לאור דמותו של הלל שיעור 4 -תקופות מעבר- זמן רגיש

***לעילוי נשמת רות בת מנחם יהושע***  הרב קוק מדייק בכל מילה באגדה על סבלנותו של הלל. העיקר פה הוא לא הסיפור ההיסטורי אלא מה שחז”ל מלמדים אותנו מסיפור זה. ממאמציהם של האנשים באגדה להרגיז את הלל אנו לומדים כי גם במצבי הקצה בחיים אדם צריך להישאר בשלוות נפש ולהתנהג כמו הלל. אין לאדם לגיטימציה להתפרק ולכעוס. יש אדם שיוצא למלחמה, אך לא רואה בה אתגר גדול ומגיע לא מוכן. לעומתו יש אדם שיודע מול מה הוא ניצב ולכן מגיע מוכן. האדם באגדה הגיע מוכן להרגיז את הלל כי ידע מיהו הלל הצדיק. שני האנשים באגדה הבינו את מחיר הבושה של הקנטת הצדיק, ולכן התערבו על 400 זוז- דמי בושת, הם היו מוכנים לשלם את המחיר, העיקר להרגיז את הלל. העזות אינה טבעית לאדם, אך כאשר האדם מחליט שדבר מסויים חשוב לו הוא ”עז” בלב שלם. האדם רגוע כשהוא במנוחה שלימה, לדוג’ בשבת (למרות שלפעמים אדם יותר מתרגז כשמפריעים לו במנוחתו). מצב נוסף שאדם רגוע, הוא כשהאדם עובד, ”מצב הטרדה ורוב העבודה”. אדם שנמצא בעבודה יצירתית, מוכשר (מסוגל) לסבול שינויים, הוא נמצא במצב של עשייה וכך קל לו לפתור בעיות מזדמנות. אלה שני מצבים בהם אדם נמצא ביציבות נפשית. המצב הרגיש בו אדם עלול לאבד את שלוות נפשו הוא שלב המעבר, בין השמשות, זמן בו המזיקים (הכשלונות, חוסר השלימות) מתרבים, מבחינה טכנית- לפני שבת. אדם עוד לא במנוחה, אך גם כבר לא בעבודה, זהו מין שלב של ציפייה. זה המצב שהכי קשה בו לאדם לשמור על סבלנותו, ועל זה הוא נבחן. צריך לשמור על אמונה במצבי המעברים בחיים. העמידות של האדם בשלבי המעבר בחיים היא קריטית כיוון שאדם תמיד נמצא בשלבי מעבר, ”בערב שבת”, הוא כמעט מגיע לשלימות.. הלל חפף את ראשו- ישנו מצב נוסף שבו אדם נמצא במצב נפשי נוח וזה כשהוא נמצא בחברת אנשים, אך כאשר אדם מתעסק בעצמו, בגופו (כשמתרחץ, בשירותים וכו’), אין לו סבלנות. הלל הוא הביטוי לכל הדורות למציאות שמחזיקה מעמד כנגד המצבים היותר חריפים שמביאים להפרת שלוות הנפש לאור דמותו של הלל