למה אנחנו לא מתנהגים כחברה מגוייסת בעת מלחמה קיומית?

אנחנו בעיצומה של מלחמה על עצם הקיום, הושפלנו וצה"ל כשל כשלון חסר תקדים בשמחת תורה ואיבד אמון מכל צד. אולם, בשעה שבנינו מסכנים חייהם בלחימה, יישובים רבים נטושים, רבים חיים כפליטים בתוך עמם, עדיין לא הבטחנו מניעת אסון גדול יותר בקרוב ולפנינו פרק לחימה קשה שיכלול ללא ספק מכות קשות בעורף בעת מלחמה בצפון, הפוליטיקאים, התקשורתנים, הלשעברים באולפנים והבג"ץ ועוזריו הפקידותיים ממשיכים במלחמות על זוטות במקום לנהל שותפות בחברה מגוייסת למטרה אחת: הכרעת האויב והבטחת אי הישנות מתקפות קשות כפי שחווינו ב7.10. זה דבר חדש. מדוע הגענו למצב כזה? מדובר במצבי חרדה שמונעים רצון להתמקד בעיקר. החרדה היא בראש וראשונה בחלק שהוא מיעוט בציבור היהודי בישראל, וזו חרדה מפני האפשרות שיתממש החזון של מדינה יהודית. החרדה מוזנת על ידי בורות ועל ידי דמוניזציה מתמשכת מאז 1981. אולם המחלוקת הזו קיימת עוד מימי הקונגרסים הציוניים הראשונים. עכשיו צריך לשים המחלוקות בצד וליצור שותפות מקיר לקיר שתתמקד רק בדבר אחד, בניצחון על האויב שקרא תיגר על עצם קיום המפעל הציוני. עלינו כאן בעורף ללמוד מבנינו הלוחמים במסירות נפש. הם יושבים בטנק ובנגמ"ש ושם שמו את כל המחלוקות בצד והשותפות האמיתית חוגגת ומנצחת. עלינו להיות ראויים להם וללמוד מהם.