פרק 41 – " מֵעֵבֶר לַג'וינט"

"שירתי בצבא עד גיל יחסית מאוחר, עד גיל 27, יחידה טכנולוגית במודיעין, ואז לא הייתי בשימוש, גם היה אסור והייתי ילד טוב" "ממש בשחרור מחוץ לבקו"ם חיכו לי חברים עם ג'וינטים, זה היה חלק מתחושת השחרור ומהתחושה שסוף סוף אפשר לעשות מה שרוצים" קובי, מהנדס בתחום ההייטק, אב לשני ילדים ומכור בהחלמה, משתף מתוך הניסון האישי שלו על ההתמכרות לקנאביס והדרך הארוכה להחלמה. "העישונים הראשונים היו כיף, שחרור, חוויות טובות ושמחות. השימוש אז היה מאוד חברתי, במסיבות, בהתכנסויות" אחרי כמה חודשים כאלה נסיעה לטיול הגדול אחרי הצבא למזרח, שם משתף קובי הופך השימוש להיות יומיומי, וכל היום, מהבוקר עד הערב. השימוש של קובי בקנאביס הוביל לשתי אפיזודות פסיכוטיות, האחת לפני כעשרים שנה, שם בהודו, השנייה שהייתה לפני כארבע וחצי שנים, קובי מספר על שתיהן ועל מה שקרה ביניהן. האפיזודה השנייה, שבעקבותיה היה אשפוז כפוי, היא זו שהובילה לכניסה למרכז גמילה וחיי החלמה. היום מציין קובי "אני חי ונוכח",  מספר איך חזר לחייו המקצועיים ואף התפתח בהם, ואיך חיי ההחלמה משפיעים גם על התא המשפחתי והחברתי שבתוכם כחלק משמעותי שיגרת החלמה מוקפדת הכוללת פגישות n.a, מדיטציה, שחייה עוד. "כבר 4 שנים פלוס, יש לי שיגרת בוקר. מתחיל את היום במשהו שהוא בשבילי. יש בזה משהו שאותי אוסף. גורם לי לזכור שאני בהחלמה, שהיום אני לא אתפרק, תזכורת חשובה כי בלעדיה אפשר ליפול". עוד מוסיף קובי ומדבר על החשיבות של תמיכה נכונה ממשפחה וחברים,  ועל ההבנה שהחלמה היא תהליך ארוך ומורכב, אך אפשרי. קובי מבקש לסיים במסר למשפחות ולאנשים בהתמכרות – "יש תקווה" לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.