הפרוגרסיביות בישראל [26]
from אלישע והזוויות Hosted by אלישע
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 26! אנחנו ממש לקראת סיום העונה. עד כה התמקדנו דווקא במה שקורה מעבר לים, ונראה לי שזה עזר לשמר איזה ריחוק נעים, כזה שמאפשר ניתוח אובייקטיבי יותר של אירועים ותבניות. חוץ מזה, בארץ אנחנו לרוב מייבאים טרנדים מחו"ל באיחור של כמה שנים, ולכן יש לנו את היתרון ללמוד ממה שקורה שם, במקומות שהביטויים הפרוגרסיבים והשפעותיהם על החברה נמצאים בשלב מתקדם יותר, ולחשוב מה מזה אנחנו רוצים לאמץ ומה מזה - לסנן. אבל אי אפשר לסיים עונה שכזו בלי פרק שעוסק ספיציפית בישראל ובמקומה של הפרוגרסיביות כאן, וזה מה שנעשה היום. תנו לי למקד רגע את המטרה כאן. ישראל היא כמובן חלק מן העולם המערבי, וככזה אנחנו כאן מושפעים ישירות מדברים כמו פרוגרסיביות בהייטק של סיליקון וואלי, שאת מוצריו אנחנו צורכים כמו כולם. אם גוגל משחררת מנוע AI שבו יש הטיות פרוגרסיביות, לדוגמה, אז זה אומר שהמנוע הזה יהיה מוטה במידת מה נגד ישראל בכל הקשור למידע הל הסכסוך הישראלי-פלשתיני. באופן דומה, הפרוגרסיביות שזורה עמוק בתוך התנועות למניעת ההתחממות הגלובלית, וישראל מושפעת מפעילותן גם כן. לכן אני רוצה להבהיר שהפרק הזה נועד דווקא למימושים הייחודיים לישראל שקורים אצלנו פנימה, וספיציפית בהקשרים שנדונו בעונה הזו כמו גזענות ומגדר, ובפעם אחרת - בעונה אחרת - נדבר על האופנים שבהם תהליכים גלובליים משפיעים עלינו כאן. את הפרק הזה ילוו שתי תֶמות. הראשונה היא שנראה את המקומות שבהן הפרוגרסיביות באה לידי ביטוי בחברה הישראלית. חלק מהמקומות יהיו צפויים ולא יפתיעו את רובכם, ולצידן יהיו גם דוגמאות שאני משער שלא הכרתם. ושנית, אני רוצה גם להציע בפניכם גם כמה מאפיינים יחודיים שיש למדינה שלנו, שמאתגרים את המסרים הפרוגרסיבים בגרסתם המערבית, ומקשים עליה להתקבל כאן באותו אופן שהיא מתקבלת, אצל ציבורים מסויימים, בחו"ל. אני גם אגיד מראש, יש לי תחושה שהפרק יהיה קצת ארוך מהרגיל - אבל אנחנו לקראת סוף העונה! אז תסלחו לי… בתור התחלה, בואו נדבר קצת על גזענות יהודית כלפי הפלשתינאים. כיוון שהפרוגרסיבי רואה אותנו כחזקים ואת הפלשתינאים כחלשים, ומדובר בשני עמים שונים, באופן טבעי הוא היה רוצה להשליך את אותם המודלים של יחסי לבנים-צִיבְעִיים בארצות המערב לכאן, ולומר שגם כאן הגזע הלבן שולט מתוקף ראייה גזענית במיעוטים האתניים. טיעונים שכאלו יכולים אולי לתפוס במוחו של מהגר ניגרי לאנגליה שלא מכיר את ההיסטוריה, אבל נראה שברור למה בארץ נרטיב כזה לא מצליח לתפוס. בראש ובראשונה, היהדות איננה לאום שמבוסס על צבע העור, ויש לנו גם בין היהודים את כל הגוונים שרק תרצו למצוא. שנית, אנחנו מבינים שבו זמנית שאנחנו חזקים מול הפלשתינאים, אנחנו החלשים כשמסתכלים על הזירה כולה, פיסת ארץ קטנה בתוך ים של מדינות ערביות מוסלמיות, וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על החולשה התקשורתית מול עולם שמאד שמח להעלים עין מיותר ממאה חטופים אבל להתרעם על כמה עובדים בין-לאומיים שנהרגים בעזה. אבל עוד יותר מזה, הנקודה השלישית היא אולי הכי חשובה. בעוד שהגזענות והעבדות בארצות המערב היתה חד-כיוונית, כשהמערב הוא