לימוד החת״ת היומי - הרב שמרי׳הו הראל

החומש היומי למוצאי שבת, פרשת עקב, י״ח באב ה׳תשפ״ו (1 באוגוסט 2026):במקרא זה החותם את פרשת עקב, מבטיח משה לעם כי שקידה עמוקה על התורה והליכה בדרכי ה' – תוך הידבקות במידותיו (רחום וגומל חסדים) ובתלמידי חכמים – יביאו לסיעתא דשמיא שבה ה' יוריש מפניהם גויים חזקים וגיבורים מהם; בהמשך מותווים גבולות הארץ המובטחת ונמסרת ההבטחה כי אף אדם או אומה לא יוכלו להתייצב כנגדם, שכן ה' יטיל את פחדם ומוראם על כל הארץ אשר ידרכו בה.

החומש היומי ליום שישי, פרשת עקב, י״ז באב ה׳תשפ״ו (31 ביולי 2026):בקריאה זו (הכוללת את פרשיית "והיה אם שמוע") משבח משה את ארץ ישראל לעומת מצרים, בהיותה ארץ הרים ובקעות הפורייה ממי הגשמים המושגחים עליה תמיד בהשגחה אלוהית ישירה; משה מתרה בעם לשמור את המצוות מאהבה ולא מתוך פנייה אישית, ומזהיר כי שובע חומרי עלול להוביל לזילזול בתורה, לעבודה זרה ולגלות מהירה, בעוד שלמידת התורה, קיום המצוות (כמו תפילין ומזוזה גם בגלות) וחינוך הבנים מגיל רך יבטיחו אריכות ימים על האדמה המובטחת.

התניא היומי ליום חמישי, ט״ז באב ה׳תשפ״ו (30 ביולי 2026)קטע זה מתוך איגרת הקודש (אמצע איגרת ה') מסביר שבעוד הנבראים בעולמות העליונים נבראים מפנימיות אותיות הדיבור האלוהי (בחינת חכמה) ולכן הם בעלי השגה ודעת באלוקות, העולם הזה השפל מוגבל מכדי לקבל אור זה בגילוי; לפיכך חיותו והתהוותו נמשכות רק מחיצוניות וחומר האותיות – בחינת "הבל" הדיבור (ה' תתאה, ספירת המלכות המקננת בעולם העשייה), שבה מוצפנת פנימיות האור בהסתר כדי לאפשר קיום לעולם גשמי וחומרי.

החומש היומי ליום חמישי, פרשת עקב, ט״ז באב ה׳תשפ״ו (30 ביולי 2026):בקריאה זו מפרשת עקב מבהיר משה לבינו את מבוקשו היחיד של ה': יראה, אהבה, הליכה בדרכיו ושמירת מצוותיו – דרישות שנועדו אך ורק לטובתם של בני ישראל, שנבחרו מאהבת ה' באבותיהם; כחלק מכך, מודגשת החובה להסיר את אטימות הלב, לאהוב את הגר ולזכור את גדלות ה' הפועל בצדק ובמידת הענווה. בהמשך, פונה משה לדור שחווה בעצמו את נסי מצרים, קריעת ים סוף ועונשם של דתן ואבירם (בניגוד לבניהם שלא ראו זאת), וקורא להם לחזק את אמונתם ולשמור את המצוות כדי שיזכו להתחזק, לרשת את הארץ המובטחת ולהאריך ימים על אדמתה.

התניא היומי ליום רביעי, ט"ו באב ה'תשפ"ו (29 ביולי 2026)בקטע זה מסביר האדמו"ר הזקן כי העולם הזה נברא מהאות ה' תתאה (האחרונה בשם הוי"ה, המייצגת את ספירת המלכות ומקור הדיבור), אשר יניקתה וראשית התגלותה נמשכות מ-ה' עילאה (ספירת הבינה, המשפיעה בלב וממנו יוצא הבל הדיבור). התפשטות האות ה' לאורך ולרוחב מסמלת ב-ה' תתאה את התפשטות מלכותו של הקב"ה ("בבאשר דבר מלך שלטון") לכל ששת הקצוות – מעלה, מטה וארבע רוחות השמיים – שכולן נבראו ומונהגות על ידי אותיות הדיבור האלוקי.

