"תזכורת לעצמי" עם יושי #72

יושי מודה שהוא כבר לא זוכר את החיים שלו מלפני אותה השבת השחורה. מסביר למה במה עבורו היא דבר שלא באמת אפשר להסביר במילים וחוזר להופעה אחת מול קהילת שורדי הנובה ומשפחות הנרצחים שבה מצא עצמו בוכה ביחד עם הקהל.חוזר לתסריט חייו, ללימודי הפילוסופיה והרפואה שעזב לטובת היצירה. מדבר על החיבור המטורף למוזיקה העברית ולספרי השירים שהיו בבית ילדותו שאהב ללמד את עצמו לנגן אותם וליצירת האלבום הראשון שנכתב בכלל עבור זמרים אחריםמספר למה בנקודת הזמן כיום הוא מבין שזה שלא שר במשך שנים זו הייתה חומת הגנה עבורו שלא במודע וכמה קל להיות השחקן הפוטנציאלי שעוד רגע יעלה על המגרש ויעשה קסמים. משתף בכמות הגדולה של הסירובים והסינונים שקיבל בתחילת דרכו, מה זה עשה לו ולמה גם כשדלתות נסגרו בפניו הוא תמיד ידע בדיוק מאיזה חלון להיכנס ולמה הוא יודע שהכל תמיד מדוייק ואם כל זה היה קורה בגיל מוקדם יותר לא היה מצליח לאסוף את עצמו אל מול קשיי המקצוע.