לימוד החת״ת היומי - הרב שמרי׳הו הראל

.

פרקים כ״ג-כ״ח

.החומש היומי ליום שלישי, פרשת האזינו,ד' תשרי ה׳תשפ״ו (15 בספטמבר 2026)קטע זה מתוך פרשת האזינו מציג את הניגוד החריף בין השפע העצום שהעניק הקב"ה לעם ישראל לבין כפיות הטובה שבאה בעקבותיו. רש"י מסביר כיצד ה' ברך את העם במיטב תנובת ארץ ישראל – משפע חקלאי, דבש ושמן, ועד עושר רב של מקנה וצאן – אך דווקא מתוך השובע והנוחות העם "שמן ויבעט". בעקבות ההצלחה החומרית, בני ישראל נטשו את בוראם, זלזלו בו, ופנו להכעיסו בעבודת אלילים זרים ושדים חסרי תועלת שמעולם לא היו מוכרים לאבותיהם, תוך שהם שוכחים לחלוטין את האל שיצר, טיפח והושיע אותם.

תניא, ג' תשרי,שנה פשוטה

פרקים י״ח-כ״ב

שיעור החומש היומי ליום שני, פרשת האזינו, ג' תשרי ה'תשפ"ו (14 בספטמבר 2026). קטע זה מתוך שירת האזינו קורא לעם ישראל להתבונן בהיסטוריה ולזכור את חסדי ה', שכיוון את חלוקת אומות העולם למען ייעודו של עמו. משה מתאר את עם ישראל כנחלתו המיוחדת של אלוהים, אשר מצא אותם במדבר שומם, עטף אותם בהשגחה צמודה (הן רוחנית והן פיזית), וגונן עליהם באהבה וברחמים – ממש כפי שנשר המרחף מעל קנו נושא את גוזליו על כנפיו כדי להגן עליהם בעצמו מכל סכנה. מטרת התזכורת היא להדגיש שה' לבדו שמר עליהם, ללא כל כוח זר, והוביל אותם בבטחה, ולכן עליהם להכיר טובה ולהישאר נאמנים לו בעתיד.

התניא היומי ליום שני של ראש השנה , ב' בתשרי ה'תשפ"ז (13 בספטמבר 2026). קטע זה, מתוך איגרת י"ט של ה"תניא", מסביר כי חכמת האלוהות המלובשת בתרי"ג מצוות התורה היא בחינת "אחוריים דחכמה" (החיצוניות של ספירת החכמה), וזאת גם הבחינה שהשיג משה רבנו. בעוד פנימיות החכמה מאוחדת לחלוטין באין-סוף ברוך-הוא ואינה מוגבלת, ה"אחוריים" הם החלק שמסוגל לרדת, להצטמצם ולהתלבש בנבראים מוגבלים, בדומה לאופן שבו כוח המעשה באדם הוא צמצום של כוחות נעלים יותר כמו מחשבה. לכן התורה נקראת "נובלות חכמה שלמעלה", כי היא נושרת מהחכמה העליונה ויורדת להתלבש בתורה גשמית, שתכליתה המרכזית היא קיום המצוות במעשה ממש ("היום לעשותם").

פרקים י-י״ז

החומש היומי ליום השנה של ראש השנה, פרשת האזינו,ב' בתשרי ה'תשפ"ז (13 בספטמבר 2026). בפתיחת שירת האזינו, משה קורא לשמיים ולארץ לשמש עדים נצחיים לברית עם ישראל (עדים שגם יתגמלו או יענישו בהתאם למעשי העם), ומדמה את דברי התורה למטר ולטל המעניקים חיים וצמיחה לעולם. הוא מהלל את ה' כאל צדיק וישר שמשפטיו מושלמים ואמיתיים, ומנגד מוכיח בחריפות את העם על כפיות הטובה שלו. משה מכנה את ישראל "דור עקש ופתלתל" ועם חסר חכמה, משום שהשחיתו את דרכיהם וגמלו רעה לאלוהים – אביהם ובוראם, שהקים, הדריך וביסס אותם כאומה שלמה.

