פרק 88. "אמהות שכולות מתות לפעמים מהר. אני החלטתי לחיות" – מנואלה דבירי מסכמת 27 שנים של געגוע

מנואלה דבירי (76), עיתונאית, סופרת ומחזאית ממוצא איטלקי, אקטיביסטית פוליטית, פעילה הומניטארית שסייעה לאלפי ילדים פלסטינים לקבל טיפול רפואי בישראל ואופטימיסטית בלתי נלאית, איבדה את בנה יוני במוצב כרכום בלבנון בפברואר 1998. לאחר מותו נאבקה דבירי במסגרת תנועת "ארבע אמהות" להוצאת צה"ל מלבנון, דבר שהתממש שנתיים לאחר נפילתו. מלכתחילה סירבה דבירי להיכנס למשבצת האם השכולה ובחרה להמשיך לחיות את החיים במלואם. מאז נוספו לסטטיסטיקה עוד מאות אמהות שכולות, שרואות בבחירות שלה מודל. לאחר מות בנה התעמתה האזרחית דבירי עם הצמרת הצבאית והמדינית והאשימה אותה בהפקרות. נדמה היה שכמה מתובנותיה אף חלחלו ויושמו מאז. אבל בימים אלה, כאילו לא נלמד דבר, מקים צה"ל מחדש את מוצב כרכום בתוך שטח לבנון, מעשה של "טרלול", היא אומרת. שוחחנו על שכול, רגשי אשמה והחיים שנמשכים, על האירועים המוזרים שהתרחשו במשפחתה לאחר מותו של יוני, ועל השוני בין המחאה שהוציאה את צה"ל מלבנון למחאה שמנסה עתה להציל את מדינת ישראל מאובדנה. דבר אחד לא השתנה ב-27 השנים שחלפו מאז שכלה את בנה, היא מציינת – זהותו של ראש ממשלת ישראל. שוחחנו על החיים המשותפים של אשה חילונית וליברלית עם בעל דתי במשך קרוב לשישים שנה, ומדוע לא תפסיק להציל ילדים פלסטיניים גם אחרי 7 באוקטובר.