ענת עצמון: לא אוהבת נוסטלגיה, מחכה לתפקיד הבא

ענת עצמון מגיעה לשיחה עם איתי סגל כשמאחוריה עשרות שנים של קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה ותיאטרון, אבל מהר מאוד מתברר שהפרק הזה לא נשאר רק בתחנות המוכרות של הקריירה שלה. בתוך ימים של חרדה, אזעקות וחוסר ודאות, עצמון מדברת בכנות על הסטרס שהיא סוחבת בגוף, על הדאגה לילדים, ועל התחושה שהחיים כאן נעשו קשים, רגשית ופיזית, כמעט בכל רגע.השיחה נפתחת במקום הכי אישי, במשפחה. הקשר היומיומי והצמוד עם אביה בן ה 96, הקרבה הגדולה לשני הבנים שלה, והאמונה שמשפחה היא לא רק מסגרת אלא דרך חיים. מתוך המקום הזה היא מדברת גם על חרדה, על דאגה, ועל הקושי לשחרר באמת, גם כשהילדים כבר מזמן גדלו.בהמשך היא חוזרת לרגעים שבהם גילתה את עצמה, כנערה, כאישה וכשחקנית, אבל בלי להיסחף לנוסטלגיה. עצמון מדברת על הפער בין הדימוי הציבורי שנדבק בה במשך השנים לבין התחושה הפנימית שלה, ועל זה שגם היום, אחרי כל מה שעשתה, היא עדיין מרגישה שיש לה מה להוכיח. לא רק כמי שהייתה סמל של תקופה, אלא קודם כל כשחקנית שרוצה תפקידים גדולים, מורכבים ומפתיעים.היא מדברת על מה שעוד לא הוגשם, על הרצון לחזור לבמה בעוצמה, ועל התחושה שהדרך עוד לא נגמרה. דווקא מתוך קריירה ארוכה ומגוונת, היא נשמעת כמו מישהי שעדיין נמצאת בתחילת המסע.ובתוך כל זה עולה גם תפיסת העולם המאוד ברורה שלה על אהבה ועל זוגיות. דרך הסיפור על הקשר עם דני סנדרסון ועל החיים בפרק ב', היא מדברת על תקשורת, קבלה, בשלות ועל ההבנה שהבסיס לקשר הוא לא ציפיות, אלא היכולת לדבר ולהקשיב.