פרקים ע״ז-ע״ח.

החומש היומי ליום רביעי, פרשת עקב, ט"ו באב ה'תשפ"ו (29 ביולי 2026).בקריאה זו מפרט משה רבנו את ציווי ה' לפסול את הלוחות השנייים ולעשות ארון עץ לאחסונם עד לבניית המשכן, ומציין כי ה' מחל לעם בזכות תפילתו בשהותו השלישית בהר (40 יום ברצון) והורה לו להמשיך להנהיגם לארץ. כחלק מתוכחתו מביא משה את מסעיהם המורכבים והנסיגה לאחור בעקבות מות אהרן, המדגישה את קושי מיתת צדיקים וכובד החטא, ומנגד משלב את הבדלת שבט לוי לעבודת הקודש (נשיאת הארון, שירות במקדש וברכת כהנים) בשל נאמנותם, תוך קביעה כי אין להם נחלת קרקע שכן "ה' הוא נחלתו".

התניא היומי ליום שלישי, י"ד באב ה'תשפ"ו (28 ביולי 2026):בקטע זה מסביר האדמו"ר הזקן כי באותיות הדיבור ישנם שני ממדים: ה"צורה" (פנימיות האותיות והשינוי ביניהן) הנובעת מהחכמה והרצון, וה"חומר" (חיצוניות וגוף האותיות) שהוא ההבל הפשוט היוצא מהלב והגרון בטרם התחלקותו לעשרים ושתיים האותיות בה' מוצאות הפה. מאחר שצליל ההבל היסודי והמופשט הוא האות ה' ("אתא קלילא"), אומרים חז"ל ש"העולם הזה נברא בה'" – שכן העולם הזה החומרי נברא מחיצוניות וגוף האותיות של הדיבור העליון.

פרקים ע״ב-ע״ו.

שיעור החומש היומי ליום שלישי, פרשת עקב, י"ד באב ה'תשפ"ו (28 ביולי 2026).קריאה זו עוסקת באזהרת משה רבנו לעם ישראל שלא יחשבו שארץ ישראל ניתנה להם בזכות צדקתם, אלא בשל רשעת העמים ומימוש השבועה לאבות. כדי להוכיח את היותם "עם קשה עורף", סוקר משה את חטאיהם במדבר, ובראשם חטא העגל: הורדת הלוחות הראשונים, שבירתם, והתנפלותו בתפילה ובצום במשך ארבעים יום כדי לבטל את גזרת ההשמדה מעם ישראל ומאהרן. כמו כן הוא מזכיר חטאים נוספים (תבערה, מסה, קברות התאווה וחטא המרגלים בקדש ברנע), ומפרט את נוסח תפילתו לה' שבה קרא להפוך את הגזרה למען הברית עם האבות ולמניעת חילול ה' בעיני האומות.

התניא היומי ליום שני, י"ג באב ה'תשפ"ו (27 ביולי 2026):בקטע זה מסביר האדמו"ר הזקן כי התענוג וההשגה האלוקית של הנשמות בעולם הבא נמשכים מהחכמה העליונה (הנרמזת באות י' בשם ה'), שהיא מקור פנימי וסתום שלמעלה מהשכל הגלוי. כדוגמה לכך שהחכמה היא שורש הדיבור ("אבא יסד ברתא"), הוא מראה כיצד אותיות הדיבור נוצרות בפה באופן על-טבעי שאינו מודע או מודרך על ידי השכל הרגיל – כפי שרואים אצל תינוק שמבין הכל אך עדיין אינו מסוגל לדבר.

פרקים ס״ט-ע״א.

