מכורים לעבודה? עם ד"ר דבי סרבריסקי

נניח שאתם בתפקיד תובעני וסופר עמוס מנטלית, אנרגטית וניהולית.אז אתם הולכים לישון וחושבים על עבודה,קמים בבוקר וחושבים על עבודה.אם יש ארוע חשוב, עסקה, פרזנטציה, קונפליקט, החלטה - אז בכלל טוחנים.ומה לגבי טיסות? כשצריך צריך. והופ הזמן שלכם הופך לקרוסלה שמסתובבת בקצב שעושה סחרחורת.עולם התוכן נהיה כמעט בלתי נגיש לזרים, פשוט אי אפשר לעמוד בקצב העדכונים, שמות, התרחשויות. וכך קורה שנשאבים יותר ויותר,עד ששום דבר אחר כבר לא מעניין, או סתם קשה לג'נגל את החיים עם העבודה.איפה עובר הגבול בין "יום בחיי" להתמכרות מזיקה ואפילו מסוכנת? האם אפשרי לכהן בתפקיד בכיר ועדיין לענות על ההגדרה "נורמלי" (אם יש דבר כזה בכלל).האם האינטנסיביות והאדרנלין המתפרץ הם נגזרת אוטומטית של הטייטל?  או ששני אנשים יעשו את אותו תפקיד אחרת לגמרי? שאלות בחן.י את עצמך:האם יש לך שליטה על המינון, העצימות וקצב המעורבות שלך בעבודה?האם מידת המעורבות יוצרת נזקים באזורים אחרים בחייך (זוגיות/הורות/בריאות)?מה לגבי קצת אלכוהול כדי לסגור את היום, משכבי כאבים פה ושם או כדורים סביב טיסות כדי לסדר את השינה? כנראה שהתשובות יקבעו האם ועד כמה אתם מכורים…מה עושים אם הבנו שוואלה כן - אנחנו מכורים לעבודה? על זאת ועוד דיברתי עם דוקטור דבי סרבריסקי, רופאה פסיכיאטרית מומחית להתמכרויות. מנהלת בפועל את מחלקת הנשים במרכז הרפואי הרצוג וגם פעילה במרכז החדש לטיפול בכוחות הביטחון. מרצה באוניברסיטה, חוקרת קלינית וסופרת.