לתקוף או לא לתקוף באיראן משמע ריבונות או חזרה לחיי הגטו

במוצ"ש שבת פרשת תזריע, בימי ההכנה לחג החירות, תקפו האיראנים את הריבונות היהודית בארץ ישראל בעצמה וטכנולוגיה שלא נראתה כמוה במלחמותינו עד עתה. האיראנים, שלהם מקור גיניאולוגי משותף עם הגרמנים, שותפים לגרמנים בניסיון לממש את השאיפה למחוק את התרבות היהודית בעולם, ובמקרה זה, הריבונות היהודית בארץ אבותינו. הגרמנים תקפו את יהודי הגולה, בחסדי שמיים רומל נעצר במדבר המערבי בדרכו להשמדת היישוב היהודי בארץ ישראל אך האיראנים כבר הגיעו לגבולנו מכל עבר בצבאות שליחיהם וברקטות וטילים. אבותינו שהותקפו בידי הגרמנים היו חסרי הגנה, אנו ב"ה, הצלחנו לעצור את רוב החימוש ששוגר אלינו. אולם זה לא ההבדל החשוב. בהגנה לא זוכים לניצחון. אם לא נשיב מלחמה שערה לארים האיראנים (איראן = רבים של ארי), נשוב להיות יושבי גטו מותקפים תדיר והאיראנים ושותפיהם יבינו שהיהודים עדיין פסיביים בגטו חדיש ואפשר להמשיך לתקוף עד לכשל הגנתם הטכנולוגית, כפי שקרה בשמחת תורה. לכן אנחנו לא פטורים מתקיפת תוקפינו, חרף העובדה שנותני החסות לגטו החדיש שלנו, מי שרוצה לשמור אותנו כאבותינו בחוסר יכולת התקיפה, מתנגדים וחרף העובדה שהבאנו על עצמנו חוסר ציוד וחוסר לוחמים בתהליך ניווני של התכנסות לגטו במשך שלושים שנה, מאז האסון שרקחנו על עצמנו באוסלו. ב1937 קרא הקפטיין אורד וינגייט האנגלי ליושבי הקיבוצים "צאו מן הגדר" כי ההסתגרות תביא אסון, ועלינו עתה לצאת מן הגדר ולתקוף חרף כל הקשיים שאני מודע להם מאוד. אנחנו לוחמים למען רעיון, למען האידיאל הציוני. מי שלא מוכן לפעול במצבי נחיתות למען הרעיון, סופו שינוצח.