התניא היומי לראש השנה ,א' בתשרי ה'תשפ"ז (12 בספטמבר 2026). קטע זה, מתוך איגרת י"ט של ה"תניא", מבאר את ההבדל העמוק בין השגת חכמי הקבלה לנבואת הנביאים: בעוד חכמי האמת משיגים "חכמה ודעת" (את מציאות הדברים), הנביאים זוכים ל"ראייה" נבואית שבה מתגלה להם מהות הדברים – תהליך המתרחש כאשר ספירות תחתונות (נצח, הוד, יסוד, מלכות) יורדות אל הנביא בהתגלות רוחנית מוחשית, ובתוכן מלובשת הבינה ואחוריה של ה"חכמה" האלוהית. יתרה מזאת, מודגש כי התורה והמצוות נובעות מ"חכמה עילאה" שמעבר לשכל ולהבנה האנושית, כך שגם אם למצווה יש טעם גלוי לכאורה, אין זה תכליתה האמיתית, אלא בתוכה צפונה חוכמה אלוהית נסתרת ונצחית – רעיון המשתקף גם במבנה התנ"ך עצמו, למשל בהבדלים שבין ה"קרי" ל"כתיב" ובאותיות הגדולות המייצגות הארות מעולמות עליונים.

פרקים א-ט

החומש היומי לראש השנה , פרשת האזינו, א' בתשרי ה'תשפ"ז (12 בספטמבר 2026). קטע זה מתאר את סיום השמעת שירת האזינו לעם על ידי משה ויהושע (תוך הפגנת ענווה משותפת), והדגשת החשיבות הקיומית של שמירת התורה שעליה נאמר "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם". מיד לאחר מכן, מצווה אלוהים על משה לעלות אל הר נבו ב"עצם היום הזה" – באופן גלוי לעיני כל ישראל – כדי להשקיף מרחוק על ארץ כנען. משה מתבשר כי ימות על ההר במיתת נשיקה שלווה כפי שמת אהרן אחיו, וזאת כעונש על חטא מי מריבה בו לא קידשו את שם ה' מול העם כשהכו בסלע, אך כהוקרה על מסירותו ניתנת לו הזכות לראות את הארץ המובטחת במו עיניו טרם מותו, אף שלא ייכנס אליה.

.

פרקים ק״מ-ק״נ

.

.

פרקים קל״ה-קל״ט

.

.

התניא היומי ליום רביעי, כ״ז באלול ה׳תשפ״ו (9 בספטמבר 2026)אגרת זו מבחינה בין שני סוגים של אהבת ה', ומתמקדת במדרגה העליונה הנקראת "אהבה בתענוגים", המעניקה לאדם תענוג רוחני עצום הדומה לשכר בעולם הבא. בניגוד למידת היראה, שאותה יש להשיג בעמל אישי וביגיעה רבה כמו בחיפוש אחר מטמון, אהבה זו אינה מושגת בכוח המאמץ בלבד; היא מוענקת לאדם כמתנה משמים ומופיעה מאליה בנפשו רק לאחר שהשלים את עבודתו והגיע לפסגת ההשגה האישית שלו ב"יראת הרוממות".

פרקים ק״כ-קל״ד

החומש היומי ליום רביעי, פרשת האזינו, כ״ז באלול ה׳תשפ״ו (9 בספטמבר 2026)בפסוקים אלו מתואר כעסו העמוק של אלוהים על בני ישראל שבגדו בו ופנו לאלילים, ובעקבות כך הוא גוזר עליהם חורבן קשה הכולל רעב, מגיפות, פגיעת חיות רעות ואימת מלחמה מבית ומחוץ. על אף שה' שוקל להשמיד את העם כליל ולמחות את זכרו, הוא נמנע מכך בסופו של דבר כדי שאויבי ישראל חסרי התבונה לא יתגאו ויטעו לחשוב שניצחו את ישראל בכוחם העצמי ("ידנו רמה"), במקום להכיר בכך שכל ההרס נעשה אך ורק בגזרתו של אלוהים.

החומש היומי ליום רביעי, פרשת האזינו, כ״ז באלול ה׳תשפ״ו (9 בספטמבר 2026)בפסוקים אלו מתואר כעסו העמוק של אלוהים על בני ישראל שבגדו בו ופנו לאלילים, ובעקבות כך הוא גוזר עליהם חורבן קשה הכולל רעב, מגיפות, פגיעת חיות רעות ואימת מלחמה מבית ומחוץ. על אף שה' שוקל להשמיד את העם כליל ולמחות את זכרו, הוא נמנע מכך בסופו של דבר כדי שאויבי ישראל חסרי התבונה לא יתגאו ויטעו לחשוב שניצחו את ישראל בכוחם העצמי ("ידנו רמה"), במקום להכיר בכך שכל ההרס נעשה אך ורק בגזרתו של אלוהים.

