איך חוזרים ללאומיות מנצחת? - חמש על חמש

החברה הישראלית מיטלטלת עכשיו בין שני קצוות שבאו לידי ביטוי, בשני אירועים מכוננים שהתחוללו השבוע. מצד אחד ההלוויה המצמררת של אם וילדיה הקטנים, ומצד שני המאבק להנחת תפילין של תלמידי תיכון אוהל שם. הסיפור האישי והסיפור הלאומי.הסיפור הנורא של שירי, אריאל וכפיר ביבס הי"ד, הוא שידור חוזר של התמונה הזו. תמונת הילד שמרים ידיים בגטו וורשה. זו לא הלאומיות הריבונית המנצחת, שאליה שב עם ישראל 3 שנים אחרי השואה, זו שוב התודעה הקהילתית הגטואית ההיא. עם התמונה הזו קל לאנושות להזדהות. זו הזדהות שאינה מזיזה איש מאזור הנוחות שלו. כשהיהודים נסוגים מן הלאומיות שמחייבת ניצחון, אל מעגלי הצער הפרטי שמבקש אמפטיה, אפשר לצדד בו זמנית גם בצדקת הדרישה הלאומית ה"פלסטינית" וגם לרחם על היהודים בו זמנית…צרפת יכולה גם להצטרף לצו המעצר הבין לאומי נגד ראש הממשלה, וגם להאיר סמלי שלטון באור כתום לאות הזדהות. אבל האירוע השני, שהיה המאבק להנחת התפילין של תלמידי תיכון אוהל שם ברמת גן, נגד ההנהלה שביקשה לאסור זאת עליהם, האירוע הזה מבטא זרם עומק הפוך בתודעה הישראלית. זוהי התודעה המשתוקקת לשוב אל היסודות הלאומיים.המוטיבציה שמניעה את התלמידים למרוד באיסור להניח תפילין, אינה מוטיבציה דתית. בתוך תוכם חשים הנערים שנגזלת מהם הזהות הלאומית היהודית המשותפת שלהם.ניצחונם של התלמידים הוא הסנונית הראשונה המבשרת את ניצחון הזהות היהודית על הכוחות הפרוגרסיביים המנהלים את המדינה כולה. רק הניצחון הזה יבטיח את הניצחון והנקמה השלמה באויבנו, רק השיבה אל הזהות תבטיח כי לעולם לא תובל שוב אם יהודיה וילדיה בתהלוכת ניצחון מוסלמית.