שיעור החומש היומי ליום שני, פרשת עקב, י"ג באב ה'תשפ"ו (27 ביולי 2026):בקריאה זו מזהיר משה רבנו את בני ישראל מפני גאווה ושכחת ה' בעת שיגיעו לרווחה ולשפע כלכלי בארץ ישראל, ומזכיר להם כי ה' הוא המקור לכוחם ולאליליהם, ואם יימשכו אחר עבודה זרה – יאבדו כפי שאבדו הגויים שפנו מפניהם. לצד זאת, הוא מחזק אותם לקראת המעבר בירדן והתמודדותם מול עמים חזקים וערי ענקים, ומבטיח כי ה' צועד לפניהם כ"אש אוכלה" ויכניע את אויביהם במהירות כפי שהבטיח.

התניא היומי ליום ראשון י״ב אב ה׳תשפ״ו (26 יולי 2026)קטע זה מתוך אגרת הקודש מסביר כי נתינת צדקה – ובפרט צדקת ארץ ישראל – אינה רק מצווה רגילה, אלא כוח המוליך ומעורר את פנימיות הלב לעבודת ה' נעלית בהרבה מכזו המבוססת על שכל בלבד; על ידי התעוררות זו מלמטה נמשכת הארת פנים אלקית המביאה שלום, פודה את הנפש והשכינה מידי כוחות הטומאה, ומעניקה שמירה, חיים אמיתיים ואור אלקי נצחי.

פרקים ס״ו-ס״ח.

החומש היומי ליום ראשון, פרשת עקב, י״ב אב ה׳תשפ״ו (26 יולי 2026)קריאת ראשון של פרשת עקב עוסקת בהבטחת האל לברכה, שפע כלכלי, בריאות וניצחון על עמי כנען בזכות השמירה על המצוות (כולל הקלות שבהן), לצד תזכורת לחסדי ה' במדבר – כמו המן, השמלה שלא בלתה וההשגחה הצמודה – שנועדו לחנך את העם לקראת הכניסה לארץ ישראל הטובה והמשופעת בכל טוב.

התניא היומי למוצאי שבת, י״א אב ה׳תשפ״ו (25 יולי 2026):הקטע מדגיש כי כדי לעורר גילוי ומשכה של שפע אלוקי מלמעלה ("אתערותא דלעילא"), נדרשת תחילה התעוררות ועבודה מצד האדם למטה ("אתערותא דלתתא"). העבודה הנדרשת מהאדם היא להסיר את "ערלת הלב" – הקליפות והתאוות הגשמיות שבהן כלואה נקודת הלב הפנימית ואהבת ה' שלו. הדרך העיקרית לפדות את פנימיות הלב מגלות זו היא על ידי נתינת צדקה מממונו, שהוא חיוניותו ויגיע כפיו, ובפרט כשהפרנסה דחוקה והוא נותן בשמחה; במעשה זה האדם פודה את נפשו ומעורר את הגילוי האלוקי העליון.

פרקים ס-ס״ה.

שיעור החומש היומי למוצאי שבת, פרשת ואתחנן, י״א אב ה׳תשפ״ו (25 יולי 2026).קריאה זו עוסקת בהנחיות לקראת הכניסה לארץ ישראל: איסור לכרות ברית או להתחתן עם שבעת עמי כנען כדי למנוע השפעה עבודה זרה, ודרישה לנתץ את מצבותיהם ופסליהם. התורה מדגישה כי ה' בחר בעם ישראל מתוך אהבה ונאמנות לשבועת האבות ולא בשל גודלם, שכן ייחודו של העם הוא בענוותנותו, ומסיימת בתזכורת שה' משלם גמול טוב לרשעים כבר בעולם הזה כדי לאבדם מהעולם הבא, ואילו שכר המצוות שמור ליום מחר – לעולם הבא.