התניא היומי ליום שלישי, כ״ו באלול ה׳תשפ״ו (8 בספטמבר 2026)קטע זה מתוך התניא (סיום אגרת י"ז ותחילת י"ח) מבאר את עוצמתה הייחודית של מצוות הצדקה, המשמשת ככלי רחב ובלתי מוגבל להכיל את הגילוי האינסופי של הקב"ה שיופיע לעתיד לבוא. בעוד שההשגות הרוחניות בגן עדן מוגבלות ובעלות שלבים ומדרגות שבהם הנשמה מטפסת ללא מנוחה, מצוות הצדקה שאדם מקיים בעולם הזה מחברת אותו באופן מיידי ומוחלט לעצמות האלוקית. חיבור זה של מצוות הצדקה, אף שהוא נסתר כרגע מהרגשתנו הגלויה, נעלה יותר מכל דרגות העולם הבא, ומעורר חסד עליון אינסופי שיתגלה בשלמותו בזמן תחיית המתים כ"יום שכולו מנוחה".

פרק קי״ט- פסוקים צ״ז-קע״ו

החומש היומי ליום שלישי, פרשת האזינו, כ״ו באלול ה׳תשפ״ו (8 בספטמבר 2026)קטע זה מתוך פרשת האזינו מציג את הניגוד החריף בין השפע העצום שהעניק הקב"ה לעם ישראל לבין כפיות הטובה שבאה בעקבותיו. רש"י מסביר כיצד ה' ברך את העם במיטב תנובת ארץ ישראל – משפע חקלאי, דבש ושמן, ועד עושר רב של מקנה וצאן – אך דווקא מתוך השובע והנוחות העם "שמן ויבעט". בעקבות ההצלחה החומרית, בני ישראל נטשו את בוראם, זלזלו בו, ופנו להכעיסו בעבודת אלילים זרים ושדים חסרי תועלת שמעולם לא היו מוכרים לאבותיהם, תוך שהם שוכחים לחלוטין את האל שיצר, טיפח והושיע אותם.

התניא היומי ליום שני, כ"ה באלול ה'תשפ"ו (7 בספטמבר 2026). קטע זה מאגרת הקודש מבחין בין שתי מדרגות של גילוי אלוקי: ההשגה הרוחנית בגן עדן לעומת הגילוי השלם שיהיה בתחיית המתים. בגן עדן נהנות הנשמות, ללא גופן הפיזי, מאור אלוקי פנימי ומוגבל ("ממלא כל עלמין"), שכל נשמה קולטת בהתאם למדרגתה האישית כתוצאה מלימוד התורה שלה. לעומת זאת, בתחיית המתים יתגלה לכולם בשווה האור האלוקי האינסופי והמקיף ("סובב כל עלמין" או בחינת "כתר"); גילוי עוצמתי זה יכול לשרות דווקא בתוך גוף פיזי חי כתוצאה מקיום מצוות מעשיות בעולם הזה, על פי הכלל המיסטי לפיו המדרגה העליונה ביותר משתקפת דווקא בנקודה התחתונה ביותר ("נעוץ תחילתן בסופן"). עם זאת, כדי לזכות ולהכיל את אותו אור מקיף ואינסופי לעתיד לבוא, הנשמה מוכרחת לעבור קודם הכנה רוחנית מקדימה בגן עדן ולקבל את חיותה מ"טל תורה".

פרק קי״ט, פסוקים א-צ״ו.

שיעור החומש היומי ליום שני, פרשת האזינו, כ"ה באלול ה'תשפ"ו (7 בספטמבר 2026). קטע זה מתוך שירת האזינו קורא לעם ישראל להתבונן בהיסטוריה ולזכור את חסדי ה', שכיוון את חלוקת אומות העולם למען ייעודו של עמו. משה מתאר את עם ישראל כנחלתו המיוחדת של אלוהים, אשר מצא אותם במדבר שומם, עטף אותם בהשגחה צמודה (הן רוחנית והן פיזית), וגונן עליהם באהבה וברחמים – ממש כפי שנשר המרחף מעל קנו נושא את גוזליו על כנפיו כדי להגן עליהם בעצמו מכל סכנה. מטרת התזכורת היא להדגיש שה' לבדו שמר עליהם, ללא כל כוח זר, והוביל אותם בבטחה, ולכן עליהם להכיר טובה ולהישאר נאמנים לו בעתיד.

