פרק 66 – "בין התמכרות לריכוז עצמי"

"אני כמו קיפוד – עוקץ בלי לשים לב. המסך שיש מול העיניים זה רק הצרכים שלך. זה לא משנה אם עובר לידך הילד שלך, אבא שלך, האישה שלך – אתה לא רואה אותם בכלל." כך מתאר ציון מקנזי את מה שהוא עצמו חי – ריכוז עצמי עמוק בתוך התמכרות. לא מתוך בחירה, לא מתוך אדישות – אלא מתוך כאב, בדידות ומנגנוני הישרדות. "החיים שלי היו תופת. החזקתי מערכת שקרים מכולם. שקט – היה מסוכן מבחינתי. כשיש שקט, אני פוגש את עצמי – ולא טוב לי עם עצמי." ריכוז עצמי, כך הוא מסביר, הוא לא תכונה של מכורים – הוא התוצאה. של קיום שמתרכז כולו ב"להחזיק מעמד". של ילד שלא הרגיש שייך, שניסה להיות מישהו אחר, שניסה להרוויח אהבה דרך הוכחות והישגים – ונשאב לעולם של הישרדות רגשית. "הייתי צריך שאבא שלי יגיד לי שהוא אוהב אותי, שיאמין בי. שיראה אותי." אומר ציון. בפרק הזה, ציון משתף בכנות נדירה על הילדות, על ההחלקה לעולם ההימורים, על הבדידות בתוך מחלה פעילה –ועל ההבנה שרק כשהוא התחיל לוותר על הריכוז בעצמו – הוא התחיל באמת לחיות. ולמאזינים הוא מבקש לומר: "אפשר אחרת. אמרו עליי הרבה דברים, אני ההגדרה למכור הכי קלאסי שיש, כל כך הרבה עברתי שם – ועדיין אפשר אחרת. אפשר אחרת ויש תקווה." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.