ארנון דגני מתנגד לכיבוש כמו מפאיניק של פעם

אוריאל מארח את בן דודו, ד"ר ארנון דגני, לשיחה אישית ואינטלקטואלית על הקשר בין סיפור חייו, עשייתו המקצועית ודעותיו הפוליטיות.השיחה עוקבת אחר מסלול חייו המרתק של ארנון:• ההתעוררות הפוליטית: הוא מספר על ילדותו בבית "מפא"יניקי" ציוני ברחובות, וכיצד רצח רבין והפיגועים של תקופת אוסלו עיצבו את תודעתו הפוליטית כנער.• השירות בגולני: ארנון משתף במהלך הדרמטי שעשה בשירותו הצבאי. בתחילת האינתיפאדה השנייה, הוא החליט להעלות את הפרופיל הרפואי שלו ולהתנדב לשירות קרבי בגולני, מתוך תחושת שליחות היסטורית. הוא מתאר בפתיחות את חוויותיו כמ"כ בגזרת ג'נין, את המפגש המערער עם שגרת הכיבוש היומיומית במחסומים, ואת הדיסוננס שחש בין תחושת הצדק שאיתה התגייס לבין המציאות בשטח.• המסע האקדמי: החוויות מהשירות הצבאי הובילו אותו לזנוח את לימודי הפיזיקה ולפנות ללימודי המזרח התיכון, מתוך רצון "להבין איך הגענו לפה". הוא מתאר את התפתחותו האינטלקטואלית – מהתפיסה הראשונית שהבעיה נעוצה ב"איסלאם הקיצוני", דרך חשיפה למרצים אנטי-ציוניים באוניברסיטת בן גוריון, ועד לדוקטורט ב-UCLA בסביבה אקדמית ביקורתית מאוד כלפי ישראל. בסופו של דבר, המחקר שלו החזיר אותו לעמדה פרגמטית יותר, המכירה בעוולות העבר אך דוגלת בפתרון של שתי מדינות מתוך הבנה ריאלית של המצב.בנוסף, ארנון דן באתגרים של אנשי אקדמיה במדעי הרוח והחברה בימינו, ובפרט הקושי למצוא תקן קבוע ופרנסה יציבה בעולם אקדמי תחרותי.זהו דיאלוג כן ומרתק על התבגרות פוליטית, על המתח בין אידיאולוגיה למציאות, ועל הניסיון לגשר בין זהות אישית, מחקר אקדמי ואחריות אזרחית.