התניא היומי ליום ראשון, כ"ד אלול.על פי תחילת איגרת י"ז בתניא, מצוות הצדקה וגילוי הרחמים של האדם בעולם הזה מעוררים שפע של רחמים עליונים ואינסופיים מאת הבורא. מעשה חסד זה מחקה את פעולתו התמידית של ה' בהחייאת העולמות, ועל ידו האדם ממשיך אל המציאות אור אלוהי עליון ובלתי מוגבל ("סובב כל עלמין"). אדמו"ר הזקן מסביר שאור אינסופי זה יתגלה במלוא עוצמתו רק לעתיד לבוא, בזמן תחיית המתים. גילוי זה יהיה כה עצום וחסר גבולות, עד שהוא יעלה באין ערוך על העונג הרוחני המוגבל והשכלי שהנשמות חוות כיום בגן עדן ("ממלא כל עלמין"); לכן, לעתיד לבוא, אפילו הנשמות הגבוהות ביותר יעזבו את גן עדן ויתלבשו שוב בגוף גשמי, רק כדי לזכות ולהכיל את אותו אור עליון שנוצר בזכות מעשי הצדקה שלנו כאן ועכשיו.

פרקים קי״ג-קי״ח

החומש היומי ליום ראשון, פרשת האזינו, כ״ד באלול ה׳תשפ״ו (6 בספטמבר 2026): בפסוקים אלו הפותחים את שירת האזינו, משה רבנו קורא לשמיים ולארץ לשמש עדים נצחיים לברית עם ישראל, שכן בניגוד אליו הם יתקיימו לעד ויוכלו להעיד ולהגיב למעשי העם לדורותיהם. הוא מדמה את דברי התורה למטר ולטל המעניקים חיים ומצמיחים, ומדגיש את משפטו הצדק, אמונתו ושלמותו של אלוהים, אשר נותן גמול ראוי לכל. מנגד, משה מוכיח בחומרה את העם על כפיות הטובה שלהם כלפי הבורא, מכנה אותם "דור עיקש ופתלתל" שחטאיו הם מום לעצמם, ומזכיר להם שהאל הוא אביהם שברא, תיקן וביסס אותם כאומה.

התניא היומי למוצאי שבת, כ״ג באלול ה׳תשפ״ו (5 בספטמבר 2026): על האדם לתת צדקה בנדיבות ולפנים משורת הדין ולא לדקדק בחישובים, שכן נתינה זו מעוררת עליו רחמי שמיים, מהווה כפרת עוונות ורפואה לנפש, ונחשבת להלוואה לקב"ה שמחזיר את שכרה בכפליים עוד בעולם הזה.

פרקים ק״ח-קי״ב

החומש היומי למוצאי שבת, פרשת ניצבים-וילך, כ״ג באלול ה׳תשפ״ו (5 בספטמבר 2026): משה רבנו מסיים את כתיבת ספר התורה ומצווה להניחו לצד ארון הברית, מעודד ומחזק את יהושע כמחליפו, ומלמד את עם ישראל את "השירה" (שירת האזינו) כדי שתשמש עבורם עדות ואזהרה נצחית לבל יעזבו את דרך ה' ויפנו לעבודה זרה לאחר מותו.

התניא היומי ליום שישי, כ״ב באלול ה׳תשפ״ו (4 בספטמבר 2026)באגרת זו פונה האדמו"ר הזקן לקהילה שנקלעה למצוקה כלכלית קשה, ודורש מהם להמשיך לתמוך בעניי ארץ ישראל למרות הקושי האישי. הוא מבהיר שהכלל ההלכתי "חייך קודמים לחיי חברך" תקף אך ורק במצבי חירום בהם שני הצדדים ניצבים בפני סכנת חיים זהה, כמו מאבק על כד מים יחיד במדבר. לעומת זאת, צרכי הקיום הבסיסיים של העניים – לחם לילדים, עצי הסקה ובגדים נגד הקור – קודמים להוצאות כבוד או מותרות של התורמים, דוגמת לבוש מהודר או סעודות בשר ודגים. האגרת מדגישה את חובת הערבות ההדדית של "וחי אחיך עמך", לפיה הישרדותו הפיזית של העני ניצבת מעל לשמירה על רמת החיים והנוחות של התורם.

