דף היומי אידיש הרב יונתן מארטאן שליט״א - מסכת זבחים | דף קי”ז | פרת חטאת

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). מעניינת דבההוו״א סבר הש״ס (באופן חתרני) דבהמדבר לא היה ג׳ מחנות ורק בירושלים, אשר עיקר חילוק של ג׳ מחנות מצינו בהמדבר. וביאר המשמר הלוי (סימן קס״ד) דבההוו״א פי׳ ״בכל מחנה ישראל״ דהיינו בכל מקום חניית ישראל ושחנו שם ישראל. ומרש״י משמע דבההוו״א סבר דהוי כבגלגל דכל מקום נחשב כמחנה ישראל. ולהמסקנא נתהפך דאף כשנסעו עדיין היה קיימת שם מחנה ישראל עליה. וכל ענין המחנות וחילוק מעגלי איזורי קדושה, אשר מצינו בכלים שעשר קדושות נתקדשו בהיררכיה זה מזה, היא כדביאר המו״נ (ח״ג פמ״ז) דהיא להרחיק האדם שאינו יכול להגיע אל המלך מלכי המלכים בכל עת ולהגדיל יראתו וכבודו. ב). הרמ״ד סולוביצ׳יק העיר דלמה פרט הש״ס רק לגבי מחנה שכינה ״והן הן הקלעים שבמדבר״, והא שארי גבולי הקדושה בחילוק המחנות המה נמי כנגד חילוק מקום המחנות במדבר? ג). רש״י סבר דאע״פ שנסעו לא נפסלו הקדשים ביוצא דעדיין שם ״מחנה״ עליה, אבל היו רשאין לאוכלו רק כשחנו שוב והקימו שוב המחנה. והקשה התוס׳ דאי לא נתבטל שם ״מחנה״ מיניה רשאין לאוכלו אף בנסיעתן (וסבר דלקדשי קדשים בוודאי צריכה מחיצות ממש)? והסביר הפנים מאירות דהא דאין רשאין לאוכלו בשעת נסיעתן היא משום דהוי אז כנפגמה המזבח, דאף אי קיימת המחנה בפועל עדיין אסורין לאכול (אף קדשים קלים) כלעיל בדף נ״ט. והא דלא נדחה הבשר מלאוכלו שוב כשיחנו היא כדקבע התוס׳ בב״מ דף נ״ג ע״ב דדין דיחוי היא רק לגבי הקרבה אבל לא לגבי אכילת קדשים. והחסדי דוד ביאר דהא דאסורין לאוכלו בנסיעתן היא משום דלאו אורח ארעא לאכול קדשים בעת נסיעתן והליכתן, דאין בזה משום למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים. ד). הקרן אורה ביאר דרק במנוחה בעת איסור הבמות צריכין ג׳ מחנות לשילוח טמאים, אבל לא בזמן היתר הבמות אשר לכן לא היה דין ג׳ מחנות לשילוח טמאים נוהגת בנוב וגבעון. והא דלא היה נוהג מחנה לויה לקליטת רוצח בשילה, היא דכיון שלאחריה אכן הותרו הבמות, וכדהבאנו בשיעור לדף קי״ג-קי״ד דביאר העבודה תמה דלכן הוי בנינה של אבנים ותקרה של אוהל כיון דלא היה כ״כ קבוע, ולכן לא היה בה קדשות מחנה לויה גמורה. וביארו האחרונים שקליטת מחנה לויה היא רק כשהלוויים דרים שם, ובשילה לא גרו הלויים במחנה לויה בשילה, וא״כ יש לדון אי הר הבית, שיש לה דין מחנה לווייה, אי קולטת הרוצחים בשגגה כיון דלא היו הלויים גרים שמה. ה). המשנה כמעט לא ציטטו הפסוקים והמקורות לדיניה, והיא כעין מה שתיארו פילון ויוסף בן מתתיהו דהמה ״חוקי האבות״ (ועיין בשיעור לדף קי״ב), ועסקה התלמוד להסיק המקור להאיך דרשו וחידשו הדינים שבה. ו). תוס׳ ביאר דלכתחילה צריך הלוי לגלות לעיר אחרת כשהרג בשוגג, ובדיעבד יכול לגלות משכונה לשכונה באותו העיר (ונמצא דמצינו חילוק שבין לכתחילה ודיעבד בדאורייתא גופא וכדהאריך ר׳ יוסף ענגיל באתוון דאורייתא כלל א׳, ועיין בשיעור לע״ז דף מ״ג). והענין ביה היא דכדהארכנו בשיעור למכות דף ט׳ שינו חז״ל את המובן של עונש הגלות שאינו כדי להגן עליו מגואל הדם, דכבר לא היה נוהג בימיהם, אלא משום כפרה עליו. והרמב״ם בהל׳ רוצח (פ״ז ה״ה) פסק דאי הרג הלוי בשוגג במדינתו גולה למדינה אחרת, ואי הרג מחוץ לעירו בשוגג יכול לגלות לעירו. ז). רש״י פי׳ דלר״מ הוי קרבנות נזירות של עולה ושלמים כקרבן נדבה כיון שבאו עליו מחמת נדר נזרו מעיקרא, ולרבנן כיון דאסר עצמו בנדרו רק מיין ותזמורת והקרבנות באו עליו ממילא הוי כחובה. וביאר הפנים מאירות דהא דאסיק הש״ס דאפילו ר״מ מודה דבחטאת ואשם דידיה הוי חובה אע״ג דבאו עליו רק מחמת נדרו, היא דלמסקנא לא קיימת הסברא הלז בר״מ. והיא דטעמו של ר״מ למסקנא היא דאף אי אין הקרבן נדבה לגמרי נקרב בבמה, דכל עולה ושלמים, ואף אי הן חובה, יכולין להקריב בבמה; והיינו דנידר ונידב הוי סימן ולא סיבה, דאף אי אינו ממש נידר ונידב אפ״ה נקרב אי הן עולה ושלמים. אבל קשה דתמורה דף י״ד ע״ב משמע דטעמו של ר״מ דהקריבו עולה ושלמים בבמה היא דנקרא נידר ונידב ממש? וי״ל דכיון דעולה ושלמים דידיה באים מקבלת הנזירות אן קיבל עליה ג״כ החיוב של העולה ושלמים שבה בנדבה כדי להביאם, משא״כ החטאת ואשם שבה שלעולם אינן קריבין בנדבה לא קיבל עליו בפירוש ע״י נדבת נזירותו. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w