זה שמשעבד דרך עבדות או קולוניאליזם את המיעוטים, הרי שבישראל המצב הרבה יותר מורכב. אפילו בין אלו שחשים קונפליקט מוסרי עם השליטה שלנו על יהודה ושומרון מאז 67' ועל הפלסטינאים שגרים בתוכם, מעטים הם שלא יודו שהפלסטינאים נושאים חלק ניכר מן האחריות למצב שלהם ולהמשך הסכסוך. אפשר ללכת אחורה כמה שרוצים - אירועי השביעי לאוקטובר, דרך אינתיפדת 2000, התוקפנות הערבית ערב מלחמת ששת הימים, מתקפת מדינות ערב ב-48 וכלה בפרעות תרפ"ט - ותמיד רואים פעילות ערבית אקטיבית נגד דו-קיום כאן בארץ. ולכן, מי שמנסה להטיל את כל האחריות רק על הצד הישראלי צריך להתאמץ מאד כדי להתכחש לזוועות שאנשים כאן ראו בעיניים ממש. ממילא, הסיפורים הללו לא משתרשים כאן באופן עמוק בחברה. הנקודה הזו גם ממחישה מורכבות נוספת בכל מה שקשור במחקרים על רמת הגזענות שקיימת מצד היהודים כלפי הערבים, ולהיפך: גזענות "טהורה", בא נגיד, היא כשאתה שונא גזע מסויים רק בגלל התפיסה שלך אותו בראש שלך, נניח כמו מה שהיה מצד הנאצים כלפי היהודים. אבל אצלנו השנאה, לפחות אצל אלו שהיא קיימת, היא שילוב גם של ניסיון חיים בשטח. נניח שאתה מגיע לעזה ומגלה שילדים שם לומדים בבית הספר לשנוא יהודים, ופתאום אתה מבין שיש הרבה פלשתינאים שמסתכלים עליך באופן גזעני מילדות, ושונאים אותך מסיבות גזעניות ודתיות. האם אין הגיון באימוץ כללי זהירות בנקודות הממשק מול הקבוצה הזו? במילים אחרות, תחשבו על גזענות במצב מטורף כמו זה שאנחנו חיים בו במדינה שלנו כעל גלאי עשן אבולוציוני מאד גס, שמבין שיש אנשים מהקבוצה היריבה שיכולים פתאום לתקוף בלי שום סיבה נראית לעין. כמובן, אין בדברים שאמרתי כאן נסיון לעודד גזענות. חס וחלילה. כל מה שאני מנסה לעשות הוא להסביר נקודה אחת: מדוע המסרים והתיוגים הפרוגרסיבים לא תופסים כאן. אני משער שלאור מה שאמרתי, אפשר בהחלט להבין למה מסרים כאלו לא יעברו חלק בגרון הישראלי המצוי. הנרטיב הזה יכול לעבוד כשהכל רגוע ואתה רק עסוק בתיאור המציאות באופן תיאוריטי. בישראל אנחנו נפגשים עם השטח חסר-החמלה כל הזמן, והוא מקריס תיאוריות נקיות-מדי מאד מהר. ממילא, עוצמת רגשות האשמה שאפשר לרתום לפוליטיקת זהויות עם פירמידה קשיחה, ששמה את הישראלים או היהודים בפסגה ואת הפלשתינאים למטה - העוצמה של מסר כזה היא נמוכה בהרבה ממה שיש בארצות הברית. בנוסף לזה, גם האשמת ה"קולוניאליזם" איננה מתקבלת כאן אצל רוב העם. הציונות לא בחרה לבוא לכאן כקולוניה מערבית שמנסה להרחיב את השפעות המערב בעולם, אלא כמימוש חזרה לארץ המולדת של העם היהודי לאחר 2000 שנות גלות. נוכחות יהודית היתה כאן לכל אורך הדורות, אם כי במספרים קטנים בהרבה. גם אם יכולנו אולי להתנהל אחרת מול הערבים כאן בארץ מאז העלייה הראשונה, זה עדיין לא משנה את העיקר: אנחנו כאן לא כזרים כובשים, אלא כבני בית שחוזרים לביתם. גם בתוך הקהילה היהודית הישראלית הסיפור הגזעני חלש יותר באופן יחסי למה שיש במדינות המערב. בינינו לבין עצמנו יש אמנם מתחים בין-עדתיים, אבל עדיין - יש תשתית משותפת עמוקה יותר שאומרת שכולנו יהודים וחוק השבות תופס עבור כולנו. מבצעים כמו "על כנפי נשרים" שהביא לכאן את יהודי תימן, ו"מבצע שלמה" שהביא לכאן יהודים מאתיופיה, היו יוזמות של מדינה עם שלטון "אשכנזי-לבן". ממילא, יש הבנה שגם אם אנחנו רבים ביננו לבין עצמנו על ה"שד העדתי", אנחנו עדיין עם אחד. וזה גם אחד הדברים שמייצרים כאן דבק שאין בארצות הברית: שנינו מדינות מהגרים, אבל בארצות הברית, הקשר בין המהגרים השונים אמור להיות קשר של עקרונות דמוקרטיים משותפים, בעוד אצלנו סיפור הרקע שמחבר ביננו הוא שכולנו משפחה מורחבת אחת. זה אחד הדברים, אני חושב, שהחזיק אותנו עדיין יחד במהלך השנה הדרמטית והקשה האחרונה - התובנה שכולנו עם אחד, למרות הכל. אז יש לנו מקדמי חיכוך גבוהים מול השיח הפרוגרסיבי המערבי, שמונעים מאיתנו לספוג את המסרים שלהם כלשונם. ועדיין, זה לא אומר שהמסרים לא עוברים מוטציה ומתאימים את עצמם להווייה הישראלית. דוגמה למימוש ישראלי של אותו אידיאולוגיה היא מה שקרוי פוסט-ציונות, שרואה במערכת הציונית הקיימת מערכת גזענית שהיא שורש כל הרע, ושמטילה את כל היכולות המדכאות שלה על הפלשתינאים ומיעוטים אחרים. כדי לִבְנות טיעון כזה, מחזיקי העמדה הפוסט-ציונית צריכים לפרק על הדרך גם את אחד האירועים המכוננים של היהדות במאה ה-20, הרי היא השואה. האופן שבו זה נעשה הוא לרוב על ידי היפוך היוצרות: לטעון שמה שישראל עושה בשטחים זה בעצם להפוך לנאצים בעצמם. עזה אינה בסיס טרור של חמאס, אלא "מחנה הריכוז הגדול בעולם", וכלפי חוץ הם יספרו בעולם שישראל מבצעת השמדת-עם בעזה גם בעיתות של הפסקת אש מול החמאס. כך הופכת השואה את פניה. במקום ההוכחה הניצחת לחשיבות קיומה של מדינת ישראל ציונית, היא הופכת לאצבע מאשימה כנגד קרבנות השואה עצמם. מקרבנות של דיכוי נוראי על ידי הנאצים, הישראלים הופכים למדכאים בני דמותם של הנאצים, שאחראיים לכל דבר רע שקורה לצד החלש, הפלשתינאי. הפרק הזה נועד רק לסקירה מהירה של המופעים בישראל, ולכן לא נעמיק בפרטי התפיסה הזו. רק כדי לסבר את האוזן, אביא כאן ציטוט אחד מתוך הספר "עבודת ההווה" של פרופסור עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שיצא ב-2001 ושנותן לכם טעימה מהגוון הישראלי של השיח בכיוון הזה. אני מצטט: "מצב זה [כלומר, של הציונות כאידיאולוגיה חיה] הוא קצר ימים. בתוך כמה שנים, לכל היותר עשור או שניים, הציונות תהפוך לשריד מעולם שחלף, עניינם של מוזיאונים, ארכיונים ומחלקות אקדמיות להיסטוריה. הפוסט-ציונות תיזכר אז בתור שם שניתן לאותו רגע שבו נעשו יהודים-ישראלים מודעים לחלוטין לסיומו של העידן הציוני בהיסטוריה של היהודים. זה יהיה הרגע שבו יהודים ישראלים החלו להתיר לאנשים שאינם יהודים לתפוס את עמדת הקרבן והעזו ליטול אחריות על אותם קרבנות אחרים של המפעל הציוני". שימו לב איך הוא מסווג את העולם לקרבנות ומדכאים, והוא מייחל ליום שבו היהודים יפסיקו לתבוע לעצמם זכות להיקרא קרבן ויתנו לפלשתינאים לקחת את התפקיד - כלומר, היום שבו כולנו נהיה WOKE, נתעורר ונבין כמו הפרוגרסיבים בארצות הברית את העובדה שאנחנו כאן חלק ממערכת נוראית ומתחזקים אותה כל יום. במאמר מוסגר אני חושב שווה לציין שהספר הזה יצא ב-2001. עברו מאז יותר משני עשורים, והציונות עדיין חיה ובועטת, כך שנראה שתחזיותיו עדיין לא קרובות למימוש. את הציטוט הזה… This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com
Embed this episode
No transcript yet.