האם אפשר לומר תודה כשהבן שלך בשבי? | שלי שם טוב

שלי שם טוב, אמו של עומר שם טוב, חוזרת אל הרגע שבו ראתה לראשונה את הסרטון שהוכיח כי בנה נחטף לעזה, ואל 505 הימים שבהם משפחתה נדרשה לחיות בתוך מציאות שאין בה ודאות, שליטה או אפשרות לדעת מה יביא איתו היום הבא.השיחה נגעה בדרך שבה משבר קיצוני חושף כוחות שלא הכרנו בעצמנו, אבל גם בהבחנה בין כוח לבין הדחקה. שלי מתארת כיצד אפשרה לעצמה להתרסק, אך תחמה את ההתרסקות בזמן, וכיצד החליפה בהדרגה את השאלה “למה זה קרה לי?” בשאלה “מה נדרש ממני עכשיו?”. מתוך השאלה הזאת צמחו הפעילות למען החטופים, התמיכה במשפחות אחרות, ההתנדבות עם חיילים פצועים והחיבור העמוק יותר שלה לתפילה ולאמונה.דיברנו על האור שנשאר דולק בחדרו של עומר במשך כל תקופת השבי, על היכולת לומר “מודה אני” גם כשהבן נמצא בעזה, ועל התפילה כחוויה שבה האדם אינו מקבל בהכרח תשובות, אבל מרגיש שהוא מוחזק. שלי מסבירה מדוע לא מספיק לבקש מאלוהים, אלא צריך גם לשאול אותו מה הוא רוצה מאיתנו.בחלקה השני של השיחה דיברנו על מה שמתרחש לאחר החזרה. דווקא כשהמאבק מסתיים והגוף מרשה לעצמו לשחרר, מופיעים הבכי, החרדה והטריגרים. החזרה הביתה אינה מוחקת את השבי, והשמחה מתקיימת לצד אשמת הניצול והכאב על משפחות שקיבלו סוף אחר.