חלי גולדנברג: מצאתי את ה־safe place שלי מול המצלמה. שם היה שקט שלא היה לי בחיים

חלי גולדנברג מתחילה את הפרק באופן שהצליח להפתיע אפילו את איתי , היא שולפת שלט שנועד להזכיר לה שלא מדובר בעוד פגישה עם דורית הפסיכולוגית אלא בראיון ולמרות זאת השיחה של איתי וחלי מצליחה להיות עמוקה ומרגשת ובעיקר נותנת מקום לחלי קצת אחר ממה שהתרגלנו לראות עד עכשיו.השיחה נפתחת בנקודת המפנה הגדולה בחייה בגיל 16 וחצי, כשנכנסה לסטודיו צילום וגילתה מול העדשה מקום בטוח שהעניק לה שקט שלא מצאה בשום מקום אחר. היא משתפת בתחושה של כוח שלא ידעה שהיה לה, ובהבנה המאוחרת שהייתה יכולה למנף אותו הרבה יותר.חלי מדברת גם על הגוף, על הזקנה של אמא שלה שמטופלת סיעודית, על ההסכם עם בתה איה לגבי היום שבו אולי תאובחן בדמנציה, ועל המאבק מול "המבקר הפנימי" שלא אוהב צלוליטיס ומתקשה לקבל את סימני הגיל.היא גם מתארת רצון לאהבה שלא התממשה כמו שחלמה, לצד זהירות של אישה עם צלקת ופוסט טראומה, ומספרת בכנות על הרצון לאהוב שוב בלי לפחד. בשיחה נוגעים גם ביחסי אם ובת, ברצון לא להיות דמות דהויה מאחור אלא אדם חי ונוכח שילדה יכולה לראות באמת. בהמשך הם מדברים על הקול הפוליטי שלה, על חוסר האמון במה שקורה בישראל, ועל האופטימיות הילדית שממשיכה להתעקש לראות טוב גם כשקשה.חלי גם משתפת על ההווה: שני סרטים חדשים, על הדמות שהחזירה לה את חדוות המשחק, ואודישן גדול שיכול להפוך לתפקיד חייה. וגם על חלומות שממשיכים לחכות לה, כמו תערוכת הצילומים מהאייטיז, קפסולת בגדים לנשים בנות 70 וספר סיפורים קצרים שהיא מחפשת את האומץ לסיים.זהו פרק שמאפשר לראות את חלי גולדנברג כמו שהיא באמת: אישה שמבקשת לספר את עצמה בלי מסננים, בלי פוזה ובלי פחד. Hosted on Acast. See acast.com/privacy for more information.