המצילים הקטנים 🐈

היום הקלטנו סיפור מאוד מיוחד לבקשתה של מאי וחברתה שיר.הן ביקשו שנספר סיפור עליהן ועל מפגש שלהן עם קדן וטומי ושביחד כולם יצאו למשימה להציל חיות 🆘⛑️😻תצטרפו לערוץ וואטסאפ שלנו:https://whatsapp.com/channel/0029VbCQPF611ulRG1zLUf15לבקשות לסיפורים:https://forms.gle/sPvXREWZZyKHmKUs7לערוץ יוטיוב שלנו:https://www.youtube.com/@kaden_and_tommy?sub_confirmation=1תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלהאזנה בספוטיפיי:https://open.spotify.com/show/119i20GH0LSoRb6SPidHoq?si=mLWuhOwrSKaPERPhhkW-6wהסיפור כפי שיצא מהבוט:היה היה פעם, בשכונה קטנה ומלאה בעצים ירוקים בראש העין, שתי חברות טובות מאוד. לאחת קראו מאי ולשנייה קראו שיר. מאי ושיר היו בנות שש וחצי, למדו באותה כיתה וגרו באותו רחוב. הן אהבו מאוד לשחק בגינה הקטנה שמאחורי הבית של מאי, שם היה עץ גדול עם בית עץ שאבא של מאי בנה להן.יום אחד, כשמאי ושיר ישבו בבית העץ וקראו ספרים, הן שמעו קולות של שני ילדים מתקרבים."שמעת את זה?" שאלה מאי את שיר."כן," לחשה שיר, "מעניין מי זה."הן הציצו מהחלון הקטן של בית העץ וראו ילדה וילד שלא הכירו. הילדה הייתה בעלת שיער חום גלי ומשקפיים עגולים, והילד היה גבוה ורזה עם שיער בלונדיני מתולתל וחיוך רחב."היי שם למעלה!" קראה הילדה, "אנחנו חדשים בשכונה. אני קדן וזה טומי. אנחנו מחפשים חברים חדשים."מאי ושיר הביטו זו בזו וחייכו. הן תמיד שמחו להכיר חברים חדשים. "בואו למעלה!" קראה מאי, "יש לנו מקום להרבה חברים."קדן וטומי טיפסו בסולם בזריזות והתיישבו בבית העץ."למה יש לכם מיקרופון?" שאלה שיר בסקרנות כשראתה מיקרופון קטן בתיק של טומי.!"יש לנו פודקאסט!" אמר טומי בגאווה, תלתליו הבלונדיניים קופצים בהתלהבות. "אנחנו מספרים סיפורים לילדים. קוראים לזה 'סיפורי הרפתקאות עם קדן וטומי'.""וואו, זה מגניב!" קראה מאי. "אני ממש אוהבת לשמוע סיפורים.""גם שיר ואני מאוד אוהבות חיות," הוסיפה מאי. "אנחנו תמיד עוזרות לחיות שנקלעות לצרה. רק אתמול מצאנו גוזל שנפל מהקן ועזרנו לו לחזור לאמא שלו."עיניה של קדן נפערו בהתרגשות, שיערה החום הגלי מתנפנף ברוח הקלה. "יש לי רעיון נהדר! מה דעתכן שנשלב כוחות? אנחנו אוהבים לספר סיפורים ואתן אוהבות לעזור לחיות. אולי נוכל לעזור לחיות ביחד ואז לספר על ההרפתקאות שלנו בפודקאסט?""זה רעיון נפלא!" קראו מאי ושיר יחד.באותו רגע, הם שמעו צליל מוזר מכיוון השיחים שמתחת לבית העץ. כל הארבעה הציצו מהחלון וראו חתול קטן וכתום שהיה נראה מבוהל מאוד."הוא נראה אבוד," אמרה מאי בדאגה."בואו נרד לעזור לו," הציעה קדן.הארבעה ירדו במהירות מבית העץ והתקרבו בזהירות לחתול הקטן. הוא היה רועד וקולו היה צרוד מרוב יללות."אולי הוא רעב," אמרה קדן, "יש לי סנדוויץ' בתיק שלי."קדן הוציאה חתיכת גבינה מהסנדוויץ' שלה והניחה אותה לפני החתול. החתול הקטן התקרב בזהירות, הריח את הגבינה ואז אכל אותה במהירות."תראו!" קראה שיר, "יש לו קולר אבל אין עליו שם או מספר טלפון.""אז איך נמצא את הבעלים שלו?" שאל טומי, מסדר את תלתליו הבלונדיניים שנפלו על עיניו.מאי חשבה לרגע ואז אמרה: "יש לי רעיון! נוכל לצלם אותו ולהכין מודעות. ננסה לברר מי בשכונה איבד חתול.""אני אקח תמונה," אמרה קדן והוציאה את הטלפון של אמא שלה שהיא נתנה לה לשמור עליו.לאחר שצילמו את החתול, שיר ליטפה אותו בעדינות. "בינתיים נצטרך לדאוג לו. מה נעשה איתו?""אמא שלי אוהבת חתולים," אמר טומי. "היא תסכים שנשמור עליו עד שנמצא את הבעלים שלו.""אבל אנחנו צריכים לתת לו שם בינתיים," אמרה מאי.#הסיפור קוצר כי לא היה אפשר להכניסו במלואו