תניא יומי ליום שישי, י' באב ה'תשפ"ו (24 ביולי 2026).לומדים באגרת הקודש (אמצע איגרת ד') בספר התניא כי הניצוץ האלוהי שבלב כל יהודי נמצא לעיתים בבחינת "גלות" וכיסוי ("ערלה") מחמת שקיעה בתאוות ובענייני העולם הזה. התורה מבחינה בין הסרת ה"ערלה הגסה" (התאוות הגסות), שמוטלת על האדם לעשות בכוחות עצמו ("ומלתם את ערלת לבבכם"), לבין הסרת ה"קליפה הדקה" (התאוות הדקות והעידונים), שהיא דרגה גבוהה שלמעלה מדעת האדם אשר תתגלה במלואה על ידי הקב"ה לעתיד לבוא ("ומל ה' אלהיך את לבבך"). עם זאת, גם כיום יכול כל אדם לחוות גאולה פרטית וזמנית זו במהלך עבודת התפילה, כשהוא מתנעק מכיסויי הלב ומתדבק בה' מעומק הלב.

פרקים נ״ה-נ״ט.

החומש היומי ליום שישי, פרשת ואתחנן, י' באב ה'תשפ"ו (24 ביולי 2026).קוראים את עליית "שישי" בפרשת ואתחנן (דברים ו', ד'-כ"ה), הפותחת בפרשת "שמע ישראל" – יסוד אמונת היחוד, אהבת ה' בכל הלב, הנפש והמאד, והמצוות הנגזרות ממנה: לימוד תורה, תפילין ומזוזות. בהמשך מזהירה התורה מפני שכחת ה' והליכה אחר אלוהים אחרים כתוצאה מהשפע והרווחה עם הכניסה לארץ כנען, ומצווה על שמירת המצוות והעשייה של "הישר והטוב"; הקטע מסתיים בהדרכה לחינוך הבנים – כיצד להשיב לשאלותיהם על החוקים והמשפטים מתוך זיכרון יציאת מצרים והכרת הטובה לה' שהוציאנו מעבדות לחרות והנחיל לנו את הארץ.

התניא היומי ליום חמישי, ט' באב ה'תשפ"ו (23 ביולי 2026).לומדים בתחילת איגרת ד' באגרת הקודש שבספר התניא על מעלתה של הצדקה כגורם המרכזי לגאולת ישראל ("אין ישראל נגאלין אלא בצדקה"), ועל קיומה של נקודת עומק ופנימיות בלב היהודי. בעוד שחיצוניות הלב מבטאת אהבה לה' שמגיעה מתוך התבוננות והבנה שכלית, פנימיות הלב ("ממעמקים") היא האהבה העצמית והשלמה לה' שלמעלה מכל דעת והשגה – ניצוץ אלוהי השוכן בכל נפש מישראל, שאותה יש לחשוף ולגלות באמצעות מעשה הצדקה.

פרקים מ״ט-נ״ד.

החומש היומי ליום חמישי, פרשת ואתחנן, ט' באב ה'תשפ"ו (23 ביולי 2026).קוראים את עליית "חמישי" בפרשת ואתחנן (דברים ה', י"ט - ו', ג'), שבה משה רבנו ממשיך לשחזר את אירועי מעמד הר סיני ואת תגובת העם לשמיעת קול ה'. בני ישראל, שחששו למות מעצמת הגילוי האלוהי והאש הגדולה, ביקשו ממשה לשמש כמתווך, להתקרב לה' ולמסור להם את שאר המצוות; ה' קיבל את דבריהם ברצון, שיבח את יראת השמים שלהם, ושלח אותם לאוהליהם בעוד משה נשאר עמו לקבל את החוקים והמשפטים למען שמירתם בארץ ישראל.

התניא היומי ליום רביעי, ח' באב ה'תשפ"ו (22 ביולי 2026). לומדים בסיום איגרת ג' בתניא כיצד מעשה הצדקה וקיום המצוות מביאים שפע אלוקי לעולם הזה הגשמי. על ידי המצוות נמשך אור עליון ואינסופי (המכונה "ש"ע נהורין"), שעבורו אין שום הבדל בין העולמות הרוחניים לעולם הגשמי, ולכן הוא מצליח לחדור מטה ולהשפיע עלינו ברכה. הקב"ה מעניק לנו כעת את ה"פירות" והשפע ממעשינו, ואילו עצם השכר האמיתי והשלם של הצדקה שמור ויתגלה לעתיד לבוא.