פרקים ק״ו-ק״ז

החומש היומי ליום שישי, פרשת ניצבים- וילך, כ״ב באלול ה׳תשפ״ו (4 בספטמבר 2026):בקטע זה, אלוהים מודיע למשה שיום מותו מתקרב ומצווה עליו להעביר את ההנהגה ליהושע בן נון באוהל מועד. אלוהים מזהיר מראש שלאחר מותו של משה, בני ישראל עתידים להפר את הברית, לפנות לאלוהי נכר ולעזוב את דרך הישר. כתוצאה מכך, אלוהים יסתיר את פניו מהעם ויסיר את השגחתו, מה שיוביל לצרות קשות שיגרמו לעם להבין שהן נובעות מריחוקם מהאלוהים. כדי להכין אותם מראש, אלוהים מצווה על משה ויהושע לכתוב את השירה (שירת "האזינו") וללמד אותה את בני ישראל, כדי שתשמש כעדות מתמדת וכאזהרה ברורה לדורות הבאים על הבחירות שלהם והשלכותיהן.

.

פרקים ק״ד-ק״ה.

החומש היומי ליום חמישי, פרשת ניצבים- וילך, כ״א באלול ה׳תשפ״ו (3 בספטמבר 2026):בקטע זה, משה רבנו מעודד באופן פומבי את יהושע בן נון לקראת כניסתו לתפקיד מנהיג העם, ומבטיח לו שה' ילווה אותו ולא יעזוב אותו בכיבוש הארץ. לאחר מכן, משה כותב את התורה, מוסר אותה לכוהנים ולזקנים, ומצווה על מצוות "הקהל": מעמד ציבורי גדול המתקיים בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה, שבו כל העם – גברים, נשים וטף – מתכנסים יחד כדי לשמוע את קריאת התורה, במטרה להתחזק בלימוד, ביראת שמים, ולהבטיח את העברת המסורת גם לדורות הבאים.

התניא היומי ליום רביעי, כ' באלול ה'תשפ"ו (2 בספטמבר 2026): בחלק זה של אגרת הקודש ט"ו, מבהיר בעל התניא כי המשל הקודם מתייחס רק לנפש השכלית התחתונה, בעוד שבנפש האלוהית – שהיא "חלק אלוה ממעל" – כל שבע המידות מופנות אך ורק כלפי הבורא ומשמשות כלי יסודי לעבודתו: מידת החסד מתבטאת באהבת ה' ובעשיית חסד כדי להידבק במידותיו; הגבורה היא יראת השמים המניעה להתרחק מחטא, לקדש את המותר ולעשות סייגים לתורה; התפארת עניינה לפאר את מצוות ה' ולשבחו מתוך התבוננות עמוקה; הנצח הוא ההתגברות והעמידה האיתנה מול כל מניעה והפרעה בעבודת ה'; ההוד מתבטא בביטול אמיתי למציאות ה' והודאה בגדולתו (גם מעבר להשגה השכלית) וכן בהכרת הטוב על חסדיו; היסוד הוא ההתקשרות, התשוקה והדבקות העזה בה' מתוך עונג פנימי נשגב; והמלכות היא קבלת עול מלכות שמים מתוך אימה ויראה, כעבד המשעבד את עצמו לחלוטין לאדונו.

פרקים צ״ז-ק״ג

החומש היומי לים רביעי, פרשת נצבים-וילך, כ' באלול ה'תשפ"ו (2 בספטמבר 2026) : החלק הראשון חותם את פרשת ניצבים, ובו משה מציב בפני העם בחירה ברורה בין שני קצוות: החיים והטוב (שמירת המצוות ואהבת ה') המביאים לברכה ואריכות ימים בארץ, או המוות והרע (פנייה לעבודה זרה) שגוררים אובדן. הוא קורא להם "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" תוך שהוא לוקח את השמיים והארץ, שאינם משנים את טבעם וייעודם, כעדים נצחיים לברית זו. החלק השני פותח את פרשת וילך. משה מציין כי ביום זה מלאו לו בדיוק 120 שנה, ומודיע לעם שאין הוא רשאי (ואף לא יכול, שכן נסתמו ממנו מעיינות החכמה) להמשיך להנהיג אותם אל עבר הירדן. הוא מחזק את רוחם ומעביר את ההנהגה באופן רשמי ליהושע, תוך הבטחה שה' יעבור לפניהם, ישמיד את האויבים כפי שעשה לסיחון ולעוג, ולא ירפה ולא יעזוב אותם.

