פרק 33 – "מסע ההחלמה שלי"

"גדלתי כביכול בבית נורמטיבי... אבל הייתי ילדה מוכה. אבא היה מרביץ לי עם אלות." "הייתי קבצנית לא רק של אהבה, אלא גם של מילה, של יחס, של אישור חיצוני. כשהסם נכנס לתמונה, נתן לי בהתחלה שקט... סגר את כל הרעשים, את כל הכאבים." אריאלה דמנשטיין, פסיכותרפיסטית מומחית להתמכרויות וטראומות, מכורה בהחלמה מזה 27 שנים, משתפת בכנות את סיפורה האישי והכואב על שנים של התמודדות עם התמכרות כאדם וכאמא. "אחרי שהילדה נולדה, אני המשכתי להשתמש והגעתי להזרקות. ועם זאת, בגלל שפחדתי שחלילה ייקחו לי את הבת, הייתי אמא מבחינה טכנית המתוקתקת באדם. קמה בבוקר תמיד בזמן, הבת שלי לא איחרה אף פעם לגן, לא איחרתי לאסוף אותה, הייתה נקייה, ישבתי בבוקר לעשות לה צמות, שתהיה פרפקט." שני ניסיונות להיגמל, הניסיון השני נמשך עד היום. הכנסתי אותה לכיתה א' כשאני נקייה. על היותה אמא נקייה מסמים היא אומרת: "כאמא אני הייתי דואלית – מצד אחד אמא כיפית, איכותית, מקנה לה ידע וחוגים, מחבקת, הייתי אמא לביאה, לחמתי בשבילה, הייתי בוועד בבית הספר. אבל תוך 3 שניות זה היה משתנה. הייתי אמא אלימה בגישה שלי, במבט שלי. כשהייתי על דרך, הייתי צורחת, לא יכולתי להכיל את העומס הרגשי. הייתי משתגעת בצעקות. היא חוותה טראומות ממני. בטוח." "הרגשתי שיש פערים גדולים בין מה שאני מציגה לאמת שלי, עד שלא יכולתי לרמות יותר. דיסוננס בין המערכת הפנימית שלי לבין החיים שלי." וכשכבר לא יכלה להכיל יותר את הפער הזה, החל שלב משמעותי במסע שלה – המסע של החיבור לעצמה. למשפחות היא מבקשת להוסיף: "מסע החלמה זה לא נגיעה וזהו. זה תהליך ארוך שיש בו התקדמות וגם רגרסיות, וההתפתחות היא בקצב שהאדם יכול. וזה משתנה מאדם לאדם." הצטרפו אלינו לשיחה אינטימית ומרגשת על כאב, תקווה והחלמה, ועל הדרך למצוא חוסן פנימי ואהבה עצמית. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.