פרקים מ״ד-מ״ח.

החומש היומי ליום רביעי, פרשת ואתחנן, ח' באב ה'תשפ"ו (22 ביולי 2026). משה רבנו מזכיר לבני ישראל את מעמד הר סיני ואת כריתת הברית הישירה והבלתי אמצעית של ה' עמם. במסגרת זו מובאת חזרת עשרת הדיברות – המצווים בין היתר על אמונה באל אחד, איסור עבודה זרה, שמירת השבת, כיבוד הורים והאיסורים המוסריים שבין אדם לחברו – תוך הדגשה כי ציווים אלו תקפים ומחייבים את כל בני ישראל בכל דור ודור.

תניא יומי ליום שלישי ז' מנחם-אב ה'תשפ"ו (21 ביולי 2026)בקטע זה מאגרת הקודש מסביר אדמו"ר הזקן כיצד מצוות הצדקה פועלת כ"שריון" הגנה רוחני, ומחדש כי מעבר להצטרפות הפרוטות לחשבון גדול, המשל משקף מבנה של קשקשים המגינים על נקבים: ככלל, שכר המצוות מגיע מאור אינסופי ("סובב כל עלמין") ואינו יכול להתלבש בעולם הזה המצומצם ("שכר מצווה בהאי עלמא ליכא"), אולם בצדקה נעשים כביכול "נקבים" בלבוש העליון המאפשרים לשפע וחיות גשמית להשתלשל מטה, ומכיוון שצמצום האור למטה עלול לאפשר יניקה לכוחות ה"חיצונים" (הקליפות), חוזר האור המקיף האינסופי, המיוצג על ידי הפרוטות, וסותם כ"קשקשים" את הנקבים הללו כדי להגן על השפע ועל האדם בגשמיות וברוחניות דרך חיבורו אל בחינת "גדול ה'" שאין לו סוף ותכלית.

פרקים ל״ט-מ״ג.

שיעור החומש היומי ליום שלישי, פרשת ואתחנן, ז' אב. ( 21 ביולי).פסוקים אלו מפרשת ואתחנן מתארים שני עניינים מרכזיים: תחילה, משה רבינו מבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי (בצר, ראמות וגולן) כדי לשמש מקלט למחבר בשוגג, כאשר רש"י מדגיש את זריזותו של משה לקיים מצווה זו מיד כשהדבר התאפשר לו, אף על פי שהן נכנסו לתוקף רק בהמשך. מיד לאחר מכן, הפסוקים משמשים כהקדמה חגיגית לנאום המצוות שמשה עומד לשאת, תוך ציון המיקום הגיאוגרפי המדויק בעבר הירדן המזרחי – בארץ שנכבשה מסיחון ועוג – שבה משה חוזר ומשנן באוזני בני ישראל את החוקים והמשפטים שניתנו להם ביציאת מצרים.

התניא היומי ליום שני, ו' אב ה׳תשפ״ו (20 ביולי 2026): באיגרת זו, שנכתבה לאחר שחרורו של אדמו״ר הזקן מהמאסר, מוסבר שכאשר ה׳ מרבה חסד עם האדם עליו להגיב בענווה ובהכנעה, כפי שיעקב אבינו אמר: "קטונתי מכל החסדים". ככל שהאדם זוכה לקרבה גדולה יותר לה׳, כך עליו לראות את עצמו בשפלות ובענווה, ולא בגאווה. אדמו״ר הזקן מדגיש שהחסידים צריכים להגיב לחסד הגדול שנעשה עמם בענווה, באהבת ישראל, בדיבור רך ובכבוד גם כלפי המתנגדים, ובכך להרבות שלום ולקרב לבבות.

פרקים ל״ה-ל״ח.

