חברת היי-טק או מפעל חמוצים? עם זאק דחוביץ

סטארטאפ מספר 7 שלו. 100% שלו. הקודם נמכר לטדי שגיא והיום מונפק בלונדון. זה שלפניו הוקם בשיתוף עם איירון סורס. הנוכחי מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה, או לפחות מספיק כדי לפצוח בתביעה מתוקשרת מול מייקרוסופט. הכרנו לפני כמה שנים בהנהגת הורים בביה"ס. אי שם בשנה הראשונה ביחד, אחרי עוד שריפה שהוא מצית בווטסאפ, אני מתקשרת ונותנת לו שתי אופציות: או שאתה מחליף אותי (כיו"ר הנהגה), או שאתה נותן לי לעבוד בשקט. האופציה הראשונה היתה כנראה לא אטרקטיבית, אז הוא הלך על אופציה ב' ואפילו עזר קצת בדרך. מאז אני נתקלת בו בשכונה מעת לעת, מתעדכנת במצבו העסקי. זה התחיל מ"אני דופק ת'ראש בקיר" המשיך ל"פיצחתי, אני מתחיל סקייל" והיום זה "אני מדפיס כסף". בהיתקלות האחרונה שאלתי אם הוא מתכנן משהו לסוף שנה, בכל זאת, מתקרבת עונת הסיכום-תכנון. חשבון הנפש העסקי עולה הילוך וזה בדר"כ נגמר באירוע חברה או אוף-סייט הנהלה. איך לומר בעדינות? הוא צחק לי בפרצוף. "אני סיימתי עם הפוצי מוצי. לא הנהלה ולא גיבוש. אצלי עובדים, לא משחקים. מי שלא טוב לו, יום טוב לו" שיחה עם זאק דחוביץ היזם והמנכ"ל של Fast Corporate, האיש שלא קיבל את הmemo על לדבר פוליטיקלי קורקט. על אף (ובזכות) המקרה המיוחד שהוא - אישיותית וגם מבחינת סוג התעשייה, בין אם הוא גרסת "המלך ערום" של ההיי-טק, ובין אם מייצג מקרה פרטי, הוא משמיע גם אמת של אחרים. האם כסף זה אמצעי או מטרה? איך בונים חברה ועושים סקייל? האם יש מקום לחופש פעולה, שיקול דעת ויצירתיות בעשייה? איזה חוסן פיננסי ומנטלי נדרש כדי להקים חברה ולהביא אותה לרווחיות? מה הסוד לניהול נכון של חברה? ואיך כל זה קשור למפעל חמוצים??