פרק 27: הסיפור שלא סופר על השתעבדותה של יהודה לאשור בימי המלך אחז

המלך אחז עלה לשלטון בזמן בו התגבשה הברית הסורו-אפרימית, ואפשר להניח שרצין מלך דמשק ופקח מלך ישראל התקיפו את יהודה מייד עם עלייתו על כס המלוכה, כדי לנצל את העובדה שמעמדו עדיין לא התבסס, ובתקווה שהם יוכלו להכריח אותו להצטרף למלחמה או להחליף אותו במלך אחר. אחז התגלה כמלך נבון, שקול ונחוש, וכמי ששמר על המדיניות המסורתית של מלכי יהודה שתמיד דגלו בכניעה לממלכות הגדולות והחזקות מתוך הערכה שיהודה חלשה וקטנה מדי מכדי לעמוד מול הכוחות החזקים הללו, והיא לא תוכל לשרוד מכה צבאית חזקה. בתמיכתו של הנביא ישעיהו, תוך עמידה נגד חוגים שתמכו בהצטרפות לברית האנטי-אשורית ורצו להחליף את אחז במלך אחר, אחז השכיל להבין את העוצמה האשורית, העריך שאשור תנצח את הברית הסורו-אפריימית והבין שהמנעות של יהודה ממרד באשור היא האפשרות היחידה לשמור על עצמאותה ושלמותה. ואכן, אל מול הפגיעה האשורית הקשה בממלכת ישראל וחורבנה של דמשק (732 לפנה"ס) נותרה יהודה ללא פגע. ההיסטוריוגרפים המשנה תורתיים גינו את השתעבדותו של אחז לתגלת פלאסר, שכן מנקודת המבט שבה נכתבו הדברים בימי יאשיהו, כאשר אשור נסוגה מהמרחב ושלטונה בן מאה השנים היה כעת זיכרון בלבד, זכו המלכים שהשתעבדו לממלכות זרות לגנאי, והמלכים שמרדו זכו לשבח. זיכרון זה על אודות אחז, שהיה נעוץ גם במקומות וחפצים בבית המקדש שנקשרו בשמו, המעיטה בערכו של מלך אמיץ וחכם, שמלך באחת התקופות הסוערות שעברו על ממלכת יהודה, בעת השתלטותה של אשור על כל המרחב, הצליח לשרוד את המתקפה של הברית הסורו-אפריימית ושמר על גבולות ממלכתו מפני האשורים. הממצאים הארכאולוגיים באזור ירושלים מעידים גם על שינוי גדול במנהל ובכלכלה שחל בימיו של אחז, וגם מכך התעלמו לגמרי מחברי התיאורים ההיסטוריוגרפיים על אודות ימיו.