שיעור החומש היומי ליום שני , פרשת ואתחנן , ו' באב ה׳תשפ״ו (20 ביולי 2026): משה רבנו מזכיר לעם ישראל לשמור ולקיים את התורה והמצוות, כי בכך תתגלה חכמתם לעיני העמים ויתחזק הקשר המיוחד שלהם עם ה'. הוא מזכיר את מעמד הר סיני, שבו שמעו את קול ה' ללא כל דמות, ולכן מזהיר מפני עבודה זרה. משה מתאר את בחירת עם ישראל, את יציאת מצרים ואת חסדי ה', ומזהיר שהתרחקות מהתורה תוביל לגלות, אך מבטיח שאם ישובו אל ה' בכל לבם – הוא יקבל את תשובתם ברחמים, כי אין עוד מלבדו.

התניא היומי ליום ראשון, ה' באב ה'תשפ"ו (19 ביולי 2026)לאחר שובו מפטרבורג, רבנו הזקן פונה בבקשה ובהוראה לקהילות החסידים להסדיר את הנהגת התפילה בציבור באופן שיאפשר תפילה מתוך יישוב הדעת, אריכות וכוונה. הוא מדגיש שבימות החול ראוי שמי שיורד לפני התיבה יהיו אלו שיכולים להאריך בתפילתם, ואילו בשבתות ובימים טובים גם בעלי העסקים, שמתפנים מעיסוקיהם, צריכים להקדיש זמן רב יותר לתפילה ולעבודת ה', ואף לשמש כבעלי תפילה. רבנו הזקן מוסיף שהקפדה על הנהגה זו חשובה עד כדי כך שיבדוק כיצד היא מתקיימת בפועל, כדי לעודד את החסידים להתחזק בעבודת התפילה ובדבקות בה'.

פרקים כ״ט-ל״ד.

שיעור החומש היומי ליום ראשון, פרשת דברים, ה' באב ה'תשפ"ו (19 ביולי 2026):בפרשה זו אנו קוראים על תחנוניו הכנים של משה רבנו אל ה' שיאפשר לו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ישראל – בקשה שנדחית על ידי ה', המורה לו להסתפק בראייתה מראש הפסגה ולהעביר את סמכויות ההנהגה ליהושע בן נון. בהמשך לכך, פונה משה אל העם בקריאה נרגשת לשמור על חוקי התורה ומצוותיה באדיקות, בלי להוסיף או לגרוע מהם, תוך שהוא מזכיר להם את עונשם המר של חוטאי בעל פעור לעומת זכות הקיום והחיים המובטחת לכל מי שדבק בה'.

תניא יומי למוצאי שבת, ד' באב ה'תשפ"ו (18 ביולי 2026):קטע זה מסביר כי לימוד הלכות התורה שבעל פה הוא הנותן כוח ועוז לאמונה (הנמשלת ל"מתניים"), ובכך מייצב ומחזק את השכל המתבונן בגדלות ה' (ה"ראש") ואת רגשות האהבה והיראה אליו (ה"זרועות"). כיוון שהלכות התורה שבעל פה מייצגות את גילוי הרצון העליון (הנעלה אף מחכמה), הן מעניקות לנשמה את הלבוש והכוח הרוחני הנדרשים לה כדי להחזיק את כוחותיה הגלויים. את החיזוק המעשי של השכל והרגשות הללו יש לפעול בשעת תפילת השחר – שהיא עת רצון ורחמים למעלה – מתוך כוונה עמוקה, שפיכת הנפש והתעוררות הלב עד למיצוי הנפש ממש.

פרקים כ״ג-כ״ח.

