תניא, ט״ו-ט״ז ניסן ה׳תשפ״ה

בשיעור התניא ליום ט״ו–ט״ז בניסן ה’תשפ״ה (13–14 באפריל 2025), מסיימים את פרק מ’ בלקוטי אמרים, תוך התמקדות בתפקידן של יראה ואהבה בעבודת ה’. עיקרי השיעור: • אהבה ויראה כ”כנפיים”: האהבה והיראה, אף שהן מצוות בפני עצמן, משמשות כ”כנפיים” המאפשרות לתורה ולמצוות “לעוף” ולהתעלות. כלומר, הן מעניקות חיות וכוונה פנימית לקיום המצוות. • אהבה בתענוגים: אהבה שאינה מביאה לידי מעשה אלא נותרת ברמה של תענוג רוחני בלבד, נחשבת ל”אהבה בתענוגים”. זוהי מדרגה גבוהה, אך אינה ממלאת את תכלית האהבה בעבודת ה’ בעולם הזה. • הצמאון לאלוקות: מי שחש צמאון לאלוקות אך אינו מרווה אותו בלימוד התורה, דומה לאדם העומד בנהר וצועק “מים! מים!” מבלי לשתות. הנביא ישעיהו קובל על כך באומרו: “הוי כל צמא לכו למים”, כלומר, יש לרוות את הצמאון הרוחני בלימוד התורה. • היום לעשותם: העולם הזה הוא זמן המעשה והעבודה, ולא זמן קבלת השכר. לכן, יש להקדיש את האהבה והיראה להנעת קיום המצוות, ולא להסתפק בתחושות רוחניות בלבד. לסיכום, אדמו”ר הזקן מדגיש כי האהבה והיראה צריכות להוביל למעשה בפועל – בלימוד התורה ובקיום המצוות – וכך הן ממלאות את תכליתן ומרוממות את האדם בעבודת ה’.