אליאור רז

בושהבושה זה רגש שמנהל אותנו, מוציא אותנו מהפוקוס, מעסיק אותנו בהסתרה/ בהכחשה ובניתוק פנימי עמוק, בעיקר מעצמנו.הבושה ננעצת בנו בעיקר למול החברה/ הסביבההיא קשה וכואבת כשהיא מגיעה למול תיוג,כשהתיוג הזה מוציא אותך מהכלל, שם אותך בקבוצה שלא שייכת/ שונה/ אחרת.לעיתים לתיוג הזה מצטרפות מילות גנאי, ביקורת, שיפוט, התנשאות, דחייה ועוד.התרגשתי ממש לארח את Ori Elinor Raz אמא למתבגר שנמצא על הרצף האוטיסטי לשיח על הבושה, על הקבלה או אי הקבלה של החברה את האחר, את מי שלא זהה ועומד בקודים שאנחנו יצרנו לעצמנו.מה קורה למתבגר שנמא 4 שנים תמימות בבדידות מתמדת, לבד, בלי חברים ועם המון סימני שאלה וכאב ?בגיל 15 היא גילתה שהוא על הרצף באמצעות קריאה של ספר, היא קראה והבינה שהילד שלה מתואר שם היטב,איך השיום הזה מאפשר קצת נחת, מרגיע, נותן הסבר להתנהגות ומייצר חמלה ויכולת קבלה ובעיקר הבנה ואמפתיה.מה ההבדל בין תיוג לשיום ( לתת שם)?איזה משקל יש לזה למול הכאב הגדול של השיפוט והדחייה.מה כוחה של מילה? ואיך אמירה חסרת אמפתיה כלפי הילד שלנו נשארת נוכחת היטב ונרשמת בגוף עם כאב גדול שרק צומח.וגם מה קורה אחרי הגילוי, מה קורה לבושה?איך מתנהלים נכון בכנות, ביושרה, באותנטיות? כל אלו מקדמים העצמה ולא בושה והם כלים מצויינים לעבודה עם נוער ובכלל לחיים.מוזמנים לשיח מרגש, מלא השראה, למידה וכוח מאשה שהיא ממש אגדה!, אמא מרגשת מאוד, סיפור מרגש ומדהים ובעיקר המון כנות שהחזירה אותה לפוקוס ואפשרה לה לעזור למתבגר שלה לצמוח ולא להמשיך לצנוח.