עיונים זבחים דף פ”ד | הסיבה לזה דהמזבח מקדש (ח”ב)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: כדאמרנו בשיעור לדף פ״ג קיימת הגישה בהא דאם עלה לא תרד מפני דנעשה לחמו של מזבח ואינו מן הנימוס להסירו כשכבר הוגש אע״ג דלא הוכשר. אבל קיימת ג״כ הגישות בהא דהמזבח מקדש דהיא ממש מקדשת ומכשיר את מה שבא עליה. והיא או מפני דכיון דכבר התחיל התהליך של ההקרבה שאז צריכין להמשיך בה (כעין אין מעבירין על המצות) מדכתיב היא העולה על מוקדה, או מכיון דנגע הדבר בהמזבח מקדשת אותה המזבח ונדבק קדושתה של המזבח בהדבר (וכמו להיפך בטומאה) מדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. ולפי״ז אכן קשה קושיית השפת אמת אהלשון של ״כשם״ שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו, כיון דאי אכן עלו להמזבח נתקדשו ואינם כמדריגתן הקודמת של הפסול שיחול עליה הלשון ״כשם״. ולפי הגישה זו דנתקדש לגמרי קשה דאין לחלק בין מנחות לשארי קרבנות, דהא ג״כ נתקדש כמו כל שאר קרבן, משא״כ להגישות שצריכין להמשיך התהליך או דנעשה לחמו ניחא, דרק בדבר ששייך ממש להאש י״ל סברא זו. (וכמו״כ להגישה דאין מורידין אותו מחמת דנעשה לחמו או דצריכין להמשיך התהליך, ניחא דגם העצמות אין מורידין אי עלו, דכבר נעשה לחמם והתחיל התהליך.) והיא דבכל קרבן קיימת בין הא דמביא את עצמו לפני הקב״ה וגם מביא מתנה ממש, משא״כ בהבאת מנחה מביא רק את עצמו לפני הקב״ה אשר לכן א״א להביאה בשיתוף כמו שאר קרבן. ולכן י״ל דלהגישות דאין מורידין אותן מחמת דנעשו לחמו של מזבח או משום שהתחיל התהליך של ההקרבה, אז אינו נוגע למנחה שאינו יכול להיעשות ״לחמה״ או להיחשב כ״תהליך״ ממש, כיון דאינו נחשב כהבאת מתנה ממש. ולעיל בדף מ״ג ע״ב מצינו דאכן תמה הש״ס אזה דהמזבח אינו כמקוה טהרה לטומאה כמו ״להכשיר״ פסול, וכדהבאנו שם בשיעור לדף מ״ג ביארו הגרי״ז והחזו״א שם דהטומאה שם היא רק טומאה שהיא רק משום חיבת הקודש אבל לא טומאה ממשית. (אבל כדאמרנו שמה כבר סברי חז״ל דכל ענין הטומאה אינה אלא כנומולוגית ואינה דבר ממשית.) ועפי״ז הקשה האבני נזר (או״ח סימן תק״ב אות ג׳-ד׳) דלמה לא הדליקו בחנוכה בשמן טמא, דהא כמו דהמזבח יכול להפקיע הטומאה וכהסוגיא בדף מ״ג, כמו״כ יכול המנורה להפקיע טומאת השמן (וכעי״ז מצינו דסבר הגרי״ז דהנרות נעשו כדשן המזבח לאחר הדלקתן)? ותי׳ דלא הוצרכה להנס אלא ברגע ההדלקה, דלא נטהר הדבר רק כשכבר משלה בה האור כמו בהמזבח. ובזה ביאר דלכן אי כבתה אין זקוק לה, כיון דכל ענין הנס היתה רק בשעת ההדלקה, דלאחמ״כ כבר משלה בה האור ואפילו שמן טמא נעשה טהור. אבל כמה אחרונים פיקפקו אי יכולין להשוות המנורה להמזבח בזה, ואכן להגרי״ז הנ״ל אפילו המזבח אינו מטהר טומאה ממשית. וידוע דהפנ״י בשבת דף כ״א ע״ב הקשה דטומאה הותרה בציבור ולמה הוצרכו לשמן טהור בחנוכה? ותי׳ דמפני חיבתן של ישראל עשה הקב״ה נס כזה שתיעשה בטהרה, וכמו״כ תי׳ החכם צבי (סימן פ״ז). ולכן קיימת במצות חנוכה מהדרין מן המהדרין, כיון דכל הנס נעשה רק מפני חיבתן של ישראל בהידור מצוה. והפנ״י שם צידד דאפשר דבהדלקת המנורה לא שייך טומאה הותרה כמו בקרבנות על המזבח, ודלא כהאבני נזר, וכן משמע במנחות דף פ״ו דהמנורה אינה כהמזבח יון דאינה לאכילה כמותה. ובזה דלא סברי חז״ל דהטומאה היא דבר ממשי, לכן לא נקטי כ״כ בהגישה דהמזבח מקדש ממש הדבר, וכהביטוי של המשנה דהמזבח מקדש רק ״הראוי לו״ ולא כל דבר. וכדהבאנו בשיער לדף נ״ד אכן פי׳ התרגום והרשב״ם עה״ת דהכוונה בהכתוב היא דהאדם צריך להתקדש מקודם ולא דהחפצא יתקדש ע״י המזבח. וכדאמרנו שמה לכן השאירו הרעיון דמתדבקת הדבר בהאדם רק בטומאה אבל לא בטומאה (ועכ״כ דפירשו מה דבחן חגי הנביא את הכהנים בכ״ד בכסליו, ד״יקדש״ היינו ״יטמא״). ולכן סברי דהכלי שרת מקדשין רק מדעת, דכל הרעיון היא רק בשכלו של האדם, ועכ״כ דהשפת אמת אכן סבר דהא דאם אלה לא ירד היא רק אי עלה מדעת. והמלבי״ם פי׳ דהא דהשאירו חז״ל את הרעיון הלז רק בטומאה ולא בקדושה היא מפני דסברי חז״ל דקדושה היא רק אם תיבלע הרעיון בלבו ובנפשו הפנימית כיון דהיא ענין נפשי, משא״כ טומאה יכולה להיתדבק מבחוץ דאינו כ״כ ענין פנימי כמו קדושה. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w