פרק 33  - אוריין צ׳פלין – על אימהוּת בחינוך הקיבוצי

'אנחנו בלינה משותפת, אבל לא זאת כמו שהיתה אז בקיבוץ' עשרות שנים חלפו מאז התפרקו הקיבוצים האחרונים מהלינה המשותפת ועדיין המונח 'לינה משותפת' פועם בחברה הישראלית. שלושה דורות של ילדים, בקיבוצים, היו חלק ממה שמכנים היום "ניסוי חברתי". כל אחד מאיתנו מחזיק בראש תיעוד או זיכרון של ילד מפלס דרכו יחף, בלילה, מבית הילדים לבית הוריו. המון ביקורת הופנתה לשיטה ולהורים שהסכימו לה. כחוקרת אימהוּת סגרתי את אותן האימהות בתוך קופסה ועליה כתבתי 'קונפורמיסטיות וקרות'. העדפתי לעסוק בילדים חסרי הישע שהיו קורבן למציאות לא הגיונית. אף פעם לא עצרתי לחשוב על אותן האימהות. מבחינתי העיסוק בהן, בקונפליקט שאולי חוו, ברגשות שלהן, היה מבהיל. לא יכולתי לשאת מחשבה שהן הרגישו, כי אחרת זה אפשרי. אפשרי לבגוד בצו הלב. כשקיבלתי את הספר 'ארבע שעות ביום' הנחתי אותו לצד המיטה במשך זמן ארוך. לא ידעתי אם יש בי את הכוחות לשמוע את עדותן של אותן האימהות. מבחינתי, הן היו עד אז, אנונימיות ומרוחקות. פתיחת הספר נעשתה פעם אחת. נמסתי אליהן. צמחה בי חמלה במקום שלא היה סיכוי. ומעבר לכך, סלחתי להן. אהבתי אותן. חיבקתי אותן. הן בעצם כל אחת מאיתנו. אוריין, שגדלה כל ילדותה בבית הילדים, בקיבוץ שריד, התגלגלה לפרויקט כתיבת הספר והיא מאפשרת לכולנו עוד חתיכה קריטית בפאזל של ההיסטוריה שלנו. אי אפשר לספר על החינוך הקיבוצי, על הלינה המשותפת, מבלי לשמוע את אותן האימהות. ואוריין מאפשרת להן במה. תודה אין סופית אוריין. על האימהוֹת שהוספת לחיי. בזכות הספר העזתי להסכים להתחבר מחדש לשרשרת ארוכה ובין דורית של אימהוֹת. אני קצת פחות לבד. לקורס המקיף והמלא על חינוך ביתי  לקורס תהליך הגשת בקשה לחינוך ביתי  לאינסטגרם שלי  לפייסבוק שלי לאתר  להרשמה לרשימת תפוצה, לקבלת עדכונים בזמן אמת