תפילין ולידת האומה | שיחה לפרשת בא | הרב יהושע שפירא

פרשת בא חותמת בשתי פרשיות התפילין – “קדש לי כל בכור” ו“והיה כי יביאך” – שמקדימות בסדרן את פרשיות האמונה, מפני שהן מבררות קודם כל מי הוא העם שמאמין בה׳: “בני בכורי ישראל”. מכת בכורות מוצגת כרגע ייחודי, “מטא־היסטורי”, שבו נולדת האומה ונחתם מעמדה לדורות – לא כהמשך טבעי של ההיסטוריה, אלא כפריצה של חידוש אלוקי מתמיד בתוך הזמן. ומתוך ההבחנה בין “קדש” (שורש, הווה נצחי של יציאת מצרים: “היום אתם יוצאים”) לבין “והיה כי יביאך” (הענף המשתלשל לחיים בארץ ולהחזרת המציאות אל שורשה), מתבאר ההבדל בין מזוזה לתפילין: המזוזה מזכירה מבחוץ, אבל התפילין מונחות על האדם עצמו – כביטוי לכך שישראל אינם רק “מאמינים”, אלא נושאים בקרבם זהות פנימית של קודש. ומכאן גם ההבנה הרחבה יותר: לידת ישראל, אז ובכל דור, צומחת דווקא מתוך החושך והניגוד – וכך מתגלה עומק החיים ועוצמת הגאולה ההולכת ונבנית.