התניא היומי ליום שלישי, י"ט באלול ה'תשפ"ו (1 בספטמבר 2026) : אגרת הקודש ט"ו ממשיכה לבאר את עשר הספירות בנפש האדם דרך משל של אב המשפיע שכל לבנו. מידת החסד היא הרצון להשפיע ללא גבול, הגבורה מצמצמת את ההשפעה בהתאם ליכולת המקבל, והתפארת ממזגת ביניהן כדי להשפיע מתוך רחמים. כדי שהבן יוכל לקלוט את השכל העמוק, פועלות מידות נצח והוד כ"כליות יועצות" המחלקות ומתאימות את המידע לכלי הקיבול שלו תוך התגברות על מניעות, בעוד מידת היסוד מבטאת את ההתקשרות, האהבה והחשק של האב ללמד, המרחיבים את יכולתו להשפיע שפע רב יותר. שורש כל המידות הללו, החיצוניות והפנימיות, נעוץ במוחין של האדם (חכמה, בינה ודעת), כאשר מידת ה"דעת" – היכולת להתעמק, להרגיש ולהתקשר אל השכל – היא המכריעה, שכן ככל שדעתו של האדם רחבה ומפותחת יותר, כך מידותיו יציבות וגדולות יותר.

פרקים צ-צ״ו.

החומש היומי ליום שלישי, פרשת נצבים-וילך, י"ט באלול ה'תשפ"ו (1 בספטמבר 2026) :הקטע ממשיך בתיאור תהליך התשובה, ומבטיח שכאשר עם ישראל ישוב לשמור את המצוות בכל לבבו ונפשו, ה' יעביר את כל הקללות אל האויבים, ישוב לשמוח בעמו ויעניק להם שפע וברכה בכל מעשה ידיהם, בפרי הבטן ובאדמה. בהמשך, משה מבהיר כי התורה והמצוות אינן דבר מרוחק, נסתר או בלתי מושג; התורה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" ואינה מעבר לים, אלא היא קרובה ונגישה לכל אחד ואחת. הפסוק החותם מדגיש כי הדבר קרוב מאוד "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – עניין שרש"י מבאר כמתייחס לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, שניתנו לעם ישראל כדי שיהיו שגורות בפיהם ובלבם וזמינות לקיום תמידי.

התניא היומי ליום שני, י"ח באלול ה'תשפ"ו (31 באוגוסט 2026) – באיגרת הקודש ט"ו, מביא בעל התניא בשם המגיד ממזריטש ביאור לעומק דברי אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", המשמשים משל לפער העצום שבין כוחות הנפש האנושיים לבין הספירות העליונות. אברהם אבינו הגיע לביטול מוחלט כלפי ה' מתוך אהבה כה רבה עד שנעשה כ"מרכבה" נטולת רצון עצמי, ואהבה זו אכן נבעה מהארה ישירה של מידת החסד מעולם האצילות. עם זאת, בעוד שמידותיו של ה' מאוחדות עם ה"אין סוף" והן נטולות גבול ותכלית, נשמת האדם המלובשת בגוף היא בהכרח מוגבלת. כשם שהאפר הוא רק השארית של יסוד העפר שהיה בעץ ואין לו שום ערך או דמיון לעץ החי והמפואר שהיה קודם לכן, כך מדרגת החסד של אברהם בעולם הזה היא בבחינת "אפר" ביחס לאור האהבה המקורי שבאצילות. מכאן נלמד קל וחומר לכל אדם: אף שכוחות הנפש משתלשלים מעשר הספירות ודרכם אנו משיגים מושג על האלוהות, האור עובר צמצומים רבים ואין שום דמיון מהותי בין הכלים האנושיים המוגבלים לבין מקורם האין-סופי בעולמות העליונים.

פרקים פ״ח-פ״ט.

החומש היומי ליום שני, פרשת נצבים-וילך, י"ח באלול ה'תשפ"ו (31 באוגוסט 2026) – הקטע מתאר את תהליך התשובה והגאולה העתידי של עם ישראל: לאחר שיחוו את הברכות והקללות וישובו אל ה' בכל לבבם מתוך הגלות, ה' יקבץ אותם מכל קצוות תבל וישיבם לארץ אבותיהם. רש"י לומד מהלשון "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ" (ולא "והשיב") כי השכינה שרויה יחד עם ישראל בצער הגלות, וכאשר הם נגאלים ה' כביכול שב יחד עמהם ואוסף כל אחד ואחד בידיו. לסיום מובטח שה' "ימול את לבבם" – יסיר את אטימות הלב וייצר הרע – כדי שיגיעו לאהבת ה' טהורה ושלמה ויזכו לחיים.