לאור דמותו של הלל שיעור 7 -מודעות עצמית לכשלונות

**לעילוי נשמת רות בת מנחם יהושע***  אותו אדם הולך ושוב חוזר לביתו של הלל. לפעמים אדם מתנהג בצורה לא ראויה וזה נסבל, אך כאשר הדבר נשנה, זה מראה שעצם הרע קנוי בטבעו. התנהגות זו מראה שאותו אדם ניסה להרגיז את הלל ”דווקא”. ניתן ללמוד שאדם צריך לפתח עמידות רוחנית גם כשהאתגר חוזר שוב ושוב. הפעם, התנהגותו של אותו אדם אינה משתמעת לשני פנים, זה כבר ברור שהוא מנסה להרגיז. והלל מצידו, מתעטף ויוצא לקראתו, הגמרא מדגישה זאת ומחדדת, שהלל היה צריך לבוא לא עטוף כהגנה מפני הביזיון, אך הוא בענוותנותו התעטף כי כבוד עצמו ראוי מפני כבוד שמיים. המושג עוונה המקובל, הוא אדם מסכן, הממעיט את עצמו. אך הרב מחדש כאן שעניו אמיתי מכיר בכבוד עצמו, שזה כבוד שמיים, הוא נשאר תמיד למעלה, מקפיד על כבודו, על צלם אלוקים שבו, וכך הוא יכול להגיב בצורה נכונה. הנעלבין ואינם עולבים…- פשט הגמרא היא שאדם צריך להיות שק חבטות לסביבתו, אך הרב קוק מפרש גמרא זו כך, שיש הדרכות מוסריות לאדם שעליו להיות מסכן אך הדרכות אלה הן לא לרצון ה’, זה לא האידיאל, תורת ישראל לא רוצה בשפלות האדם, אלא, האידיאל הוא להצמיח אנשים מלאי הוד והדר, כוח וגבורה, שומרים על כבודם, מוחלים, אך מעמדת כוח. לכאורה היה צריך להיות כתוב, מי שמעליבים אותו…כלומר, אדם לא צריך להיעלב, אך כתוב הנעלבין- כלומר, אדם צריך לדעת להיעלב, אדם צריך לדעת להרגיש כישלון, להכיר בו , לא להיות אדיש. אסור לאדם להפוך את הכישלונות שלו לאידיאליזציה. אדם צריך להיות מלא עוצמה, זו דרכה של תורה. לאחר שהאדם נעלב, עליו לא להחזיר, לשלוט ברגשותיו. ”עליהם נאמר…ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”- דווקא שמש, כי אוהביו של ה’ אינם מטושטשי חיים. עובד ה’ צריך להיות שמח, נהנה מהחיים ומתוך כך הוא בונה את הקדושה. אדם שמלא ענווה אמיתית מודע לבעייתיות בעולם ולכך שמעליבים אותו. לאדם טוב מראים חלום רע וכן להפך..- התכונות של האדם קשורות לתפיסתו את עצמו, מי שאוהב עצמו יותר מדי, הגאוותן חווה רק הצלחות מבחינתו, עתידו חוזה לו הצלחות ולכן חלומותיו טובים, כל דרכיו בחזקת מתוקנים, אין לו שום ייסורי מצפון. לעומתו, האיש הטוב, העניו, מידת אהבת עצמו בנויה על פי הצדק, יש לו מצפון, הוא עושה חשבון נפש ולכן חולם חלומות רעים, הציורים בכוח המדמה שלו הם מלאי מוסר כליות. זה חיובי כי זה בעצם הכרה בחטא ומכאן הדרך לתיקון. אחיתופל מעולם לא חלם חלום רע לעומת דוד שמעולם לא חלם חלום טוב. דוד לא נתן ליואב לנקום בשמעי בן גרא כשקילל אותו, לעומתו אחיתופל שהתאבד כשלא קיבלו את עצתו, הספיקה פעם אחת שחווה כישלון כדי לשבור אותו, זהו אות שמעולם לא חשב אחיתופל שיש בו פחיתות. האדם העניו הוא זה שמודע לכשלונותיו ונפילותיו וכבודו נשמר בצורה ראויה, כבוד אמיתי שאדם רוצה תקן את כשלונותיו.