ואולי הכל זה גמישות מחשבתית- על קריירה, יצירתיות עולם משתנה והחיפוש אחרי אושר עם ליאור פרנקל

בפרק השבוע אירחנו את ליאור פרנקל - ליאור הוא יזם, סופר, מרצה פודקאסטר מנחה "פופקורן" ואחד המוחות שמאחורי הגישה ל'עולם החדש' הנה טקסט יפה שהוא כתב והתייחסנו אליו בפרק: מה אני מאחל לעצמי ולכל אדם לשנה החדשה? להיות אחד עם עצמו. להיות קצת יותר מי שאני באמת. לומר את מה שעל הלב. להתבייש פחות. לבקש יותר עזרה כשצריך. לפחד פחות. להתהלך בעיקר עם האנשים שאני רוצה להיות בסביבתם. עם מי שנותנים לי להרגיש שאני מספיק. ולהתהלך פחות עם אלו שנותנים לי להרגיש שאני לא מספיק. להתרחק מהם במרחב הפיזי. ויותר חשוב – להתרחק מהם ברשת. להיגמל ממקורות תוכן שרוצים שאפחד מתנין שבלע אדם באמזונס. הם יודעים שאלחץ על הלינק. להיגמל מגלילה מלאה באנשים שעושים כושר שעה ביום, ואומרים לי שגם אני יכול ומה הבעיה תוך חודש אני אהיה יותר גבוה. אם רק אקליק. אם רק אוריד. אם רק ארשם. אם רק אעשה לייק פולואו סאבסקרייב שייר. יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שזה עובד. זו לא השאלה, השאלה היא, למה לי להיות יותר גבוה? כי זה מה שרציתי בכיתה י״א? כי בגיל 16 נערה יפה אמרה לי שהיא לא יוצאת עם נמוכים? נו באמת, זו סיבה גרועה לעשות משהו שעה ביום. להיות קצת יותר מי שאני באמת. להתקרב לעצמי. לחיות כפי שהייתי רוצה לחיות. לעצור יותר פעמים כדי לשים לב. למשפט שיצא לי מהפה, להרגל כזה או אחר, להתנהגות שלי מול אדם שאני אוהב, לדחיינות שחוזרת על עצמה. לשים לב, ולבדוק – אולי אין לה סיבה. אולי זה נולד מזמן – מתישהו כשהייתי יותר מפוחד. ואולי עכשיו אין סיבה להמשיך את זה. ואולי אני יכול להפסיק. ואולי אני יכול להעזר במישהו או במשהו כדי להפסיק את זה. הי, הנה משהו ששווה להשקיע בו שעה ביום. להתקרב לעצמי. לשים לב מה אולי אני רוצה לעשות יותר. לעסוק עוד יותר במה שאני רוצה לעסוק. ובתוך העיסוק, להרבות במשימות שמוציאות ממני משהו שאני גאה בו. אני, ולא אמא שלי, לא בת הזוג, לא החברים, ולא הקול הדמיוני של אותו אחד. להבין עוד קצת מה מעורר אותי ומה מרדים. מה הדברים שכשאני עושה אותם הזמן נעלם ויש איזה ריחוף. וגם מה הקוביות שקשה לי לערום, ואין לי כוח אליהן בבוקר, הן עושות לי שביזות יום א׳ – אבל כשהן עומדות מסודרות אני יכול לטפס עליהן גבוה ולהרגיש מסופק. להתקרב לעצמי. להוריד עוד קצת מסכות, ולהבליט עוד קצת פגמים. וליהנות מהרווח העצום שיש כשאני מצליח. כשאני אמיתי. ליהנות מאיך דווקא כשאני יותר קרוב לעצמי, החיים קלים יותר. כשפוגשים מישהו, תוך כמה דקות אפשר לזהות כמה הוא קרוב או רחוק מעצמו. כשרחוקים – זו אי-נינוחות שקשה להסתיר. בהליכה, ביציבה, בדיבור, ובסינכרון. יותר קשה לסמוך. יותר קשה להאמין. איך אפשר לעשות עסקים עם מישהו שרואים עליו שהוא לא מה שהוא. שהוא אומר, אבל לא עושה. שהוא עושה, מה שאמר שלא. ואיך אפשר להיות ביחסים כשמי שמולך ממלא עליך בטן במקום להוציא גרפצים מדי פעם, או שאתה צריך ללכת לידו על ביצים.ולזכור שאין באמת ״אני מיוחד במינו פתית שלג״ כמו שאבא ואמא אמרו לי. להיות יותר מי שאני, זה לא אומר להיות מישהו מיוחד שאין כמותו. לא אכפת לי אם אני בדיוק כמו עוד 50 מיליון אחרים בעולם. כנראה שזה המצב. להיפך, זה רק אומר שיש לי הרבה ממי ללמוד, והרבה אנשים שיבינו אותי. יש את ההוא מהספר של ה-not giving a fuck. אני לא זוכר כל מה שכתב שם, אבל את הפואנטה כן: החיים נהיים קלים יותר כשאתה מפסיק to give a fuck לדברים שלא באמת חשובים לך, וכשאתה מאד give a fuck על אלו שכן. אז גם את זה אני מאחל לכם, ולי, לשנה החדשה. תילחמו על מה שחשוב לכם, ותנסו להפחית עם מה שלא. יאללה שנה טובה