ממתן תורה (באופן מה), ויש להם ג״כ חלק בהתורה. ועיין בשיעור לדף צ״ד-צ״ה ובשיעור לדף צ״ו. והאבן עזרא סבר דבא לאחר מתן תורה, והסביר למה הכניסה אותה התורה מקודם לפרשת מתן תורה. והרמב״ן עה״ת כתב דלפי פשוטו של מקרא בא קודם מתן תורה, דאי בא לאחריו למה לא כתיב דסיפר לו משרע״ה אודות מתן תורה גופיה? ג). כדהבאנו בשיעור לדף ב׳ כבר העיר האבן עזרא דבהתורה נקראו הקדשים בלשון ״שחיטה״ וחולין בלשון ״זביחה״, ובלשונם של חז״ל היא להיפך, אשר מחמת הלשון של ״זבחים״ שנתן להם פרעה הקשה סוגייתן דקרבו הגוים שלמים. והמהרש״א ביאר דמקודם בפרעה דכתיב זבחים ועולות ״לה׳ אלקינו״, יכולין לחלק דהעולות המה לה׳ אלקינו ולא הזבחים, משא״כ ביתרו דלא חילק הכתוב בין זבחים ועולה. ד). בסוגייתן ובמכילתא (מסכת דעמלק פ״א) ובירושלמי במגילה (פ״א ה״א) דרשו חז״ל מה שמועה שמע יתרו ובא. וביארו ר׳ חיים פלטיאל והמזרחי והכלי יקר והאוהחה״ק דאע״ג דכתיב בפירוש ״כי הוציא ה׳ את בני ישראל״ אפ״ה שלו מה היתה עיקר השמועה ששמע. והטור והמהרש״א פי׳ דהא דכתיב ״כי הוציא וגו׳״ היא תחילת דיבור חדשה ואינה ממה ששמע. והספורנו פי׳ ד״וישמע״ משמע ששמע ממה שקרה מקודם בהעבר דלא כ״ראה״ שהיא על ההוה ולא יציאת מצרים דעדיין היה בהוה. ה). הא דגינו חז״ל את רחב בהא דהיתה זונה ונאפה עם הרבה, היא להנגיד את זה דלאחמ״כ נתגיירה ונתעלה. ו). הקרן אורה הקשה דבמנחות דף ע״ג ע״ב חלק ר׳ יוסי הגלילי אר״ע וסבר דהגוי יכול להקריב ג״כ שלמים, ולמה לא אזיל סוגייתן כוותיה? ותי׳ דהנידון בסוגייתן היא רק לגבי הקרבתן במה, ובמנחות היא לגבי הקרבתן בביהמ״ק. וכדהבאנו בשיעור לדף קט״ז לכו״ע אינו יכול להקריב בעל מום בביהמ״ק אע״ג דיכול להקריבה בבמה. ז). העולת שלמה הקשה דל״ל קרא למעט גוי מאיסור חוץ הא אינה מז׳ מצות בני נח? ותי׳ דס״ד דמדכתיב בה ״איש איש״ ס״ד לרבות גוי לאיסור קמ״ל. וי״ל ג״כ דבזמן איסור הבמות יש בשחוטי חוץ משום סרך ע״ז וחשש שישחוט לשעירים, ואכן איסור ע״ז הוי מז׳ מצות בני נח. וכיון דאיסור שחוטי חוץ היא משום יחס בלעדית שיש לנו עם ה׳, לכן אין בזה חשש בגוי בשחוטי חוץ שאין לו להקב״ה היחס הלז, ועיין בשיעור לדף מ״ו (ועיין בשיעור לסנהדרין דף ס״ב-ס״ג לגבי ע״ז בשיתוף לגוי). והאבי עזרי בסוף הל׳ מעשה הקרבנות ביאר דאין צד לחייב הגוי משום האיסור של שחוטי חוץ, אלא הדיון היא אי יש עליה תורת הקרבה לאחר איסור הבמות. ח). כדהבאנו בשיעור לב״ב דף קס״ז גר רבא במחוזא בהתערבות עם האנשים ועם השרים, ולכן סיפרו עליו הסיפור ששדר לו איפרא הורמיז האיך להקריב קרבן. ט). תוס׳ הקשה דהא לר׳ יוסי לעיל בדף מ״ה ע״א אסור להקריב קדשי עכו״ם בחוץ וא״כ אינו רק איסור לסייען אלא ג״כ חייב? ותי׳ דהאיסור היא אשארי עבודות שאינו חייב עליהם ואסור רק מדרבנן אטו שחיטה והעלאה. והעירו הקרן אורה והגרי״ז דמהרמב״ם בסוף הל׳ מעשה הקרבנות משמע דגם על השחיטה והעלאה אינו רק איסור ולא חיוב, וביארו דחייב ר׳ יוסי אי העלה אותו קרבן הגוי בחוץ, רק כשהקדישו הגוי להקריבו דוקא בפנים דאז אינו רשאי להעלותו בחוץ ואז סבר ר׳ יוסי דחייב אי הקריבו בחוץ. אבל אי לא הקדישו דוקא להקריבו בפנים אז אין קרבן הגוי ראוי לפתח אוהל מועד כיון דיכול להקריבו בחוץ, ואז רק אוסר מדרבנן לסייען. והוסיף הגרי״ז דלפי״ז קדשי במה של גוי בחוץ אינו בסוג קדשי חוץ בכלל. והמקדש דוד (סימן כ״ז) האריך בזה. י). הקרן אורה הקשה דהרמב״ם בל׳ איסורי מזבח (פ״ז הל״ג) ביאר דעצים ישנים פסולים למזבח מלתא דבעל מום, וא״כ למה צוה רבא לקרבנה של גויה להביא עצים חדשים, והא בעל מום כשר לקרבנו של גוי (בחוץ)? וי״ל דאפשר דהוי כמחוסר אבר דפסול גם בקרבנו של גוי. והמחבר באו״ח סימן קנ״ג סעיף כ״א פסק דאין לבנות ביהכנ״ס עצים ישנים כמו דמצינו בהמזבח. י״א). רש״י תמה למה הצריך רבא שתי בחורים לקרבנה של אופרא הורמיז וביאר שכן נוי לדבר. ובהא דצוה לאפיק נורא הקשה הגרי״ז דמנחות דף כ״ב מצינו דלעולם נחשב האש כחידוש? והמקור ברוך (ח״ב סימן כ״ד) הקשה דלמה לא צוה להביא סכין וכלי חדש לקרבנה? והאריך דאפשר דאינו צריך כלי בקרבן גוי. וד״ר שמחה גרוס בספרו Babylonian Jews and Sasanian Imperialism in Late Antiquity (עמ׳ 223) ביאר דרב אחא בר רב אדא מא״י פסק דישראל אינו יכול לסייע, ורבא בבבל התיר לאורינהו, והורה להקריב הקרבן בעבור אינפרא הורמיז באופן שלא מצינו בהלכות התורה בקרבנות. והיא דצוה להקריבו באופן שאנו יודעים שהקריבו הזורואסטרניים בימיהם, בלדוגמא בהא דצוה רבא לכרות ולאסיק העפר מימא, שחששו לזה הזורואסטרניים מחמת זוהמת הדם, ובהא דצוה להעלות האש מדבר חדש שישאיר בטהרתה שהקפידו עליה הזורואסטרניים (ודבר זה אודות חשיבותו של האש השתלשלשה לספר המקבים ג״כ), וכמו״כ ששתי בחורים יקריבו אותה. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w