מהותה של חכמת הקבלה

מהותה של חכמת הקבלה 5 קבלה⁠ ⁠קבלה⁠ ⁠קבלה⁠ ⁠קבלה⁠ ⁠קבלה⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠  ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠חכמת הקבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠⁠ ⁠⁠⁠⁠⁠קבלה⁠⁠⁠⁠⁠ ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון. כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים, כמות שהם ברוחניותם, למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. על דרך, שנתבאר במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", אות ד' ד"ה "הממשיות שבחכמת הקבלה". ואחר, שמשיג היטב את השרשים העליונים, מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים, המוחשים שבעולם הזה, ולידע, איך כל ענף מתיחס אל שרשו, בעולם העליון, בכל סדריו, בכמות ואיכות. ואחר שיודע, ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת, בינו ובין רבו. דהיינו, "שפת הענפים". אשר על פיה, יוכל החכם המקובל, למסור לו כל מחקרי החכמה, הנוהג בעולמות העליונים הרוחניים. הן מה שקיבל מרבותיו, והן הרחבתו בחכמה, שמצא בעצמו. כי עתה, יש להם שפה משותפת, לשניהם. ומבינים זה את זה. אולם, בעת שהתלמיד, אינו חכם ומבין מדעתו את השפה ההיא, דהיינו הוראת הענפים על שורשיהם, מובן מעצמו, שאין ביכולתו של הרב, להסביר לו אף מלה אחת בחכמה הרוחניות הזו. ואין צריך לומר, לישא וליתן עמו במחקרי חכמה. היות, שאין להם כלל שפה משותפת, להשתמש עמה. ונמצאים, שהם כמו אלמים. ועל כן, בהכרח, שאין מוסרין מעשי מרכבה, שהוא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו. ויש לשאול עוד לפי זה: מאין החכים התלמיד, עד לידי כך, להכיר היחסים של ענף ושורש, מתוך התחקות על השרשים העליונים? והתשובה היא: אשר כאן שוא תשועת אדם, אלא לעזר אלקי אנו צריכים! אשר, הזוכה למציאת חן בעיניו ית', הריהו ית', ממלא אותו בחכמה בינה ודעת, להשכיל השגות עליונות. ואי אפשר להסתייע בזה, מעזרת בשר ודם, ולא כלום. אכן, אחר שמצא חן בעיניו ית', וזכה בהשגה העליונה, אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה, מפי מקובל חכם. כי עתה, יש לו עמו שפה משותפת, ולא זולת. ועם כל המתבאר לעיל, תבין, מה שנמצא לפעמים בספרי הקבלה, כינויים וערכין הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספרי הזוהר ותיקונים וספרי האריז"ל. אשר המה מתמיהים מאד: מה היה להם, לחכמים האלו, להשתמש בכינויים נמוכים כאלה, לביטוי רעיונות נשגבות וקדושות הללו? אולם, אחר שרכשת לך את הידיעות, המובאות לעיל, יובן לך הדבר על אמיתו. כי נתבאר, שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת, בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בהשפה המיוחדת להדבר, שהיא "שפת הענפים", על פי היחסים לשרשיהם העליונים. ולפיכך, מובן מאליו, שאי אפשר לעזוב איזה ענף או איזה מקרה של ענף, מפני הנחות דרגה שלו. ולא להשתמש עמו, לבטוי המושכל הרצוי, בתוך קשרי החכמה, בו בעת, שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר, שנקחהו בתמורהו. כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב' ענפים, שיתיחסו לשורש אחד. באופן, שאם נשאיר איזה מקרה, שלא להשתמש עמו, נמצא, שמלבד שאנו אובדים את המושכל הרוחני ההוא, שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו, להראות על השורש ההוא, הנה עוד יזיק דבר זה, לכל מרחבי החכמה כולה, ועל כל הקיפה, שהרי נעדר לנו טבעת אחת, משלשלת כללות החכמה, הקשור במושג ההוא. על כן נמצא, שמטיל פגם על החכמה כולה. כי אין לך עוד חכמה בחכמות בעולם הזה, שיהיו הענינים מלוכדים וקשורים זה בזה, בדרך עילה ועלול, קודם ונמשך, כמו חכמת הקבלה, הקשורה מראשה עד סופה, זה בזה ממש, כמו שרשרת ארוכה. אשר ע"כ, בהעלם לנו ידיעה קטנה בינתים, נחשכה בעדנו כל החכמה כולה, משום שכל עניניה קשורים חזק זה בזה, ומתלכדים לאחד ממש. ומעתה, אין שום תמיהא עליהם, במה שמשתמשים לפעמים בכינויים זרים. כי אין להם חירות של בחירה בהכינויים, להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע. אלא שמוכרחים תמיד להביא, בדיוק אותו הענף או המקרה, המורה באצבע על שורשו העליון, בכל השיעור הנחוץ להענין. וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדוייקת, לעיני חבריהם המעיינים. מסירה מפי מקובל חכם למקבל מבין מדעתוכינויים הזרים לרוח אנושי