שיעור החומש היומי למוצאי שבת, פרשת דברים, ד' באב התשפ"ו (18 ביולי 2026):בפסוקים אלו משה רבנו מתאר את חלוקת נחלות עבר הירדן המזרחי לשבטי ראובן, גד וחצי המנשה (מכיר), תוך הגדרת גבולותיהם הגיאוגרפיים המדויקים. משה מדגיש את התנאי שהציב לשבטים אלו: עליהם לצאת כחלוצי צבא חמושים בראש בני ישראל ולסייע בכיבוש הארץ המערבית, בזמן שנשיהם, טפם ומקניהם הרב נשארים בערים המבוצרות שקיבלו. לבסוף, משה מחזק ומצווה את יהושע, יורשו, שלא לירוא מהמלחמות המצפות לו בעבר הירדן המערבי, שכן ה' – שהכניע את סיחון ועוג – הוא שיילחם עבורם ויפיל לפניהם את כל הממלכות.

התניא היומי ליום שישי, ג' באב ה'תשפ"ו (17 ביולי 2026):אגרת זו פותחת בברכה והודיה על המנהג החסידי של חלוקת וסיום הש"ס מדי שנה בשנה. אדמו"ר הזקן מסביר כי לימוד התורה שבעל פה מעניק "גבורה" ועוז לנשמה. הוא מדמה את האמונה של היהודי ל"מתניים" בגוף – כפי שהמתניים מעמידים את הגוף כולו ונושאים את הראש, כך האמונה הפשוטה והטהורה באחדות ה' ובנוכחותו האינסופית היא הבסיס המעמיד ומקיים את "ראש" הנשמה (השכל וההתבוננות). מתוך אמונה זו והתבוננות בגדולת ה' ובחסדו הגדול שקירבנו אליו באמצעות התורה והמצוות (שהן חיבור לעצמותו ממש, שלא כמו גן עדן שהוא רק זיו והארה), נולדות בנפש אהבה ויראה לה' – שהן "הזרועות והגוף" של הנשמה (אהבה היא יד ימין ויראה היא יד שמאל), המביאות את היהודי לגעגועים עזים ("רצוא") וליראת רוממות וביטול ("שוב").

פרקים י״ח-כ״ב.

שיעור החומש היומי ליום שישי, ג' באב התשפ"ו (17 ביולי 2026): בחלק זה מתוארים הניצחונות המוחצים של בני ישראל על שני מלכי האמורי הגדולים בעבר הירדן המזרחי; תחילה ה' מכניע את שרו הרוחני של סיחון מלך חשבון, וסיחון ועמו ניגפים במלחמה ביהצה וכל עריהם נכבשות ומושמדות. לאחר מכן פונים ישראל צפונה אל הבשן, ומשה, שמקבל הבטחה מה' שלא לירא מזכותו ההיסטורית של עוג מלך הבשן (שהיה פליט מדור אברהם), מנצח גם אותו באדרעי, מחריב את שישים עריו הבצורות ומחלק את הארצות הכבושות הללו – מנחל ארנון ועד החרמון – לראובני, לגדי ולחצי שבט המנשה.

התניא היומי ליום חמישי, ב' באב ה'תשפ"ו (16 ביולי 2026). בפרק זה מסביר אדמו"ר הזקן כי על בעל התשובה לקבל בשמחה ייסורים גשמיים בעולם הזה, שכן הם מהווים חסד וטובה עצומה הממרקת את הנפש מחטאיה ומצילה אותה מעונשים קשים ורוחניים לאין שיעור בגיהנום. כפי שתנועה קטנה של צל בארץ משקפת תנועה עצומה של השמש בשמים, כך פועלת גם מערכת ההשתלשלות הרוחנית – התעוררות קטנה וקבלת דין באהבה למטה בעולם הגשמי מחוללת השפעה, זיכוך ותיקון עצומים לאין קץ בעולמות העליונים, וממשיכה על האדם קדושה עליונה ומקיפה.

פרקים י-י״ז.

שיעור החומש היומי ליום חמישי, פרשת דברים, ב' באב התשפ"ו (16 ביולי 2026). חלק זה מתאר את הנחיות ה' לעם ישראל בדרכם לארץ, לפיהן עליהם להימנע מלהתגרות או להילחם בבני עשו (אדום), מואב ועמון, ולרכוש מהם מזון ומים בכסף מלא כיוון שארצותיהם ניתנו להם כירושה מאבותיהם. לאחר שנסתיימו 38 שנות הנדודים ומת כל דור המדבר שנגזר עליו שלא להיכנס לארץ, ה' מצווה על העם לחצות את נחל ארנון ולהילחם בסיחון מלך חשבון האמורי. משה פונה תחילה לסיחון בדברי שלום מיוזמתו ומבקש מעבר שקט, אך ה' מקשה את לב סיחון כדי למסור את ארצו בידי בני ישראל.

