כשתבוא - שניר

רון ארד נפל בשבי. נפילתו של רון ארד בשבי היא אחת מאבני הדרך של החברה הישראלית. אבן דרך זו נותרה שברירית מנשוא, גם היום, בשל המורכבות ואי הפענוח שלה. רון היה נווט קרב בחיל האוויר, הוא סיים את קורס הטייס בשנת 1979 וניווט במטוס הפנטום. הוא נישא לתמר ולהם נולדה בתם יובל ב-1985. 11 שנה מאוחר יותר, בעת שהיה סטודנט להנדסת כימיה בטכניון, הוא נפל בשבי ארגון "אמל" שבלבנון, כשתיפקד בטייסת כנווט בהצבת חירום. ארד שירת בטייסת 69, וביום החטיפה שימש כנווט במטוס פנטום במסגרת מבצע "בית אבא 12" – מבצע זה נועד לתקוף מטרות מחבלים באזור צידון. בעקבות שגיאה, התחמושת התפוצצה וארד יזם את נטישת המטוס. ישי אבירם, הטייס, חולץ, בעוד שעקבותיו של ארד נעלמו, הוא נפל בשבי. ארד הוחזק בידי בכיר אמל – מוסטפה דיראני, שבהמשך פרש מהארגון. יש הטוענים כי ארד נלקח ממנו על ידי אנשי משמרות המהפכה. ב-1987 הקשר עם ארד נותק, לאחר שהשובים העבירו שלושה מכתבים שכתב, אך הצלב האדום לא הורשה לבקרו. מאז, השערות רבות סופרו בקשר לגורלו וניסיונות השחרור שלו כשלו. עקבותיו נעלמו לחלוטין מעיניה של מדינת ישראל במאי 1988. פרסומים שונים התפרסמו לאורך השנים – האפשרויות היו שרון נרצח על ידי שוביו, ניסה להימלט, מת בשבי כתוצאה ממחלה וכיוצא בזה. שום ספקולציה אינה וודאית, ולא ניתן לאשש אותן על ידי הוכחות מוצקות. משנת חטיפתו של ארד ועד 1994 נאסרו בישראל 21 לבנונים, בניהם דיראני, במטרה שישמשו קלפי מיקוח מול הנווט הישראלי. הניסיון, כפי שההיסטוריה מלמדת אותנו, לא צלח, והאסירים שוחררו בשנים 2000 ו-2004. משחקי החתול והעכבר בין ישראל לחיזבאללה לא איחרו לבוא, וכשחוסל מנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי בתחילת 1992, הודיע הארגון על הוצאתו להורג של ארד, אך מקורות אחרים טענו שהוא חי באיראן. שלוש שנים לאחר מכן נמסר כי הוא בכלא ומשותק ברגליו וב-1996 הודיע הארגון "המדוכאים עלי אדמות" כי ארד מוחזק אצלם ומתוכנן להוצאה להורג תוך 48 שעות. בסוף שנת 2000 הושלמה עסקה עם חיזבאללה – ישראל קיבלה את רובה ההישרדות האישי של ארד כפריט המעיד על היותו בחיים, ובתמורה שחררה 40 פלסטינים ו-12 לבנונים. מדינת ישראל הייתה בטוחה כי רון ארד עדיין חי. השנים חלפו וישראל המשיכה לקבל מסרים לפיהם ארד חי – בין אם אושפז בבתי חולים או מוחזק בבתי כלא. העמותה "לחופש נולד" הציעה פרס בסך 10 מיליון דולר למי שימסור מידע שיוביל למציאת החטוף בדצמבר 2004. ב-2006 שידרה רשת טלוויזיה לבנונית סרט המתעד את רגעי החטיפה. בסרט קטעים בהם מצולם ארד מדבר מהשבי (ככל הנראה משנת 1988) – הוא עישן, ענה על שאלות, ציין את שמות הוריו, סיפר היכן למד ומה עשה בצבא. זהו אות החיים הממשי הראשון שקיבלה המדינה מרון (מלבד מכתב ותמונה). בסוף 2007 עסקת החילופים עם החיזבאללה שבה. היומן שכתב רון ארד בשבי הובא לישראל בתמורה לשתי גופות מחבלים ועציר לבנוני. כך גם ב-2008, עם עסקה נוספת, קיבלה ישראל שתי תמונות של רון פצוע. השנה פורסמה עדות חדשה מלבנון לפיה ארד נהרג כשנתיים לאחר נפילתו בשבי, ב-1988, ולא כפי שההשערות השונות מספרות. דבר אחד נותר בטוח, פרשת חטיפתו של רון ארד נותרה טרגדיה גדולה למשפחתו ולמדינה. צל כבד ותחושת פספוס – מעין באר שחורה שלא ניתן לראות בה את הקרקעית. במהלך שנותיו בשבי הועלה רון ארד לדרגת סגן-אלוף בצבא הגנה לישראל. בחרתי לסיים את הכתוב בחלק ממכתבו של ארד לאשתו ולבתו: "ועכשיו ליקרות לי מכול תמי ויובל: אני משתדל לשכוח אתכם כי כל זיכרון שהוא חונק את גרוני אבל דעו לכם שאני אוהב אתכם וכנראה אתם הסיבה היחידה המונעת ממני לחשוב על הרע מכול .... אני מבטיח לכם לפחות את הדברים הבאים: א. אני עוד אחזור. שנה? שנתיים? ב. לעולם ושוב לעולם לא אעזוב אתכם שנית אפילו אם אצטרך להפסיק לטוס. ג. יהיה לנו בית חם ואוהב וטוב כפי שלא היה לנו מעולם. ושוב לתמי, היום בלילה חלמתי עליך וזה היה נהדר. פשוט שנינו נפגשנו אחרי יום עבודה על הדשא ושוחחנו כרגיל ופתאום הייתי שוב איתך. להתעורר מזה היה יותר קשה, האמיני לי, אבל זה נתן לי מספר דקות של אושר". נכתב ע"י Meshi Ayad