לאור דמותו של הלל שיעור 2 - ליזהר מחקיינות וקנאות

***לעילוי נשמת רות בת מנחם יהושע***  חלק א’- הסיבה ללמידת גמרא זו היא כדי ללמוד על הענווה ודבר שני היא כדי להבין איך לומדים סוגיא בגמרא. ניתן להבחין כי גמרא זו מפורטת מדי, והכוונה היא שאגדות חזל הן לא סיפורים סתם אלא באים ללמדנו לקח ולכן גם אם סיפור זה על הלל אינו התרחש זה כלל לא משנה. עין איה שבת- כאדם מתמודד עם מציאות עליו להסתכל על הצד המכובד (יש ערך לדבר שעומד מולי), על הצד העליון, הפנימי. אפילו באכילה, גם שם צריך להביט על הצד העליון ולכן תינוק יונק כשפניו כלפי אמו. לעולם יהיה אדם…- כדי שאדם יוכל באמת לתת את המבט השלם, לא מספיקה ענוותנות אלא צריך גם קפדנות. שמאי מביא את הצד הקפדני. אנחנו צריכים יותר לאמץ את דרכו של הלל למרות שאינה מושלמת, מוטב שניכשל באהבת חינם ולא בשנאת חינם. הענווה היא היכולת להביט בפנימיות , ”הוי דן את כל האדם”. אומר הרב קוק- הוי דן את כללות האדם, הצלם האנושי של האדם, שם אפשר לדון אותו לכף זכות. ניתוח תופעה מהמקור שלה גורמת לאדם להביט על המציאות בעין טובה, התופעה רעה, אך מבינים מאיפה זה נובע. (תופעת החילון לדוגמא). בכל דבר, אף הקשה ביותר יש בו נקודת תיקון, אך מצב זה עלול לתת לגיטימציה לכל דבר וכדי למנוע את זה מגיע שמאי. הלל מלמד אותנו למצוא בכל דבר את הצד המכובד אך הוא אינו מכשיר את השרץ, אינו אומר שהטוב הוא רע. הקב”ה שלח בכל הדורות נפשות של הלל ויש נפשות של שמאי שתפקידם (של שמאי) להקפיד ולהציב את הגבולות לדור, תפקידם חשוב, אך אל לנו להיות כמותם. חשוב להבין שקפדנותם אינה מגיעה מפגם בעבודת המידות. הלל עוסק באיכות, בצד הפנימי עליו תמיד אפשר ללמד זכות. שמאי עוסק בצד החיצוני בו צריך להציב גבולות. זהו איזון שחשוב שיהיה קיים בכל אדם, אך כתוב שעל אדם להיות יותר כהלל כיוון שרוב האנשים צריכים דמות מופת ללכת בעקבותיה. כשיש מחלוקת בין חכמים אין מקום לשאלה מי צודק כיוון שלכל הדעות יש מקום. יש מידות שטובות לאנשים גדולים ויש כאלה שטובות לאנשים קטנים. אם אדם קטן יאמץ את מידת הסבלנות, גם אם יגזים בה, לא יהיה בזה נזק גדול. אך אם אדם קטן יאמץ את מידת הקפדנות ויגזים בה, יהיה בזה היזק גדול ואף עלול להשחית את מידותיו. בשלב הראשון צריך לקחת את הלל כמודל, ועם הזמן צריך לפתח את היכולת האישית להיות קפדן, אך לא משם מתחילים.