תניא יומי ליום רביעי, א' באב ה'תשפ"ו (15 ביולי 2026)בסיום פרק י"א מסביר בעל התניא כי הפסוק "וחטאתי נגדי תמיד" אינו דורש מהאדם להיות שרוי בעצבות מתמדת, שהרי מיד לאחר מכן מבקש דוד המלך "תשמיעני ששון ושמחה" מתוך "תשובה עילאה" הנעשית בשמחה. המילה "נגדי" פירושה "מרחוק" (כפי שפירש רש"י), והכוונה היא שיש לשמור את זכר החטא ברקע המחשבה רק כדי לעורר שפלות רוח וענווה בפני כל אדם, ולא כדי להפיל את הרוח. יתרה מכך, זכרון זה מסייע לאדם לקבל בשמחה ובאהבה את כל מאורעות החיים והיסורים המתרגשים עליו – בין משמים ובין מחבריו המצערים אותו – מתוך הבנה שהם משמשים כפרה לעוונותיו, ובכך הוא ניצל מכעס ומקפידה וזוכה למעלת "הנעלבין ואינן עולבין... ושמחים ביסורים" שעליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", וזוכה שמעבירים לו על כל פשעיו.

פרקים א-ט.

שיעור החומש היומי ליום רביעי, פרשת דברים, בא' באב ה'תשפ"ו (15 ביולי 2026)בפרשה זו ממשיך משה לתאר את תוצאות חטא המרגלים: הקב"ה מבהיר כי רק הדור הצעיר ייכנס לארץ, ומצווה על העם להסתובב לאחור ולנוע דרומה לעבר המדבר וים סוף, עקב העיכוב שגרמו לעצמם. בתגובה, חטאו בני ישראל פעם נוספת בכך שהחליטו על דעת עצמם להעפיל אל ההר ולהילחם ("ותהינו"); משה מזהיר אותם שה' אינו בקרבם ושעלייתם תהפוך לירידה, אך הם ממרים את פיו, עולים, וניגפים קשות לפני האמורי שרודף אחריהם ומכה בהם. העם חוזר ובוכה לפני ה' אך תפילתם אינה מתקבלת, ולאחר מכן הם שובתים בקדש במשך 19 שנה (מתוך 38 שנות הנדודים במדבר), ומסובבים את גבול הר שעיר בדרכם הארוכה מזרחה עקב חטאם.

התניא היומי ליום שלישי, כ"ט בתמוז ה'תשפ"ו (14 ביולי 2026)קטע זה מספר התניא מסביר כי השבח "חנון המרבה לסלוח" מייצג את מידותיו של הקב"ה שהן אין-סופיות וללא גבול, ובשל כך הוא מוחל לאדם שוב ושוב ללא הבדל בין הפעם הראשונה לפעם האלף (בשונה מבשר ודם שמתקשה למחול על חטאים חוזרים). המחילה פועלת בכל יום שלוש פעמים דרך התפילה (על מצוות עשה, בדומה לקרבן התמיד) ובכל שנה ביום כיפור (על עבירות חמורות). בעל התניא מדגיש כי חזרה יומיומית זו על חטא ותשובה אינה נחשבת לחטא החמור של "אחטא ואשוב" – שבו התקווה לתשובה היא זו שגורמת לאדם לחטוא ולכן מונעים ממנו סיוע – מכיוון שבתפילתנו אנו מבקשים בכנות "והחזירנו בתשובה שלמה... שלא אחטא עוד", ועל כן הקב"ה מסייע ומוחל מיד לכל הבא ליטהר.