פרק 42 - "אם אני פה, זה אפשרי"

"הייתה לי ילדות רגילה, גדלתי ברעננה למדתי בישיבה תיכונית. חברים משפחה, לימודים חוגים הכל נראה רגיל, היום אני מבין שהייתי שונה, חברתית היה לי קשה, היו לי חרדות. הסתרתי אותם" נריה זינגבוים, סטודנט בעבודה סוציאלית מכור בהחלמה, משתף בפתיחות על המסע האישי אל תוך מחלת ההתמכרות וממנה אל ההחלמה. "בגיל 17 היה לי את השימוש הראשון בוויד. מבחינתי זה לא השימוש הראשון. בטיול אחרי צבא, התחלתי להתנסות ביותר סוגים של סמים וכבר אז אני מרגיש שהלכתי לאיבוד" "הפעם הראשונה שעשיתי קוק, הייתי לבד. בחדר סגור, ואז נפתחו שערי שמיים. לא הצלחתי להפסיק" "חצי שנה שלא ידעתי שהמשפחה מנהלת שיח בקבוצת ווטסאף, לא ידעתי שדואגים לי". "בשלב מסוים הציבו לי אולטימטום, ההורים. או שאתה נכנס למרכז גמילה או שהברז הכלכלי נסגר." "אמא שלי רצתה שאני אדע שהיא שם, היה לה חשוב שאדע, גם שהציבה גבול משמעותי, כל המשפחה, ידעתי שהם שם, שהיא שם". "אין לי מילים לתאר את האומץ של אמא שלי. זה ההפוך מהאינסטינקט האימהי, להבין שאני לא יכולה לשמור עליך ומה שאני רוצה לעשות הוא לא טוב עבורך זה משהו קשה עד בלתי אפשרי." "חיי החלמה בשבילי זה עוגנים. בתוכם אף פעם לא לשכוח שאני מכור." נריה מבקש לסיים לכל מי שמתמודד עם התמכרות או מכיר מישהו שנמצא במאבק הזה: "זה אפשרי, זה באמת באמת אפשרי, אם אני פה זה אפשרי כל אחד יכול" לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.