ספר חפץ חיים שיעור #44 - הקדמה חלק מ"ד, ההגה - ואל יפלא בעיני הקורא - חלק א'

* ואל יפלא בעיני הקורא, כיון שכל הספר הזה הוא מיסד על עקרי ההלכה, למה אני מביא בכמה מקומות ראיות מספר שערי תשובה לרבנו יונה, שהוא מכלל ספרי מוסר, כי באמת נראה לעינים להמתבונן היטב במאמריו הקדושים בכמה מקומות, ששמר ודקדק את דבריו שלא יצא מגדר הדין, ובפרט בדיני לשון הרע שלו, בכל ענין וענין שכתב יש על זה מקור מן הש"ס, וכאשר נבאר, אם ירצה השם, בפנים הספר, אך הוא קצר מאד, ולא הביא את המקורות כדרכן של ראשונים, ובכל זאת על פי הרב לא סמכתי עליו לבד, רק במקום שנשמע מדבריו איזה קולא (וכן כהאי גונא משאר ספרי מוסר), אבל לחומרא כמעט רבו ככלו הבאתי עוד איזה ראיות, כאשר יראה המעין בפנים. ויודע אני כי יוכל להיות, שימצאו אנשים, שרצונם ותשוקתם לתן דפי בחבריהם, והרגילו את עצמם בעון המר הזה, עד אשר לא יועיל להם שום דבר להשיבם מדרכם הרעה, ואנשים כאלו, כאשר ימצאו בספרי זה איזה קלא, לא ידקדקו כלל בפרטים הנצרכים לזה, ויתירו על ידי זה כמה דברים אשר לא עלתה על לבי, ולא יהיה גם כן לבם נוקפם על זה, כי יתלו בספר הזה, אך אמרתי, לא אמנע טוב להולכים בתמים בשביל אנשים כאלו, כמו שאמרו חז"ל באפן כזה בבבא בתרא (בבא בתרא פט, ב): אמרה ומהאי קרא אמרה "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם" וכו'. וידעתי גם ידעתי כי ימצאו אנשים, אשר ירצו להמעיט את מעלת הלמוד בענין זה, ויתלו את עצמן במאמר חז"ל: מוטב שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין, אך באמת הדין אתי משני צדדים. א. בדבר המפרש בתורה, אין אומרים מוטב וכו', כמו שפסק בארח חיים בסימן תר"ח סעיף ב' בהג"ה, ולשון הרע ורכילות הוא דבר המפרש בתורה ועוד, אם כן לא נלמד לרבים הלכות גזל, דגם זה קשה מאד לקים, כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא דף קס"ה. (ואף שבלשון הרע אמרו שם, שכלם נכשלין, הלא לא אמרו רק באבק, כמו שהקשה הגמרא שם: בלשון הרע סלקא דעתך (עלתה בדעתך). ויהיה תועלת על כל פנים מלמוד ענינים אלו להנצל מעצם העון, ואפלו מאבק לשון הרע יוכל להנצל, אם יתן לבו ורעיוניו לזה, דלא אמרו אין אדם וכו', רק בסתמא) וכן לא נלמדם הלכות שבת, שהם כהררים התלוים בשערה, והרבה דינים יש בהם, שקשה מאד לקים אותם. ועוד היאך העתיקו לנו חז"ל בערכין (דף ט"ו: ודף ט"ז) העקרים בענינים אלו, כגון, מה שאמרו שם: היכי דמי לישנא בישא, נורא בי פלניא (איך נקרא לשון הרע? אש אצל פלוני) וכדומה. ועוד מגופא דקרא נוכיח, הלא כתיב בתורה: "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" וכו', והביא הרמב"ן בבאורו בשם הספרי, שצריך לזכר תמיד בפה מעשה מרים כדי שעל ידי זה נתבונן את גדל העון המר, ולדבריהם, אדרבה, לא נזכר, ונוכל להיות שוגגין בזה, אלא ודאי דהתורה ירדה לסוף דעת האדם, שבכחו להיות נזהר מזה העון, דאי לאו הכי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, וכאשר יתבונן תמיד בזה, יהיה לו בודאי לתועלת גדולה להנצל מעון זה. עוד ימצא תועלת גדולה מלמוד ענינים אלו, שעל ידי זה לא יהיה דבר זה בעיניו כהפקר, ואז אפלו אם יהיה, חס ושלום, נכשל בזה לפרקים, איננו בכלל בעלי לשון הרע, שעל זה אמרו חז"ל בערכין, ששקול כנגד ג' עונות החמורות, ואינם מקבלין פני שכינה, וכיוצא מענשין החמורין, כמו שמוכח מדברי רבנו יונה ב"שערי תשובה" ומדברי ה"כסף משנה" ברמב"ם בפרק ז' מהלכות דעות רק כשאר לאו דעלמא. גם על ידי זה ידע בנפשו שחטא לפני ה', וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ב, לה): "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי", ויראה לפיס את חברו עבור זה, או לפחות שלא לדבר עליו עוד הפעם, מה שאין כן אם ישליך, חס ושלום, את הדבר אחר גוו, ואינו חושבו לעון כלל. (הגהה)